א באותה שנה בה חל סיפורנו, שינה הבעל שם טוב מהרגלו מאז ומקדם, ומיד לאחר הבדלה שע
באותה שנה בה חל סיפורנו, שינה הבעל שם טוב מהרגלו מאז ומקדם, ומיד לאחר הבדלה שערך במוצאי יום הכיפורים, נכנס לבית מדרשו לעריכת השולחן. הן חג היום, ומצווה לאכול ולשמוח “כי כבר רצה ה’ את מעשיך”.
א
באותה שנה בה חל סיפורנו, שינה הבעל שם טוב מהרגלו מאז ומקדם, ומיד לאחר הבדלה שערך במוצאי יום הכיפורים, נכנס לבית מדרשו לעריכת השולחן. הן חג היום, ומצווה לאכול ולשמוח “כי כבר רצה ה’ את מעשיך”.
הנהרה שהייתה שפוכה על פניו של הצדיק, הייתה בניגוד גמור לעבודת היום, שהייתה מתוך רצינות יתירה ומרירות רבה. היה ניכר כי ענן שחור מרחף מעל עם ישראל, והבעל שם טוב עמל להסיר את רוע הגזירה.
“עבודה קשה היתה השנה - פתח הרבי בדבריו הקדושים כמו מסביר את פשר עבודת היום - גזר–דין קשה ריחף על עם ישראל, ורק בזכות מצוות הכנסת אורחים של אחינו בני ישראל אשר במדינות המערב, ניצלנו מסכנה גדולה. בזכות מצווה זו, אבינו אברהם התהלך במאור פנים ואמר: ‘שישו בני מעי!’ הוא עצמו, אבינו הראשון, סתם את פי המקטרג!”
שמחתו של הבעל שם טוב היתה עצומה. הפעם האריך בשולחנו עד אור הבוקר.
ערב שבת קודש היה למחרת יום הכיפורים. ההכנות לכניסת יום השבת אף הן היו שונות לעומת ערבי שבתות אחרות, והשמחה העצומה נמשכה גם בליל וביום שבת קודש.
בפניא דמעלי שבתא, בסעודת רעווא דרעווין, נענה הצדיק לבקשתם של תלמידי החבריא קדישא, ואמר:
“כאשר בעולמות העליונים שמחים וצוהלים במצוות הכנסת אורחים של היהודים הכפריים - מן הראוי לנסוע למקומם ולראות מקרוב את התנהגותם של אלה!”
לאחר ברכת המזון, תפילת ערבית והבדלה - ניתנה הפקודה לאלכסיי העגלון להכין את המרכבה לנסיעה. לא חלף זמן רב, וקבוצה קטנה של תלמידים היו מוכנים לנסיעה, המתינו לבואו של הרבי.
ב
העגלה נסעה וקיפצה על גבי הרים וסלעים בדהרה בלתי פוסקת. לעיני הנוסעים חלפו ערים, עיירות וכפרים לרוב. כבר היו מורגלים אלה בקפיצת הדרך, ואף על פי כן, בכל פעם השתוממו מחדש לנוכח הנס הגלוי. במצב שכזה, אין גבולות ואין בקורת. נוסעים, דוהרים ומקפצים, ואיש אינו מפריע ומעכב.
כאשר האיר היום, הבחינו מבעד לחלונות המרכבה כי הגיעו לעיר אלמונית. היו שניחשו כי הגיעו לגרמניה, אך אי אפשר היה לשאול איש בטרם עצרו הסוסים. אף זאת ידעו, כי הסוסים אינם הולכים סתם ואינם עוצרים - אלא היכן שייעדו להם בשמים, על פי רצונו של הצדיק.
חלפו הסוסים ברחובות העיר, ויצאו אותה כלעומת שבאו. עוד שעה קלה, ואלו עצרו ברחובות קטנים בטבורו של כפר, בדיוק מול בית גדול שנראה היה כבית אכסניה.
מיד עם השמע מצולי הסוסים, יצא מבית האכסניה יהודי טהור פנים וזך לב. בראותו כי מדובר ביהודים, אורו עיניו שבעתיים. הוא אץ–רץ לקבל פני האורחים החדשים, בנשאו אליהם ידיו לרווחה:
“התודה והשבח לה’ יתברך אשר לא עזבני ולא נטשני. אורחים שכאלה לחג! אה, בוודאי יהיה לנו חג שמח אמיתי. סוכה כשרה ומהודרת, ערוכה ומפוארת להפליא!” שמחתו של האיש קרנה מכל נים בפניו ומכל מילה שיצאה מפיו.
הבעל שם טוב לא ניאות לבקשתו של האיש, והביע משאלתו כי מבכר הוא לשהות בחג בעיר גופא, מקום בו ישנו בוודאי בית כנסת הגון, מקווה טהרה - ומה גם אתרוג מהודר שלא היה מצוי בימים אלה בביתו של כל יהודי כבימים אלו.
“אה”, נענה היהודי בהתלהבות, “אם הדבר כל–כך חשוב בעיניכם, הרי שגם אצלנו, יהודים יקרים, ישנו מקווה טהרה, בית מקדש מעט עם ספר תורה כשר, וגם אתרוג יפה ומהודר. זאת ועוד, אם רצונכם דווקא, נוכל להתפלל בבית הכנסת הגדול אשר בעיר. אך, אנא, יהודים יקרים, עשו נא חסד עמדי והישארו במחיצתי בחג הקרב ובא!”
ראה הבעל שם טוב את השתוקקותו העצומה של האיש, ונענה להפצרותיו, ובניע ראש הורה לתלמידיו המלווים כי זה המקום בו ישבתו בחג הסוכות.
השמחה ששררה בביתו של היהודי, לא ניתן היה לתאר. בני המשפחה, למגדול ועד קטן, התחילו להתכונן במרץ לקראת החג ולרגל האורחים, כיאה לחג האושפיזין.
לאחר תפילת ערבית, נכנסו הכול אל סוכתו הרחבה של הכפרי. אותה שעה זהרו פניו של הצדיק באור יקרות; מעשה המצווה, ישיבה בסוכה, נסכה בו שמחה עצומה שלא מעלמא דין. אותה שעה נוכח היהודי לדעת מי האיש אותו זכה לארח בביתו ובסוכתו - הלא הוא הבעל שם טוב הקדוש בכבודו ובעצמו, ששמו כבר יצא למרחקים והגיע גם לאירופה המערבית. לא היה גבול לשמחתו של בעל הבית.
למחרת בבוקר ניגש המארח אל אורחו הדגול ואמר לו:
“לכבודו של רבינו נלך כולנו, כל תושבי הכפר, העירה, ונתפלל שם בצוותא בבית הכנסת הגדול כרצונו הקדוש”.
נענה הבעל שם טוב ואמר כי ברצונו להתפלל ביום זה דווקא בביתו של הכפרי, ואילו למחרת ימלא את בקשתו להתפלל בצוותא בבית המדרש הגדול שבעיר.
ואכן, למחרת בבוקר, עשרות כפריים תמימי דרך, לצד תלמידיו הקדושים של הבעל שם טוב, הלכו יחדיו מן הכפר אל העיר הגדולה, מהלך של שעה. העיר היתה כמרקחה וכבוד גדול חלקו לצדיק באותו היום. ראשי הקהל פנו אל הבעל שם טוב והפצירו בו אשר יכבדם להיות אורחם בעת הסעודות. נענה הרבי ואמר כי הדבר תלוי בהסכמת מארחם. זה, לב זהב ונשמה גדולה לו, הסכים לוותר על זכותו הגדולה, העיקר לזכות את כל יהודי העיר בנוכחותו של הצדיק. נשאר אפוא הרבי במשך כל היום עד יציאת החג - לשמחתם הגדולה של אנשי העיר.
ג
שעה קלה לפני יציאתו לדרך, פנה הבעל שם טוב למארחו ושאלו במה יוכל לברכו בעד הכנסת האורחים שכיבדו.
ענהו היהודי בפשטות:
“רבינו הקדוש! לא חסר לי בעולמי דבר. הקב”ה זיכה אותי במשפחה ובבנים יקרים, וגם עשירות אינה חסרה לי. משאלה אחת בלבד יש לי - לזכות בחיי העולם הבא!”
חייך הצדיק חיוך קסום ואמר בלבביות:
“אם רצונך בהבטחתי - עליך לבוא אלי למז’יבוז’!”
“כן, רבי” - ענה האיש בתמימות - “כדי לזכות לחיי עולם הבא כדאי ללכת באש ובמים!”
“אם כך, - אמר לו הבעל שם טוב בניחותא - הרי גם שכר הליכה יהיה בידך. אך, אם לעצתי תשמע, כדאי שתיקח עמך כמה עגלות עמוסות חביות של יין. מחירם של אלה גבוה מאד במחזותינו. ה’ יהא בעזרך ותוכל להרוויח בזה הרבה!”
לאחר שהאורח רם המעלה נפרד ונסע לדרכו, הניח הכפרי את כל עסקיו והחל להתכונן לנסיעתו הארוכה. הוא שאין לו קפיצת הדרך, ידע כי דרך מייגעת של כמה שבועות לפניו. הוא גם קנה כמות גדולה של חביות יין, שכר בעלי עגלה ויצא לדרכו.
נראה כי המכשולים החלו כבר בימים הראשונים למסע. בשלב מסוים החלו לרדת לפתע מטרות עוז עד שאי אפשר היה להמשיך הלאה. גשם הזלעפות הלם ללא הרף. בקושי רב נשרכו העגלונים והגיעו עד לפונדק הקרוב. האכסנאי פינה מקום לעגלותיו, הותיר את בעלי העגלה לשמור על הסחורות בעוד הוא עצמו נכנס ללון בפונדק.
למחרת בבוקר התבהרו השמים והשמש יצאה על הארץ.
הכפרי השכים קום, התפלל ביחידות, קיפל את תפיליו וגמר אומר לצאת לדרך. ברם, כאשר יצא אל המקום בו השאיר אמש את בעלי העגלות והסחורות - לא מצא להם זכר! הוא שפשף עיניו בתימהון, מנסה להיזכר היכן השאיר אותם, אך כל מחשבותיו החלו להתבלבל. הוא חזר מיד אל הפונדק לבדוק אולי אי–מי מהם נקלע לשם - אך, למרבה הפלא, לא מצא כל עקבות, לא מבעלי העגלה והסחורות ואף לא מהפונדק עצמו! כאילו לא היה מאום…
הכפרי הבין שמשהו נורא קרה, אך לא הבין את פשר הדברים. הוא נתמלא פחד וחרדה; האם הכול היה בחלום או שהוא הוזה בהקיץ?! הוא החל לרוץ כמטורף מצד לצד, אך לא ראה מאום. מפוחד ומבועת הוא נפל ארצה מתעלף.
לא ידע הוא כמה זמן חלף, ומה ארע בינתיים. אט אט הקיץ מעלפונו ומצא עצמו שוכב בודד וגלמוד בשדה הפתוח. הוא ניסה להיזכר איך הגיע למקום הזה, ומה קרה שככה היה מוטל כאבן שאין לה הופכין. אט אט החל להיזכר במאורע המוזר שפקד אותו. כאב תקף את ראשו, וגם בטנו החלה להזכיר לו על רעבונה…
הוא לא ידע מהיכן להתחיל לפעול, אילולא הגיעה פתאום חבורת עניים שהופתעו לראות יהודי שוכב על הרצפה, חיוור ומבולבל. אלו, עמוסים בצקלונם הדלים שעל שכמם, מיהרו להגיש לו עזרה. אט אט החל לחזור למצבו. שתה קמעה והרווה את צמאונו הקשה; לאחר מכן גם טעם פרוסת לחם יבשה שהוצאה מתרמילו של אחד מבני החבורה. כשראו כי התאושש קמעה, “קלטוהו” אל חבורתם.
מאז החל להישרך יחד אתם לכל מקום אליו הלכו ובאו. תוך זמן קצר התאקלם בחברתו החדשה ושכח לאיטו מכל אשר עבר עליו. הוא נדד עמם ממקום למקום, מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ואת כל אשר הם עושים - גם הוא עשה. כך המשיך במהלכיו ונדודיו עוד זמן ארוך, בלתי ידוע.
ד
יום אחד הגיעה החבורה למז’יבוז’. הוא ידע זאת על פי דבריהם של הקבצנים.
מעיניו של הבעל שם טוב, אור שבעת הימים, לא נעלם מאום. כבר עם בואם לעיר פנה הצדיק אל משמשו ואמר לו:
“הנה זה עתה הגיעה לעיר חבורת עניים חדשה. לך נא מצא אותם והזמינם לסעוד את סעודת השבת עמי על שולחני!”
כאשר הגיעה החבורה לחצרו של הבעל שם טוב, פקד הצדיק שכל אחד מבני החבורה ייכנס אליו לקבל ברכת ‘שלום’. הצדיק קיבלם בלבביות ובחיבה מופגנת. כאשר הגיע תורו של הכפרי, נענה לו הבעל שם טוב:
“אתה תישאר אצלי!”
בו במקום פקד הבעל שם טוב על משמשו להביא עבור האורח מלבושי שבת חדשים ולקחתו לבית המרחץ לטבול לקראת שבת קודש. גם בעת התפילה לא פסקו הקירובים המופלגים, והבעל שם טוב הזמין את הכפרי העני לעמוד על ידו, ובעת עריכת השולחן הושיבו לידו ממש.
הכפרי עצמו לא הבין ממה שמתרחש. הנה לפתע, עיני כל מופנות אליו; הצדיק בכבודו ובעצמו מושיבו לידו בראש השולחן, ואין לו קצה הבנה על מה ולמה בא לו פתאום כל הכבוד הזה; במה עדיף הוא על פני שאר חבריו הקבצנים שהגיעו העירה?!
נדמה כי השפעתו של הצדיק, החלה לפוגג את ערפילי השכחה שאפפו אותו במשך תקופה בלתי ידועה. אט אט החל להיזכר מהקורות אתו בחדשים האחרונים, כל התלאות שפקדו אותו מאז יצא לדרך כדי לחלות את פני קודשו של הצדיק היושב במז’יבוז’.
מחשבותיו היו לפני הצדיק בהירות לחלוטין.
“האם תכירני?” פנה אליו לפתע הבעל שם טוב בשאלה.
“כן”, רטטו שיניו בפחד. “הלא אתם רבי ישראל בעל–שם–טוב!”
סבר של שביעות רצון עלה על פניו של הרבי:
“האם תזכור כאשר בקרתי בביתך בחג הסוכות האחרון וביקשתני שאבטיח לך חיי עולם הבא?”
בבת אחת סרו קורי השכחה האחרונים מזיכרונו. אותו מעמד עמד לנגד עיניו בצורה בהירה ביותר. צמרמורת אחזה בו. כל כך הרבה תלאות עברו עליו מאז ועד היום, תלאות קשים ומרים כלענה בהם לא הורגל מעודו.
“כן, כן” - התחיל הכפרי להיזכר - הלא זמן רב מאוד עבר מאותו יום!”
“טועה הנך” - ענהו הבעל שם טוב בחיוך לבבי - “טרם עברו חודשיים מאז. ובקשר ליינות, אל דאגה, מחר בבוקר יגיעו אליך כל הסחורות שנעלמו לך באותו פונדק, וכוכבך יתחיל לזרוח מחדש” - - -
•
יושב לו הכפרי בעיניים בוהות, ואינו מסיר את מבטו מאיש שיחו הגדול. הוא אינו מאמין לכל המתרחש לעיניו. הכל עדיין מבולבל. הוא רק מצליח להבין שעבר חיזיון תעתועים נורא, בלתי מובן…
“הגדלת אמנם לבקש” - פנה אליו שוב הצדיק לאחר שתיקה ממושכת - “השגת עולם הבא אינו מהדברים הקלים כלל. אדם צריך לעמול הרבה, להיצרף כצרוף הכסף ולהרחיק מנשמתו כל פסולת. לזכותך ייאמר שקבלת כל ייסוריך באהבה, הרכנת את ראשך בצדקת דין שמים מוחלטת עד כדי כך ששכחת לגמרי על מציאותך ועל כל עברך. ואמנם, בפרק זמן זה נזדככה נשמתך ואשריך שזכית להיות מנוחלי שני עולמות!”
(כל סיפורי הבעל שם טוב)