יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

שבת פרשת ויקהל, בה נאמרה השיחה האחרונה אותה שמענו עד עתה מכ”ק אדמו”ר מה”מ, מזכירה לנו את הצפייה והאמונה שלא השתנתה, ולא נחלשה, אלא הולכת ומתחזקת  - לראות את מלכנו  בעיני בשר ולקבל מחדש את מלכותו.

שבת פרשת ויקהל, השבת לפני עשרים ושתים שנה התקיימה  ההתוועדות האחרונה אותה זכינו לשמוע מכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. זכינו להגהת ראשי הדברים מהשיחות, לחלוקת הדולרים שלמחרת, וההמשך הידוע לכולם, ביום כ”ז באדר, כל אלו מרעידים את הלב, ואינם נותנים לנו מנוח.

ידוע וברור כי כל דבר שיכול להביא לתוצאה חיובית בעבודת ה’, הוא חיובי ורצוי, ולכן ננסה לתרגם ולנצל את הרעד החולף כשנזכרים בימים אלו, כדי לשאוב כח לתקופה בה אנו נמצאים, ואשר בכמה מובנים היא נראית כהמשך ישיר למצב שהתחיל  בכ”ז אדר א’ תשנ”ב.

כאשר הגיעו הידיעות על מה שהתרחש, כולנו חיכינו רק לדבר אחד - שהרבי יחזור, בין אם היו אלה אנ”ש והתמימים ב–770 שהמתינו לתפילת מנחה, או אנ”ש בכל רחבי תבל שהיו צמודים למוקדי השידור, בהמתנה לתפילות מנחה וערבית ולאחריהן השיחה, כפי שהתרגלנו במהלך כל חודש אדר, כולם בלי יוצא מהכלל חיכו שהרבי ירד כבר לתפילה.

גם כאשר נודע יותר בפרטיות אודות מצב הבריאות וכו’, עדיין זו הייתה הצפייה. וכך גם בהמשך, למרות שהיו כמובן את כל אותם ‘חכמים’ את כל ‘יודעי הדבר’ שטרחו להסביר כי ‘המצב הרבה יותר רציני ממה שחושבים’,  ושאר הסברים כגון אלו, שהיו כנראה מתאימים למציאות הריאלית, הצפייה כל העת הייתה מתי נזכה סוף כל סוף לראות את מלכנו, כל תפילה,  כל יום שחלף רק הגבירו את הצפייה והגעגועים, ויחד אתם את האמונה  בכך שעוד מעט קט נתראה עם הרבי.

כולנו ידענו כי המצב בו לא רואים את הרבי הוא מצב לא טבעי, ולכן כל ההסברים המציאותיים לא שינו מאומה, כל חסיד ידע והרגיש כי זהו העלם והסתר שיתפוגג ויתברר כלא היה. ולכן, כאשר זכינו לראות את הרבי, בפרט בשנת תשנ”ג, הייתה זו התממשות של הדבר אליו ציפו החסידים, והיה ברור כי מדובר בהתחלה של גילוי שימשיך עד להתגלות המלאה והאמיתית. כאשר ביום ב’ של חג הסוכות ירד כ”ק אדמו”ר מה”מ ל’זאל’ הגדול ב–770 להתוועדות, הרי לא עלה על דעתו של אף אחד מה בדיוק סוברים הרופאים לגבי האפשרות שזה יקרה, כולנו חיכינו שהרבי יתוועד, לפחות כפי שהיה קודם, פשוט כי זה מה שהכרנו, והצפייה הייתה להרבה יותר מזה.

כיום נראה שאנו נמצאים במצב דומה, למרות שההעלם וההסתר הם גדולים הרבה יותר. גם כיום יש כאלה הקוראים לנו להיות מציאותיים, להסתכל על המצב ב’עינים פקוחות’ (במקום ‘לפקוח את העינים’ ולראות גאולה), ולהתמודד אתו. להכיר במגבלות שגוזרת עלינו המציאות הריאלית ולהתנהג בהתאם.

ועוד יותר מזה, חב”ד ברוך ה’ -  למרות שהיה מי שחשב אחרת - חיה וקיימת, מתפתחת ומתרחבת. הגידול הוא הן כלפי ‘פנים’, והן כלפי חוץ, בכמות ובאיכות בלעה”ר.  במצב כזה אפשר אולי להתמכר למחמאות, להערצה ולהצדעה. אלא שאז קיימת סכנה כי נזכור אולי את השליחות, אבל חלילה לא כל כך את המשלח. אם הכל כל כך טוב - מה הטעם להזכיר את החסר?

וכאן עלינו לזכור, ולעיתים גם יש מי שמזכיר לנו, תהא כוונתו אשר תהא. כל הפעולות הגדולות והחשובות, אינן נעשות רק משום שאנחנו אנשים טובים, חדורי אידיאולוגיה ושליחות בדרך שהתווה הרבי. אנו פועלים אך ורק בשליחותו של המשלח ועל פי הוראותיו. כל עוד איננו זוכים לראותו בעיני בשר, מדובר בהעלם והסתר. השאיפה והצפיה שלנו נותרה אחת - מחכים שהרבי יחזור, מחכים שאנו נחזור לראות את הרבי בעיני בשר, לראות את המציאות האמיתית בה לא חל כל שינוי, ולקבל עם כל עם ישראל את המלכות בהכרזה ושירה

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!