“כשנכנסנו ליחידות, אני עם כל המשפחה, אמר הרבי כך: ״הרי דיברנו שיכול להיות שחובת

“כשנכנסנו ליחידות, אני עם כל המשפחה, אמר הרבי כך: ״הרי דיברנו שיכול להיות שחובת ה״הקהל״ היא על מי שבאים אליו, ולכן אשתתף בכיסוי הוצאות הנסיעה שלכם…״. ואכן, מזכירות הרבי כיסתה את רוב ההוצאות” * לקט סיפורים מפעימים ומרגשים מזיכרונותיו של הרה”ח ר’ טוביה בלוי שי’

הקהל אצל המלך

מספר הרב טוביה בלוי:

בחודש תשרי שנת תשל”ג זכיתי להיות אצל הרבי. כאשר נכנסתי ליחידות, כתבתי בפתק כי אני מקווה שגם אשתי והילדים יזכו לחוות פעם את החוויה של “להיות אצל הרבי”. בימים ההם, הנסיעה לחוץ לארץ הייתה פרויקט יקר ומסובך מבחינת תקציב, התארגנות וגם הנסיעה עצמה. לא האמנתי שדבר כזה הוא אכן מציאותי. כתבתי את מה שכתבתי רק כמשאלה.

בסוף היחידות, להפתעתי הרבה, הרבי אמר לי משפט שהדהים אותי: ״נו, שנה הבאה תהיה שנת הקהל, אז תבוא עם כל המשפחה לכאן״…

היינו אז משפחה בת שבע נפשות, ואני לא האמנתי למשמע אוזניי. הרבי מורה לי לבוא לכאן עם כל המשפחה! אם אינני טועה, זה היה תקדים. הייתה זו הפעם הראשונה שמשפחה שלמה מארץ ישראל תיסע לרבי, עם ילדים קטנים, עם האישה, ועוד בהזמנה אישית של הרבי!

בשנה שלאחר מכן, לתשרי שנת תשל״ד, ״שנת הקהל״, אכן נסענו כולנו לרבי. באחת ההתוועדויות דיבר הרבי על נושא ״הקהל״ והשמיע ‘חקירה’: על מי מוטלת חובת ה״הקהל״? האם על המלך, שמקהיל את העם להשמיע להם את דבר ה’, או על העם עצמו, שצריך להתקהל ולבוא לשמוע את המלך קורא בתורה?

כשנכנסנו ליחידות, אני עם כל המשפחה, אמר הרבי כך: ״הרי דיברנו שיכול להיות שחובת ה״הקהל״ היא על מי שבאים אליו, ולכן אשתתף בכיסוי הוצאות הנסיעה שלכם…״. ואכן, מזכירות הרבי כיסתה את רוב ההוצאות.

חובתי לציין שהתאכסנו, שבע נפשות, בביתו של הרה״ח ר’ יהודה לייב שי’ והרבנית יהודית תחי’ גרונר, במשך חמישה שבועות (עדיין לא הייתה קיימת אז ״הכנסת אורחים״ של הר״מ ירוסלבסקי ע״ה). במשפחה שהיא עצמה מונה תשע נפשות, המשימה לא הייתה פשוטה כלל וכלל, ועד היום הנני מכיר תודה למארחיי על חסדם, ישלם להם ה’ כגמולם הטוב.

כתיבה על הקהל

בעת חלוקת כוס של ברכה במוצאי שבת בראשית בשנת תשמ״ח, שהייתה אף היא ״שנת הקהל״, ובמסגרתה חגגה משפחתנו את החודש השביעי בחצר בית חיינו - כמו בשנות הקהל קודמות, על פי דברי הרבי אליי שהוזכרו קודם - נתן לי הרבי בקבוק משה ואמר: ״זה עבור כתיבה רצופה אודות הקהל״.

לאור הוראת קודש זו, פרסמתי ב”כפר חב”ד” שורה של מאמרים ברוח “הקהל”.

בשנת “הקהל” הנוכחית, “הקהלתי” אותם בקונטרס בשם “בדבר המלך - הקהל”, בצירוף יומן נסיעתי לרבי בשנת תשכ”ג, אותו כתבתי והגשתי לרבי להגהה, ולאחר מכן התפרסם ב”ביטאון חב”ד”.

מפי עוללים

את חודש תשרי תשל”ד - שנת “הקהל” - זכינו לעשות, אני וכל משפחתי, אצל הרבי. בהקפות בשמחת תורה, כאשר הרבי קיבל לידיו ספר תורה והחל לצעוד לכיוון הבמה עליה נערכו ההקפות, אני עמדתי עם בניי על ה’פירמידה’ הסמוכה.

בני הרה”ג הרה”ח ר’ פרץ אוריאל שי’, שהיה אז ילד בן תשע, קרא בקול ממרומי ה’פירמידה’ לעברו של הרבי: “דערלעבט איבער א יאר” - איחול שאותו נהוג לומר למי שאוחז ספר תורה בהקפות, אך מלבד זקני החסידים, הציבור הרחב לא העז להרהיב עוז ולהפנות את הברכה לרבי.

הרה”ח ר’ ברוך פריז ע”ה, שעמד לידנו, היסה את בני בסברו שאין זה מכובד שילד קטן יפנה כך לרבי. אך להפתעת כולם, הרבי נשא את מבטו לעברנו, ואמר לר’ ברוך ע”ה: “מה אתה רוצה ממנו? מפי עוללים!”, ופנה לכיוונו של בני והשיב על ברכתו בנוסח המקובל: “אמן, גם אתם!”

לשמוע בעצת הרבי

אבי, רבי ברוך יהודה בלוי זצ”ל, שימש כמזכ״ל החינוך העצמאי במשך עשור, החל משנת תשי״ב, שנת הקמת הארגון, ועד לשנת תשכ”ב. גדולי התורה שהקימו את התנועה וכיהנו בנשיאותה בחרו בו לתפקיד כאיש אמונם. בעשר השנים שבהן אבא עמד בראש החינוך העצמאי, הוא פיתח והרחיב את התנועה בתנופה גדולה והגדיל מאד את מספר בתי הספר והתלמידים ברשת החינוך.

בשנת תשכ”ב הופעל לחץ כבד על הנהלת החינוך העצמאי לפטר את אבא ממשרתו. הלחצים הגיעו משני כיוונים: מצד אחד עמדו גורמים פוליטיים שהתנגדו להשקפותיו ודעותיו של אבא, ומן הצד השני ניצבו גדולי התורה בארצות הברית, שאחזו בהשפעה גדולה על הנעשה בארגון - אלו לחצו על ההנהלה לפטר את אבא מתפקידו, משום שאחד התומכים הגדולים של החינוך העצמאי, הנגיד מרדכי זאב וולפסון, דרש זאת בתוקף, מסיבה לא ברורה. ואכן, בעקבות מסע הלחצים פוטר אבא מתפקידו.

זמן לא רב לאחר פיטוריו של אבא, זכיתי לנסוע לראשונה לרבי, לחודש תשרי תשכ”ג. כשנכנסתי ליחידות, רשמתי בפתק שהגשתי ברכה מיוחדת עבור אבא וביקשתי שתימצא בשבילו משרה מכובדת אחרת כראוי לו.

הרבי התייחס למה שכתבתי, ואמר: “יש פה באמריקה תומך גדול של החינוך העצמאי בשם וולפסון. אולי ראוי לגשת אליו ולבקש ממנו שהפיטורים יבוטלו”.

בהיותי “חכם בעיניו”, השבתי על אתר שוולפסון הוא זה שעומד מאחורי הפיטורים של אבא, ולכן ככל הנראה אין טעם לגשת אליו ולבקש ממנו לפעול בעניין. הרבי הגיב בברכה שגרתית, ובכך הסתיים העניין.

כעבור זמן מה התקיימה בירושלים חתונה לאחד מצאצאיו של העסקן ר’ מנחם פרוש ע״ה, בה השתתף גם הנגיד וולפסון. אחי הרה”ג הרה”ח ר’ עמרם שי’, ניגש לשולחן הכבוד, וכדרכו, ללא גינונים ומחלצות כבוד, פנה ישירות לוולפסון ואמר לו במפגיע: “אני בן של ר’ יהודה בלוי, ואני רוצה לשמוע למה פיטרת את אבא שלי”…

להפתעתו הרבה של אחי, מר וולפסון התייחס לשאלה והסביר לו ברצינות את הסיבה: “למרות שהבאתי תרומות וכספים רבים לחינוך העצמאי, ולמעשה החזקתי את התנועה מבחינה כלכלית, הרגשתי שאבא שלך לא מתייחס אליי בכבוד הראוי לי. החלטתי לפטר אותו מהתפקיד, ואז הוא בעצמו או אחד מהקרובים שלו יבואו אליי לבקש ולהתחנן שאשיב אותו לתפקיד, וכשאראה לו את רוחב לבי הוא כבר יידע להעריך אותי כראוי”…

קנאים פוגעים בו

אבי זצ”ל נפטר, בגיל צעיר, בחודש טבת בשנת תשל״ג. בחודש תשרי של אותה שנה, כשאבא כבר היה חולה מאד, זכיתי לשהות במחיצת הרבי, והכנסתי לקודש פנימה מכתב ובו ביקשתי ברכה לרפואה שלמה עבור אבא. בין הדברים סיפרתי במכתב סיפור שיש בו משום הזכרת זכות אבות, וביקשתי שהדבר יעמוד לזכותו של אבא ולרפואתו.

וזה דבר הסיפור:

בשנת תרפ״ט ביקר כ״ק אדמו״ר הריי”צ נ״ע בארץ הקודש, ובין היתר ערך ביקור בירושלים אצל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל וגם אצל הגרא”י קוק ע״ה. באותה תקופה דרך כוכבו של קנאי צעיר, שהוביל את תנועת נטורי קרתא, בשם ר’ עמרם בלוי - אחיו הצעיר של סבא, רבי משה בלוי זצ”ל.

ביקורו של כ״ק אדמו״ר הריי”צ נ״ע אצל מנהיג הציונות הדתית היה לצנינים בעיני הקנאים, ור’ עמרם ניסח פשקוויל חריף ובוטה מאד, שהכיל ביטויים קשים מאד כנגד כ”ק אדמו״ר הריי”צ נ”ע. ר’ עמרם ידע שאחיו, סבא, לא ירשה לו להדפיס ולהפיץ את הכרוזים, ולכן שמר על חשאיות והלך להדפיס את המודעות בבית דפוס ממשלתי…

ר’ עמרם הביא את המודעות מבית הדפוס, נכנס לבית הכנסת בשכונת בתי מילנר, נעל אחריו את הדלת וחיכה ל״קלעפער״, המדביק המקצועי, שייקח ממנו את הפשקווילים וידביק אותם. אבא, שלמד בישיבת “אוהל משה” הסמוכה, הבחין במעשיו של דודו ורץ לספר על כך לאביו. סבא הגיע במהירות לבית הכנסת והתרה באחיו, מעבר לשער הסגור, למסור לו את המודעות, אך הוא מיאן להקשיב. סבא ניסה לערב בעניין את אביהם רבי יצחק שלמה בלוי זצ״ל, אבל גם לאביו סירב ר’ עמרם בעקשנות לשמוע. הוא ציטט בלהט את הפסוק ״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר״…

לסבא לא נותרה ברירה. הוא פרץ בכוח את דלת בית הכנסת, לקח מידיו של אחיו את המודעות ושרף אותן באש…

על הסיפור זכיתי למענה מכ״ק אדמו״ר: ״אזכיר על הציון״.

“ואין להקשות”

בשלב מסוים של החיפושים והתהיות בשנות צעירותי, בשנת תשי”ג, התוודעתי לשיטת חסידות חב”ד. בראשות ישיבת ערב “המתמידים”, שבה למדתי, עמד הגה”ח ר’ אברהם לייב קליין ע”ה. הרא”ל ע”ה היה חסיד חב”ד, אם כי לא מוצהר. זה היה בסביבות פורים, והוא למד אתי את המאמר “יביאו לבוש מלכות” בתורה אור. כך נחשפתי לראשונה לתורת חב”ד.

לאחר מכן התחלתי להתקרב יותר ולהתעמק עוד בתורת חסידות חב”ד. שמעתי שיעורים בתניא מפי המשפיע הגה”ח רבי משה יהודה רייכמן זצ”ל, ולמדתי חסידות עם הרה”ח ר’ שמעון יעקובוביץ ע”ה ויבלח”ט הרה”ח ר’ צבי גרינוולד שי’.

התחלתי בהחלט לחוש שמצאתי את מקומי ואת דרכי בעבודת השם, אבל היו לי עדיין כמה התחבטויות, הסתייגויות וספקות באשר לדרך חב”ד. התייעצתי עם כמה מהחסידים והם הציעו לי לכתוב את שאלותיי במכתב לרבי.

עשיתי כעצתם, ושיגרתי מכתב לרבי. באותו שלב, עדיין שמרתי על התקרבותי לחב”ד בסוד מפני הוריי ומשפחתי. לא רציתי לצער אותם וכביכול להביע אי אמון בדרך שבה הם חינכו אותי. אשר על כן, שכרתי תא דואר - דמי השכירות עמדו אז על שבע לירות לשנה - וציינתי אותו כמען למכתבו החוזר של הרבי. כך וידאתי שהמכתב יגיע אליי באופן אישי ולא לבית הוריי.

ואכן, כעבור זמן קיבלתי מכתב תשובה מהרבי. במכתב (נדפס באגרות קודש, חלק ז, עמוד שסח) השיב לי הרבי על השאלות שהעליתי במכתבי, ולפליאתי הוסיף את הקטע הבא: “ואין להקשות מה היה בדורות הראשונים קודם שנתגלתה תורת החסידות, כי קושיא זו דומה להיש מקשים מה היה בזמן המשנה קודם שהיתה הגמרא ובזמן הגמרא קודם שהיו ספרי הראשונים וכו’ והאריכות בזה אך למותר”.

התפלאתי למקרא הפסקה האמורה, משום שדווקא קושיה זו, משום מה, לא הפריעה לי. את רוח קדשו הגלויה של הרבי ראיתי לאחר שאבי זצ”ל כבר גילה את סודי שהתפרסם ונוכח לדעת כי הפכתי לחסיד חב”ד. הוא לקח אותי לשיחה, ושאל אותי רק שאלה אחת: אם אכן דרך החסידות היא הדרך הנכונה בעבודת השם, מה היה לפני שהתגלתה החסידות? מובן שהמענה היה כבר מוכן על לשוני…

מסיר כתמים

בתנו רייזל שושנה תחי’ נולדה עם כתם לידה בולט מאד על ידה, דבר שהדאיג מאד את אימה, רעייתי. פנינו לרופאים ומומחים, ואחד מהם הציע לנו לעבור טיפול בקרינה, שעשוי אולי, במידה גדולה של ספק, להצליח ולהסיר את כתם הלידה.

בתנו הייתה אז תינוקת כבת חצי שנה, והתלבטנו מאד האם לגשת לטיפול המדובר. כתבנו על הבעיה לרבי, ובמכתב התשובה (נדפס באגרות קודש, חלק כב, עמוד לא) שלל הרבי את הרעיון, וכתב כך: “טפול קרני “רדיום” בנוגע לקטנים בפרט, וביחוד בגיל רך ביותר - צריך זהירות יתרה. ובאם יש רופא חושש - אין לעשותו. והרופא כל בשר ישלח רפואתה באופן הטוב הנראה ונגלה”.

למעשה, אינני יודע איך וכיצד, ללא שום טיפול והתערבות, כתם הלידה נעלם כלא היה…

מהותו של מנהג

ללא קשר ליחידויות שלהן זכיתי, הכנסתי לרבי באותה עת רשימה של מנהגים שהבחנתי שנהוגים בבית הכנסת ב–770, והוספתי כי בכוונתי להדפיס את רשימת המנהגים ולתלות אותה בבית הכנסת שאנו מקימים בפאג״י, כדי שהמניין אכן יתנהל בצורה חב״דית על פי כל המנהגים.

לאכזבתי ולהפתעתי, לא קיבלתי תגובה או התייחסות כלשהי מהרבי בעניין המנהגים. היה זה דבר חריג, שכן בדרך כלל זכיתי למענה מהרבי כמעט על כל דבר.

ביחידות השנייה שהזכרתי, העלה הרבי לפתע את הנושא ואמר: “בעניין המנהגים שכתבת - הרי יש את לוח היום יום, הרשימות (הכוונה היא לקונטרסים שיצאו תחת השם ״ליקוטי מנהגים״, אותם היה הרבי מוציא לאור לרגל חגים ומועדים שונים וכדומה; גלגולו הראשון של ספר המנהגים), ולוח כולל חב”ד”.

“והמנהגים שנוהגים פה (בבית הכנסת ב–770)”, הוסיף הרבי ואמר, “אינם ראיה בכלל. כשהכנתי לדפוס את המחזור, חותני הרבי אמר לי להכניס איזה פיוט (לדעתי הכוונה כנראה לפיוט ״אומץ אדירי״, עליו מעיר כ״ק אדמו״ר במחזור הערה נדירה - ״הוראת כ״ק מו״ח אדמו״ר לאמר״). אמרתי לו ששמעתי מכמה שהיו בליובאוויטש, אצל כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע, ששם לא אמרו את הפיוט הזה, וענה לי ש”אבא לא התערב בגבאות”“.

מכאן למדתי רבות על מקומו, מהותו ותוקפו של מנהג, ועל ההבחנה בינו לבין הנהגות שונות שלא יכולות להיכלל תחת הקטגוריה של “מנהג חב”ד”, על כל המשתמע מכך, וכפי שביארתי - בתוספת מקורות רבים נוספים - בספרי “על מנהגים ומקורותיהם”.

טפל דטפל

בשכונת ‘מאה שערים’ בירושלים התגורר בחור שבא ממשפחה הרוסה והתקרב לחב”ד על ידי המשפיע, אוהב ישראל, הגה”ח רבי משה וובר זצ”ל. הגר”מ זצ”ל דאג לבחור, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, שיקם אותו ושלח אותו ללמוד בישיבה המרכזית ב–770. אך גם לאחר שנים מספר בישיבה ב–770, הבחור עדיין לא השתדך, על אף גילו המבוגר.

בשנת תשכ”ג, לפני נסיעתי הראשונה לרבי, ביקש ממני הגר”מ זצ”ל להזכיר את הבחור מול פני הקודש ולבקש מהרבי שאנ”ש על אתר ידאגו לבחור לשידוך מתאים. בהיותי ביחידות עשיתי כבקשתו של הגר”מ זצ”ל, והרבי השיב: “כן דואגים לו, אבל בשידוך צריך להסתכל על העיקר ולא על הטפל, והוא מסתכל על הטפל דטפל”.

כשפגשתי את הבחור התעניינתי אצלו באשר להצעות השידוכים שלו, והוא התלונן ש”מציעים לי ספרדיות”… או אז הבנתי למה התכוון הרבי ב”טפל דטפל”.

בביקורי הבא בחצרות קדשנו אותו בחור כבר היה נשוי, לאישה בעלת תשובה אמריקאית, ובפעם הבאה שזכיתי להיות בבית חיינו הוא כבר הספיק להתגרש ולהתחתן שוב - הפעם עם אישה ממוצא ספרדי…