הנקודה המשותפת שבין “מעשיו ותורתו ועבודתו” של בעל ההילולא לבין מעלת העבודה בזמן

הנקודה המשותפת שבין “מעשיו ותורתו ועבודתו” של בעל ההילולא לבין מעלת העבודה בזמן הגלות: בשניהם מתגלה דרגת “יחידה” דוקא במקום שאין בו גילוי אור • השיחה עם ההערות נדפסה בלקוטי שיחות - כ״ד טבת כרך טז

הקשר בין הסתלקות אדמו”ר הזקן לבין פרשת שמות

א. על הסתלקותו של אדמו”ר הזקן כותב אדמו”ר ה”צמח־צדק”, לאחר שכותב בקצרה אודות הטלטולים שעבר אדמו”ר הזקן - בברחו מן ה”צרפתים” - עד להגיעו לכפר פיענא “ערב שבת וישלח תקע”ג”, ש”במוצאי שבת־קודש דשמות כ”ג אור לכ”ד טבת כחצות שעה י”א נשבה ארון הקודש מאור ישראל משיח ה׳…”.

ידוע, שכל מועדי השנה קשורים לתוכן הפרשה הנקראת בתורה בסמוך להם, ויש לומר שכך הדבר גם לגבי ימי צדיקים, וממילא גם ימי הולדת וימי הילולא של צדיקים, וכדומה.

וכך מובן גם ממאמרו של בעל ההילולא, אדמו”ר הזקן, ש”צריך לחיות עם הזמן” - עם פרשת השבוע.

ובעניננו: אמנם, הסתלקות אדמו”ר הזקן היתה “אור לכ”ד טבת”, שחל ביום ראשון של פרשת וארא, אבל מכך שה”צמח־צדק” לא הסתפק בציון הזמן “אור לכ”ד טבת”, ואף לא הסתפק בתוספת היום שבשבוע - “מוצאי שבת קודש”, אלא מוסיף ומציין שהיה זה “במוצאי שבת קודש דשמות”, ואף יותר מכך: הוא אף מוסיף ששבת־קודש פרשת שמות היתה “כ”ג (טבת)” - מובן, שההסתלקות קשורה גם, ובעיקר, לפרשת שמות.

ובמיוחד, כאשר הזמן המדוייק של ההסתלקות היה, כדברי ה”צמח־צדק”, “כחצות שעה י”א”, והרי לגבי מספר דינים וענינים - קשורות, כידוע, השעות של מוצאי שבת־קודש שלפני חצות הלילה ליום השבת, הרי זה הוכחה נוספת לקשר שבין ההסתלקות לבין פרשת שמות דוקא.

הקשר - גלות ויסורים

ב. תוכנה של פרשת שמות הוא גלות ושעבוד מצרים. בפרשיות שלפני פרשת שמות - “ויגש” ו”ויחי” - מדובר על התקופה שלפני שעבוד מצרים, למרות שכבר ירדו למצרים, כמאמר חז”ל “כל זמן שהיה אחד מהם קיים … לא שעבדו המצרים בישראל”. מצד שני, בפרשיות שלאחר פרשת שמות - “וארא” ו”בא” - מדובר אמנם גם־כן על תקופת השעבוד של בני ישראל במצרים, אך בכל זאת מתגלים כבר בפרשת “וארא” הסימנים לתחילת הגאולה: האותות והמופתים שהראה הקדוש־ברוך־הוא, והמכות אשר הביא על המצריים. גם השעבוד עצמו היה אז קל יותר, ואף יותר מכך: חז”ל אומרים, ש”בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”. ועל־אחת־כמה־וכמה בפרשת “בא”, שבה מסופר כבר על הגאולה בפועל.

לעומת זאת בפרשת שמות, מתבסס תוכן הפרשה כולה על פרטים בקושי השעבוד וחומרתו, עד למסופר בסוף הפרשה, שפרעה גזר “לא תאספון לתת … תכבד העבודה על האנשים”, עד אשר אפילו משה רבינו טען כלפי הקדוש־ברוך־הוא: “מאז באתי אל פרעה … הרע לעם הזה”.

בכך אפשר לבאר את הקשר שבין הסתלקות אדמו”ר הזקן לבין פרשת שמות: כאמור, היתה הסתלקות אדמו”ר הזקן בעת שהותו בגלות, כלשון ה”צמח־צדק” - כש”ברחו מצרפתים והיה מטולטל עד ביאתן לפיענא…”, וכפי שמפורטים כל פרטי הטלטולים והיסורים במכתבו של אדמו”ר האמצעי.

יש קשר בין ההסתלקות לבין יתרון העבודה בגלות

ג. ידועים דברי בעל ההילולא אודות הענין של הילולא והסתלקות, שאז עולים למעלה “כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו”, וכל זה “מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו”.

כיון שכל מאורע הוא בהשגחה פרטית, ובמיוחד מאורע שקשור לצדיק ונשיא הדור, מובן, שעובדת הסתלקותו של אדמו”ר הזקן בגלות, מוכיחה על קשר וזהות פנימית בין “מעשיו ותורתו ועבודתו” של בעל ההילולא (אשר “עולה” ו”מתגלה ומאיר” בעת ההסתלקות) לבין היתרון של עבודה דוקא בזמן הגלות, ומכך “משתלשל” גם בגשמיות - שהסתלקותו היתה בגלות כפשוטה.

ויש לומר, שזהו הטעם גם לכך שחג הגאולה של י”ט כסלו האחרון, אשר חגג אדמו”ר הזקן בחייו, היה במקום הגלות שבו הסתלק, כי כאמור, “ביאתן לפיענא” היתה ב”ערב שבת וישלח”, שחל לפני י”ט כסלו.

שהרי י”ט כסלו, “ראש השנה לחסידות”, הוא הנקודה המרכזית של “מעשיו ותורתו ועבודתו” של בעל ההילולא - שלכך יש קשר עם יתרון העבודה בזמן הגלות, כדלעיל - ולפיכך יום י”ט כסלו האחרון שלו, שהוא הדרגה הנעלה ביותר של יום זה בחייו בעולם הזה (שהרי “בכל שנה ושנה יורד ומאיר… אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם”) היה בגלות. ויותר מכך - באותו מקום גלות שבו היתה הסתלקותו, כי אז מצויים כל “מעשיו ותורתו ועבודתו” בשיא השלמות, כדלעיל.

“שמות”, לכאורה, ההיפך משעבוד

ד. הדברים יובנו לאחר הסבר הענין הנ”ל, שתוכן פרשת שמות הוא - גלות ושעבוד מצרים:

כבר דובר פעמים רבות, ששם הפרשה מבטא את תוכן הפרשה כולה, ובעניננו, צריך להבין: המילה “שמות” כוללת, לכאורה, את ההיפך מענין גלות מצרים, כי:

א) חז”ל אומרים (כאמור), ש”כל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל” - ויוצא אפוא, שהענין של “שמות בני ישראל הבאים מצרימה” כלל לא איפשר את ענין השעבוד.

ב) גם ההדגשה המיוחדת של המילה “שמות” עצמה, שהקדוש־ברוך־הוא מנאם שוב “בשמותן”, היא - כדברי רש”י - כדי “להודיע חבתן”, שזהו ההיפך מן הגלות ומקושי השעבוד של ישראל, שעליהם מסופר בפרשה.

ג) השמות הללו הם, כמאמר חז”ל - “על־שם גאולת ישראל נזכרו כאן”!

בזמן הגלות -
העבודה היא מעצם הנשמה

ה. וביאור הענין: ידוע, שמעלת העבודה בזמן הגלות היא, שדוקא אז מתגלה כוח מסירות־הנפש של היהודי, הנובע מדרגת “יחידה” שבנפש, עצם הנשמה. כי כוחה של ה”יחידה” שבנפש, עצם הנשמה, מתבטא דוקא במקום ובמצב שחסרה תפיסת ותחושת האלקות על־ידי הכחות הגלויים שבנשמה, ואז ההתקשרות לאלקות איננה כל־כך באמצעות הכחות הגלויים, אלא מצד עצמיותו של היהודי.

לכן בזמן שבית־המקדש היה קיים, ואלקות האיר בגלוי, התבצעה גם עבודת ישראל בעיקר על־ידי הכחות הגלויים - הם חשו את האלקות על־ידי הכחות הפנימיים והגלויים של שכל ומדות, וכיון שזוהי עבודה שלפי טעם ודעת ורגש, אין מורגש בזה כוחה של דרגת ה”יחידה”.

דוקא בזמן הגלות, כאשר האור האלקי נסתר - “אותותינו לא ראינו … ולא אתנו יודע עד מה” - ויש העלמות והסתרים והנסיונות בעבודה של תורה ומצוות - דוקא אז, כאשר חסרה השפעת הכחות הגלויים של הנשמה, מתעורר כוח ה”יחידה” שבנפש, להתגבר על הקשיים והנסיונות דוקא מצד עצם ההתקשרות של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא.

זה היה הענין של גלות מצרים (וגלות בכלל), שדוקא על־ידי־זה באה לידי ביטוי ההתקשרות העצמותית - של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא. וזו היתה ההכנה למתן תורה, שמטרתו להחדיר אלקות לתוך דברים גשמיים שהם “תחתונים”, שעל־ידי תורה ומצוות הם ייהפכו לדירה לו יתברך, כי דוקא בכך מתבטאת העצמיות של התורה.

שם - עצם האדם, ללא גילוי

ו. ההסבר שלעיל לגבי מעלת העבודה בזמן הגלות - שלמרות שאין האור האלקי מאיר בגלוי, דוקא אז מתגלה עצם הנשמה - רמוז בענין של “שמות”:

בקשר שבין השם לבין האדם הנושא אותו, יש שני קצוות: מצד אחד רואים, שבעל השם כשלעצמו אינו משתמש בשמו כלל, משתמשים בו רק כאמצעי לקריאה לאדם על־ידי זולתו. כלומר, השם הוא, לכאורה, רק דבר חיצוני לאדם. ולפיכך אי־אפשר להתרשם מן השם לגבי מהות האדם הנקרא בשם זה - והראיה: יש אנשים רבים בעלי שם זהה בעוד אשר במהותם הם יכולים להיות הפוכים זה מזה מן הקצה אל הקצה כי השם אינו משקף את מהות בעליו, שלא כאור המשקף את המאור, וממציאות האור ניתן ללמוד לגבי המאור.

אבל מצד שני, ידוע, ששמו של האדם קשור לעצמיות האדם, הנעלית מן הכחות הגלויים שלו - וההוכחה לכך היא: כאשר קוראים לאדם בשמו הוא נענה “בכל עצמותו”. ויותר מכך: כאשר אדם מתעלף - כאשר חיות הנפש היא במצב של התעלמות ואי־גילוי בגוף - הוא מתעורר על־ידי קריאה בשמו, שזוהי הוכחה, שהשם קשור ונוגע לעצם חיות הנפש, ולכן בכוחו להחזיר את החיות לכחות הגוף. בכך יש מעלה ב”שם” על־פני “אור”, כי אמנם אפשר מן האור להכיר את המאור, אך האור אינו “ממשיך” את עצם המאור.

כלומר, עצם האדם מתבטא דוקא כאשר הקשר לאדם אינו גלוי, כפי שהוסבר קודם לגבי יתרון העבודה בזמן הגלות, שעצם היהודי מתגלה דוקא בהעלם והסתר שבזמן הגלות.

חסידות חב”ד ופרשת שמות - גילוי “יחידה”

ז. לפי כל האמור לעיל, מובן הקשר שבין “מעשיו ותורתו ועבודתו” של בעל ההילולא לבין פרשת שמות, הענין של גלות.

ידוע, שכשם שדרגת “יחידה” קיימת בנפש האדם, כך היא קיימת גם בתורה - תורת החסידות, ועיקר הגילוי של בחינת “יחידה” של התורה הוא בחסידות חב”ד - כפי שבעל ההילולא גילה ו”הלביש” את תורת החסידות בהבנה ובהשגה כדי שאפשר יהיה להשפיע גם על הנפש הבהמית ועל חלקו של האדם בעולם, עד להפיכת מציאותו מן הקצה אל הקצה - כי דוקא בכך מתבטאת העצמיות של פנימיות התורה.

כלומר, כשם שהוסבר לפני־כן לגבי האדם, שהתגלות ה”יחידה”, עצם הנשמה, היא דוקא כאשר הכוחות הגלויים הם במצב של העלם והסתר, כך גם לגבי דרגת היחידה שבתורה, היא מתגלה דוקא כאשר היא צריכה להשפיע על הדרגות התחתונות של הנפש הבהמית ועל חלק האדם בעולם, כפתגמו של בעל ההילולא: “כל ענין החסידות הוא לשנות טבעיות מדותיו”.

זוהי הנקודה המשותפת שבין “מעשיו ותורתו ועבודתו” של בעל ההילולא לבין מעלת העבודה בזמן הגלות: בשניהם מתגלה דרגת “יחידה” דוקא במקום שאין בו גילוי אור.

הנ”ל נרמז בשם “שניאור זלמן”

ח. ידוע, שדרגת בעל ההילולא ועבודתו, רמוזה בשמו - שניאור זלמן: שניאור - מלשון “שני אור”, וזלמן - אותיות “לזמן”. שני השמות ביחד מבטאים את הקשר שבין “שני אור” לבין “זמן”.

ההסבר לכך הוא: ב”שני אור” הכוונה, כפי שאמר הבעל־שם־טוב על אדמו”ר הזקן, שהוא יאיר את העולם בשני האורות - אור תורת הנגלה ואור תורת הנסתר.

והמשמעות של “שניאור” במילה אחת היא, שאצל אדמו”ר הזקן היה חיבור מושלם בין הנגלה לנסתר עד לאיחודם ממש.

הכוח לכך נבע מכך שגילה את עצם מהות התורה, “יחידה” שבתורה. הנעלית ממגבלות של העלם וגילוי, ולפיכך בכוחה לחבר את שני האורות של הנגלה והנסתר של התורה.

ואת זאת הוא הוריד “והמשיך” “לזמן”, הקשור עם ה”עולם” מלשון העלם. כלומר, גם בעולם התחתון יאיר “שני־אור” - האיחוד של שני האורות - ודוקא אז מתגלה דרגת ה”יחידה” שבתורה, כאמור, שדרגה זו מתגלית דוקא בדרגות נמוכות ביותר, במקום שאיננו כלי המאפשר “גילויים”.

התכלית - גילוי דרגת ה”יחידה” גם בכחות האדם

ט. כאמור פעמים רבות, המטרה היא שגם הענינים שמעל ל”השתלשלות” ומעל לכוחות האדם, יתגלו, ובפנימיות, גם בכחות האדם, לא רק באופן נסתר כבזמן הגלות.

אמנם, יש מעלה בעבודה שבזמן הגלות, שאז מתעוררת ומתגלה ה”יחידה” שבנפש, כדלעיל, אך תכלית הגלות היא הגאולה שלאחריה (ובאמצעותה). כלומר, שגילוי דרגת ה”יחידה”, שבזמן הזלות יאיר גם בכחות הפנימיים של האדם, שגם הם יהיו חדורים על־ידי עצם הנפש.

ואפשר לומר, שזוהי פעולתו של בעל ההילולא על־ידי תורת חסידות חב”ד, שעצם ופנימיות התורה, הנעלית מהשתלשלות ומטעם ודעת, ויכולה להתקבל, לכאורה, רק על־ידי קבלה ואמונה, תתגלה גם־כן בנגלה ובהשגה בכחות השכלים שבנפש האדם - ­חכמה, בינה, דעת, ועל–ידי־זה תשפיע גם על מדותיו, ותעורר בו אהבה ויראה.

וזה רמוז בכך שההסתלקות היתה במוצאי שבת־קודש אור ליום ראשון של פרשת וארא (אך “וארא” עדיין אינה גלויה), שאז כבר מתחילים לדבר אודות הגילוי של “אני (הוי’)” - דרגת עצמות־אין־סוף, שעד אז לא באה לידי גילוי - “לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי”. והמילה “וארא” עצמה היא הרי מלשון ראיה וגילוי, כלומר, הדרגה שמעל להשתלשלות, ירדה לכדי ראיה וגילוי באופן פנימי.

(משיחת ומאמר ש”פ שמות תשכ”ו)