ד”ר אלי אייזנברג

בדרכי אל חדרי, הגיחה לעומתי המשלחת של שרת החינוך הרוסית. היא הייתה מבוהלת ומודאגת במיוחד. המשמעות של הפיכה קומוניסטית הייתה לגביה ברורה: להישלח לסיביר, במקרה הטוב. אני לא יודע מאיפה אזרתי את האומץ, אך עצרתי אותה למרות שהייתה חסרת סבלנות, והמתח ניכר היה על פניה. בישרתי לה את הבשורה שקיבלתי זה עתה. “כבוד השרה, אין לך מה לדאוג, בעוד יומיים הכול ישוב לסדרו” >> ד”ר אלי אייזנברג, סמנכ”ל בכיר וראש מינהל מחקר פיתוח והכשרה של רשת ‘אורט’ ישראל, מספר על שתי נבואות של הרבי שחזה בהן בעיניו

טנקים בכיכר האדומה במוסקבה. מסר מרגיע מהרביד“ר אלי אייזנברג, למי שטרם מכיר, הוא סמנכ”ל בכיר וראש מינהל מחקר פיתוח והכשרה של רשת ‘אורט’ ישראל. במשך שנים רבות הוא מקדם בארץ ישראל את החינוך הטכנולוגי ורואה בזה את שליחות חייו. בהובלתו, נכנסה רשת אורט בשנים האחרונות גם למוסדות חינוך חרדיים, ואף חב”דיים, ביניהם ישיבת ‘חנוך לנער’ בצפת. “יחד עם המנכ”ל מר צביקה פלג אנחנו עושים לילות כימים ומשקיעים מאמצים רבים כדי לקדם את הילד בנקודות בהן הוא חזק, ויש ילדים רבים שחזקים בעבודת כפיים”.

מר אייזנברג מספר שהוא משתדל ללמוד מדרכו של הרבי: “ראיתי אצל הרבי את החיבור בין התורה לבין הקמח. אני יודע שהרבי צפה זאת כבר לפני שנים ארוכות כאשר יסד בית הספר למלאכה בכפר חב”ד כבר בתחילת שנות היודי”ם. אני מכיר ילדים רבים שהשבנו למוטב על ידי הטכנולוגיה ובמשך השנים הם בנו בתים לתפארת”, מתאר אייזנברג על קצה המזלג את ה’אני מאמין’ שלו.

כשדמותו של הרבי עולה בדבריו, נימת קולו של הסמנכ”ל הבכיר הופכת להיות מעריצה. “אני בטוח שהרבי במנהיגותו המיוחדת הפך את העולם היהודי לעולם טוב יותר”, הוא אומר בטון נחרץ, ומבקש לספר את סיפור המופת האישי שחווה בברכת הרבי.

על–אף השנים הרבות שחלפו, הסיפור כמו חי לנגד עיניו. למרות עשייתו הרבה, מי שמכירו יודע שאוהב לפעול מאחורי הקלעים, לא חובב פרסום, אך לבקשתנו נענה לאחר ששמע מאתנו על הנחת רוח שסיפורו בוודאי יגרום לחסידים.

נבואה ראשונה

“שנת 1988 הייתה השנה של הפוסט דוקטורט שלי. באותה שנה קיבלתי הצעה לטוס לאנגליה ולהקים שם מרכז לחינוך טכנולוגי במכללת כרמל היהודית. מכללה זו שאותה יסד הרב קופל רוזן, חרטה על דגלה לחנך את דור המנהיגים הבא של העם היהודי. המכללה שהייתה ממוקמת בין לונדון לאוקספורד, משכה אליה צעירים יהודים לא רק מאנגליה. הוטלה עלי המשימה לחזק במקום את החינוך הטכנולוגי. רק בדיעבד למדתי על הקשר ההדוק שהיה לרב רוזן עם הרבי.

מכללת כרמל ממוקמת על גדות נהר יפיפה. במקום ישנם משטחי דשא מוריקים, וניתן לומר שזו המכללה הכי יפה שראיתי בימי חיי, וראיתי מכללות רבות. מהר מאוד השתלבתי בצוות החינוכי ויסדתי את האגף לחינוך טכנולוגי. אחד מאנשי הצוות היה הרב רוני גרינברג, שמיד עם בואי לשם, התיידדנו והפכנו לחברים קרובים. האברך הצעיר הזה היה שליחו של הרבי למכללה ולימד בה יהדות. הוא הדגיש בכל הזדמנות את היותו שליח של הרבי. הוא היה אישיות מיוחדת במינה והפכנו לחברים קרובים.

קשרי הידידות הקרובים נרקמו לא רק ביני לבינו, אלא גם בין משפחותינו. כשחזרנו ארצה בשנת 1990, בימים שלפני מלחמת המפרץ, היה בלבנו חשש נוכח איומי סדאם חוסיין ימ”ש שאיים להמטיר טילים על ארץ ישראל. כששטחתי את חששותיי בפני הרב גרינברג, הוא הרגיע אותי שאין כלל ממה לפחד — גם אם יומטרו טילים יהיו ניסים גדולים ואיש בישראל לא יפגע מהם.

איך אתה יודע? שאלתי.

כאן כמובן באה תשובתו הברורה. את המסר המרגיע הזה הוא שמע מהרבי מליובאוויטש, ואכן כך היה.

המהפכה באה פתאום

בשנת 1991, כאיש חינוך עם ניסיון בינלאומי, הוזמנתי יחד עם האלוף אלעד פלג, מנכ”ל משרד החינוך דאז, לשמש כנציגי מדינת ישראל בכנס חינוך בינלאומי שנערך בפראג. הכותרת של הכנס הייתה ‘בין מזרח למערב’. באותם ימים שלט ברוסיה הנשיא מיכאל גורבצ’וב שהנהיג במדינה תוכנית פרסטרויקה שחוללה שינוי מרחיק לכת, וביטלה את כל עקרונות השלטון הקומוניסטי ששלט בברית המועצות במשך שבעים שנה, והחלה ליצור ברוסיה ובשכנותיה שלטון דמוקרטי וכלכלה חופשית.

בכנס הזה נטלו חלק שרי ואנשי חינוך מכל העולם, בין היתר מהמדינות שזה עתה השתחררו מהעול הקומוניסטי ויצאו לעצמאות חדשה. אחת האורחות החשובות בכנס הייתה שרת החינוך החדשה של רוסיה. ביומיים הראשונים של האסיפה נוצרו מפגשים טובים ואיכותיים בין המשתתפים; הספקתי אף לתת הרצאה שזכתה לקשב רב אודות החינוך הטכנולוגי בארץ ישראל.

ואז, לאחר יומיים, נחתה עלינו דרמה — כלי התקשורת דיווחו שהנשיא גורבצ’וב נחטף ואיש לא יודע היכן הוא.

אותו יום היה יום ראשון, ח’ באלול תנש”א, משלחת של ארבעה מראשי הממשל הרוסי, בהם אולג בקלנוב, הסגן הראשון של הוועדה לביטחון לאומי; ולדימיר קריוצ’קוב, ראש הק.ג.ב.; ולנטין פבלוב, ראש הממשלה של ברית המועצות, וכן שר הפנים בוריס פוגו, הגיעו  אל בית הנופש של שליט ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ’וב שנפש בחצי האי קרים, והודיעו לו כי הם נוטלים ממנו את סמכויות השלטון ומחזירים את המצב המדיני לקדמותו.

הקושרים תכננו היטב את המרד, ובמקביל להודעתם, נותקו כל קווי התקשורת מבית הנופש, שהיה שמור על ידי שומרים של הק.ג.ב. למקום הוחשה תגבורת נוספת של שומרים, שנצטוו שלא להתיר לאיש לעזוב את הבית. בכך הפך גורבצ’וב להיות נתון במעצר בית. הוא נדרש על ידי הקושרים להכריז על מצב חירום או לפרוש ולמנות את גנאדי ינאייב לנשיא במקומו. גורבצ’וב סירב להיענות לאולטימטום. הקושרים עזבו את הבית וגורבצ’וב נשאר נתון בו במעצר.

למחרת, בסביבות השעה 9 בבוקר, החלו טורי שריון של טנקים ושריוניות לנוע אל תוך העיר מוסקבה. הכיכר האדומה הוקפה בשרשרת של שריוניות וכוחות של צנחנים ואיש לא הורשה לעבור מבעדה לכיכר ולמאוזוליאום של לנין. רחובות מוסקבה התמלאו טורי חיילים ושריון ומחסומים הוצבו בנקודות שונות בעיר.

בכוונת הקושרים היה לעצור את נשיא הפדרציה הרוסית בוריס ילצין, שעמד לחזור למוסקבה מביקור בקזחסטן, אך הדבר לא עלה בידם, וילצין הצליח להגיע ל”בית הלבן”, משכנו של ממשל הפדרציה הרוסית, שהיה מבצרו.

עוד בטרם יצאו הקושרים שכינו את עצמם “חברי הוועד הלאומי לשעת חירום” במסיבת עיתונאים עם הכרזה על ההפיכה, כבר עלה חשש שאנשי המפלגה הקומוניסטית שהודחו זה מכבר וביקשו להחזיר את המצב לקדמותו, מבקשים לחולל כעת בעצם מהפכה קומוניסטית חדשה.

פגישה במסדרון

ברור שהיה לכך השלכה גם על המקום בו נערך הכנס בו שהינו — פראג. הכנס החגיגי הופסק באחת; האווירה ברחובות פראג הייתה של המתנה מתוחה, תחנות דלק וחנויות נסגרו, ואנשים לא הרבו להסתובב ברחובות. כולם ציפו לראות מה יקרה. האווירה הייתה לא נעימה, והודעה יצאה מטעם מארגני הכנס לכל חברי המשלחות מכל העולם להישאר בחדרים ולא לצאת החוצה.

התחלנו לחשוש שאנחנו עומדים להיתקע בפראג ימים ארוכים במקרה הטוב, ומי יודע מה יהיה בעתיד, ולחסדי מי אנו נהיה נתונים. 

באותם ימים לא היו טלפונים ניידים. ירדתי עם רעייתי אפוא לחדר הטלפונים במלון כדי להודיע לגורמים הרשמיים בארץ ישראל על ההתפתחויות בכנס. בין היתר התקשרתי גם אל הרב רוני גרינברג ממכללת כרמל, וסיפרתי לו היכן אני נמצא. הוספתי וסיפרתי לו על הדאגה בקרב אנשי המשלחת הרוסית ומדינות ברית המועצות, אך הוא ענה לי מיד שאין מה לדאוג ובתוך יומיים המצב ישוב לקדמותו. בדבריו הייתה נימת ביטחון מוחלטת. הייתי מעט מופתע מנחרצותו, ושאלתי אותו מהיכן הוא יודע זאת?

הוא סיפר לי כי זו דעתו של הרבי מליובאוויטש, אשר חסידיו במוסקבה שאלו מה לעשות נוכח המצב החדש. המסר מהרבי היה מרגיע; לדברי הרבי בעוד יומיים הכול ישוב לקדמותו.

שמעתי את הדברים המרגיעים הללו ונרגעתי. זכרתי היטב כיצד צפה הרבי את הניסים הגדולים שיהיו במלחמת המפרץ, וחזרתי לחדרי רגוע יותר.

בדרכי אל חדרי, הגיחה לעומתי המשלחת של שרת החינוך הרוסית. היא הייתה מבוהלת ומודאגת במיוחד. המשמעות של הפיכה קומוניסטית הייתה לגביה ברורה: להישלח לסיביר, במקרה הטוב. אני לא יודע מאיפה אזרתי את האומץ, אך עצרתי אותה ושאלתי “מה נשמע?” היא הייתה מעט חסרת סבלנות, המתח ניכר היה על פניה, ואני מיד בישרתי לה את הבשורה שקיבלתי זה עתה. “כבוד השרה, אין לך מה לדאוג, בעוד יומיים הכול ישוב לסדרו”.

היא הייתה בהלם, אך התריסה לעומתי: “אתה מדבר שטויות, אני נולדתי וחייתי ברוסיה, ומהפכות שמתרחשות ברוסיה לא מסתיימות לאחר יומיים. אתם הישראלים, הוסיפה, אוהבים לא רק לדקור עם הסכין, אלא גם לסובב”, בהתכוונה שאנחנו כביכול רוקדים ושמחים על המצב הרעוע ברוסיה. התנצלתי על הכעס שעוררתי אצלה, וביקשתי רק לאחל שיהיה בסדר. היא אמרה לי שכנראה זה רק עניין של זמן עד שמשפחתה תהיה בדרך לסיביר, והדמוקרטיה ברוסיה כנראה עוד רחוקה.

החשש הכבד היה לא רק מנת חלקה, אלא העולם כולו — ובפרט מדינות ברית המועצות לשעבר שזה עתה השתחררו מהמגף הרוסי — עקב בדאגה אחר המהפכה. כולם היו בטוחים שהעריצות תשוב לקדמותה. אנשים חששו לחייהם ולחיי עבודתם ומשפחתם. העולם המערבי שכבר שמח על הדמוקרטיה המתהווה ברוסיה, נפל ברוחו נוכח חטיפתו של המנהיג. טרם היה ברור מי הם החוטפים ולאן כל הסיפור הזה עומד להתגלגל.

כאמור, הקושרים ניסו לחסום גם את דרכו של נשיא הפדרציה הרוסית בוריס ילצין, אך הוא הצליח להגיע ל”בית הלבן”. הוא התייעץ עם אנשיו, וכבר למחרת פרסם, ביחד עם ראש ממשלת הפדרציה הרוסית ועם היושב ראש בפועל של הסובייט של הפדרציה, הכרזה לפיה ההפיכה היא ראקציונית. הצבא שהחל לצור על עיר הבירה, נדרש על ידם שלא להשתתף בהפיכה וכלל הציבור נדרש לפתוח בשביתה כללית עד אשר יתאפשר לנשיא מיכאיל גורבצ’וב לשאת את דברו לאומה. ההכרזה הודפסה והכרוזים פוזרו על פני העיר.

שלא כבעבר, אט אט החלו האזרחים לאזור אומץ, ובשעות אחר הצהריים החלו תושבי מוסקבה להתאסף סביב הבית הלבן ולהקים סביבו מתרסים. בתגובה לכך הכריז גנאדי ינאייב על מצב חירום בעיר מוסקבה החל משעה 4 אחר הצהריים. אך זה לא עזר לו. רבבות אזרחים חסמו את דרכי הגישה של הטנקים, שלפו משם את החיילים הלוחמים, והכריזו במעשיהם כי ההפיכה לא תקום ולא תהיה. כבר ביממה הקרובה הבינו הקושרים כי מזימתם כשלה, וכי ברית המועצות ממשיכה בדרכה אל הדמוקרטיה.

בדיוק כפי שחזה הרבי, חלפו רק יומיים, הנשיא גורבצ’וב שוחרר, והמהפכה הדמוקרטית שעטה קדימה בלי הרוגים ובלי פצועים.

שרת החינוך מבקשת הבהרות

נוכח הבשורה המשמחת, החליטו מארגני הכנס החינוכי להמשיך אותו מאותה נקודה בה הוא הפסיק על פי התוכנית שהוגדרה מראש. עוד לפני שההרצאות והנאומים החלו, קיבלתי פתאום הזמנה דחופה משרת החינוך של רוסיה לשיחה לא–רשמית איתה. השאלה הראשונה שלה הייתה: איך ידעת? היא הייתה המומה וחזרה שוב ושוב על שאלתה. האמת שהייתי בתחילה די אובד עצות כיצד לענות. מה, אספר לה, שיש רבי בניו–יורק שיודע הכל?

היא המשיכה ללחוץ, עד שאמרתי לה שאכן יושב רב גדול בניו–יורק והוא יודע את שיקרה מקצה העולם ועד סופו; הוספתי וסיפרתי לספר גם על הניסים שחזה שיהיו במלחמת המפרץ, כפי שאכן אירע במדויק. הוא גם ידע לספר גם על החטיפה שתסתיים בעוד יומיים. היא הייתה המומה וסיפרה לכל מכריה וחבריה על הרבי של היהודים שידע לחזות את השחרור של גורבצ’וב.

בפסח של אותה שנה החלטתי שאני מוכרח לבקר בחצרו של הרבי. הרב רוני גרינברג סידר לנו דירת אירוח בקראון הייטס, ושם שהינו. את סעודת ליל הסדר הסבנו בבית אחד ממזכיריו של הרבי מליובאוויטש וזכיתי להתבשם מהאווירה.

להתחבר לבורא דרך העשיה

לדבריו של ד”ר אלי אייזנברג, הרבי מסמל עבורו את פסגת הערכים היהודיים, חיבור של ערכים טמירים ורוחניים עם עולם המעשה. “עבורי ועבור רבים אחרים, הרבי הוא מודל לחיקוי”, הוא אומר ומוסיף שהיצירה היא פסגת החיבור עם בורא עולם. “הרי נכתב כל מה שנוצר, לכבודו של הבורא נוצר, והרבי הוא אשר חיבר את העולם שלנו עם הרעיונות האלוקיים הנשגבים. שליחות חיינו היא להתחבר לבורא העולם דרך עשייתנו”.