מאת: הרב שלום דובער הלוי וולפא
סיפור מופלא על רב כהנא שנפטר על ידי קפידתו של רבי יוחנן, אך הוא החזירו לחיים ואז התהפכו היוצרות, הרב נעשה לתלמיד, והאורח מבבל פשט ל”ירושלמי” את כל ספקיותיו • ואיך זה קשור לדור השביעי ולי’ בשבט? על כך במשא מאלפת שלפנינו • באתי לגני
סיפור מופלא על רב כהנא שנפטר על ידי קפידתו של רבי יוחנן, אך הוא החזירו לחיים ואז התהפכו היוצרות, הרב נעשה לתלמיד, והאורח מבבל פשט ל”ירושלמי” את כל ספקיותיו • ואיך זה קשור לדור השביעי ולי’ בשבט? על כך במשא מאלפת שלפנינו • באתי לגני
מאת: הרב שלום דובער הלוי וולפא
ראשון או שביעי?
כל השביעין חביבין. זוהי הנקודה המרכזית של יום ההילולא יו”ד שבט. דוקא הדור השביעי, הוא שמביא למילוי הכוונה העליונה בבריאת העולם, שנתאוה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. אלא שמזה גופא שקוראים לו “שביעי” מוכח שכל מעלתו שהוא שביעי לראשון.
אם כן, נשאלת השאלה - האם הראשון הוא חביב או השביעי?
ומבואר בחסידות, שאכן בתחילה מקבל השביעי את האור מששת הראשונים, וזאת על–ידי הביטול שלו אליהם, אבל על ידי זה מתגלית מעלתו העצמית, שבשרשו הוא למעלה מכולם. וכך מבאר אדמו”ר הריי”צ, בעל ההילולא, במאמר ד”ה “אשר ברא” שאמר בחתונת הרבי מה”מ (ובהמשכו ד”ה “כל הנהנה” שאמר בסעודה למחרת):
“איתא בזוהר, שביעאה איהו מקיים כולא ומהאי שביעאה מתברכאן כולא ודאי” (השביעית היא מקיימת את כולם, ומהשביעית מתברכים כולם ודאי); וזהו האי שביעאה ברכה השביעית שהיא בספירת המלכות, איהו מקיים כולא, דכל הספירות משפיעים בספירת המלכות, ושם הוא מקום דהגדלה בתוספת וריבוי, ולזאת מהאי שביעאה מתברכאן כולא ודאי, לפי שהמלכות היא מושרשת בהעצמות ב”ה.. לפי שאז נשלם הכוונה האמיתית בבריאת והתהוות העולמות.. דגם בארץ הלזו הגשמית יהיה גילוי בחינת אחד”.
ובמילים פשוטות: מעלת השביעי היא אמנם שהוא שביעי לראשון, ועל ידי הביטול שבו, שהמלכות לית לה מגרמא כלום, הרי הששה משפיעים בו ומגדלין אותו. אבל אז מתגלית מעלתו העצמית כנ”ל, והוא נעשה המשפיע שמקיים ומשלים את כל הספירות העליונות ואת ששת הדורות שקדמוהו, ומשפיע להם ברכה, ועד שהוא דוקא ממלא את הכוונה של דירה בתחתונים.
תחיית המתים בטבריה
ולהבין זאת, נקדים את המדרש המובא בתחילת המאמר באתי לגני, על הפסוק “וישמע את קול ה’ אלוקים מתהלך בתוך הגן” (שנאמר בחטא עץ הדעת): “אמר רב אבא, מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך, קפיץ ואזיל קפיץ ואזיל”. והכוונה היא על הסתלקות השכינה בקפיצות ודילוגים כביכול, מהארץ לרקיע ומשם עד הרקיע השביעי.
והנה הלשון במדרש כאן הוא “מקפץ וסליק” (ובבראשית רבה פי”ט, ז: “מקפץ ועולה”) ואילו במאמר כתב “קפיץ ואזיל”, ולשון זה לא נמצא בשום מקום. צריך אפוא להבין למה שינה הרבי מלשון המדרש.
ומיהו רב אבא שאמר דרשה זו, הנה אף שבמדרש על הפסוק באתי לגני במקומו בשיר השירים כתוב רק “רב אבא”, אבל בבראשית רבה (שם) מבואר שזהו רב אבא בר כהנא. ויש להעיר על סיפור מדהים שאירע עם רב כהנא, שהוא עצמו “חי” (ער האט דורכגילעבט) את התנועה הזו של קפיץ ואזיל קפיץ ואזיל. לא מן הנמנע שזה מה שהביא את בנו רב אבא לדרוש את הדרשה על “מתהלך”, הסתלקות השכינה בשבע עליות מהארץ לרקיע השביעי, ואחר כך המשכתה למטה על ידי הצדיקים. וכך מספרת הגמרא בבא קמא (קיז, א–ב). הסיפור מתורגם ללשון הקודש עם ביאור על פי רש”י ועוד מפרשים.
• • •
בבבל היה אדם “מוסר”, שפרנסתו היתה מכך שסיפר לשודדים למי ואיפה יש נכסים שכדאי להם לשדוד אותם. פעם רצה לדווח להם על תבן רב שנמצא אצל חבירו, אבל לפני שהלך אל השודדים בא לחבירו ואמר לו: אם תשלם לי “דמי חסות” לא אספר לשודדים על רכושך הרב. בא בעל התבן להתלונן על המוסר לפני רב שהיה גדול האמוראים בבבל. אמר לו רב למוסר: בשום אופן אל תראה לשודדים את התבן שלו! השיב המוסר בחוצפה: אני אראה ואראה.
רב כהנא תלמידו של רב ישב לפניו באותה עת, והוא כעס על חוצפתו של המוסר. ברוב כעסו שבר את מפרקתו והלה מת. קרא רב על המוסר המת את הפסוק (ישעיהו נא, כ): “בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר”, וביאר: “מה תוא (שור הבר) זה, כיון שנפל במצודה אין הציידים מרחמין עליו, אף ממון של ישראל, כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין העכו”ם השודדים מרחמין עליו” (על הישראל בעל הממון). אם כן, טוב עשית שהרגת את המוסר, כי דינו כרודף, והבא להורגך השכם להורגו.
אמר לו רב לרב כהנא: עד עתה שלטו כאן הפרסים שלא הקפידו כל כך על שפיכות דמים, והיו פוטרים את הרוצח אם הרג אדם רשע כזה בתור הגנה עצמית, אבל עכשיו שולטים כאן היוונים שמקפידים על כך מאד, וכשיש שפיכות דמים הם צועקים “רוצחים רוצחים!” לכן, קום ברח לארץ ישראל, ושם תלך ללמוד בישיבה של רבי יוחנן, שהוא רבה של ארץ ישראל. אבל, הזהירו, קבל על עצמך שלא תשאל אותו קושיות על דבריו, במשך שבע שנים.
הלך רב כהנא לארץ ישראל, והגיע לישיבתו של רבי יוחנן בטבריה. כאשר נכנס לישיבה, מצא את ריש לקיש שהיה חוזר ושונה ומבאר לתלמידים את מה שדרש רבי יוחנן באותו היום. אחרי שהסתיים השיעור וריש לקיש עזב את מקומו, שאל רב כהנא את התלמידים: היכן נמצא עכשיו ריש לקיש? ענו לו בשאלה: למה אתה שואל זאת? אמר להם: אני רוצה לשאול את ריש לקיש שאלה זו וזו, ולתרץ לו כך וכך (כי רב ציוה אותו רק שלא להקשות לרבי יוחנן, אבל לא אסר עליו להתפלפל עם התלמידים).
סיפרו זאת התלמידים לריש לקיש, מתוך התפעלות מהגאון הבבלי שהגיע. הלך ריש לקיש ואמר לרבי יוחנן על רב כהנא: “ארי עלה מבבל”. והציע לו לרבי יוחנן: כדאי לך שתעיין היטב לפני שתאמר את השיעור מחר, כי יהיה מי שישאל קושיות חזקות… בתוך כך הודיע ריש לקיש: מחר אני אושיב אותו בשורה הראשונה בין התלמידים הכי חשובים היושבים לפני רבי יוחנן.
למחרת בזמן השיעור אמר רבי יוחנן דבר תורה אך רב כהנא לא הקשה דבר. הוסיף ואמר עוד דבר תורה אך רב כהנא מוסיף ושותק (שכן חזקה עליו הוראת רב שלא יקשה שבע שנים).
היו שם בבית המדרש שבע שורות של תלמידים היושבים לפני רבי יוחנן זו לפנים מזו, וככל שנקפו הימים ורב כהנא המשיך לשתוק, הורידו אותו בעוד שורה ובעוד שורה, עד שהושיבוהו בשורה השביעית האחרונה (קפיץ ואזיל, קפיץ ואזיל). אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: “ארי שאמרת נעשה שועל”! הרי אתה רואה שאין הוא שואל שום דבר, וכנראה שביום הראשון כשבא לכאן, הוא ידע במקרה את המימרות שנלמדו באותו יום, וכשועל ערום עשה עליכם רושם כאילו שהוא יודע הכל.
אמר רב כהנא בלבו: יהי רצון שההשפלה, העלבון הצורב ועגמת הנפש שסבלתי מכך שהורידו אותי משורה לשורה עד השורה השביעית, יהיו חילוף לשבע שנות השתיקה שגזר עלי רב. כאן עמד על רגליו ואמר לרבי יוחנן: אנא יחזור כבודו על השמעתתא שאמר עכשיו. אמר רבי יוחנן דבר תורה ורב כהנא הקשה ופרך את דבריו. ושוב אמר דבר תורה, ורב כהנא הקשה. וכאשר המשיך כך גם בימים הבאים, קידמו אותו מפעם לפעם בחזרה בשבע השורות של התלמידים, עד שהושיבוהו שוב בשורה הראשונה.
רבי יוחנן נוהג היה לשבת בעת שיעורו על גבי שבע כריות בעת שהיה מוסר את השיעור. כאשר גם מהשורה הראשונה הוסיף רב כהנא להקשות על רבי יוחנן, שלפו לו כרית אחת מתחתיו, ונשארו רק שש כריות. ושוב אמר רבי יוחנן דבר תורה ורב כהנא הקשה ודחה את דבריו, וכך שלפו את כל הכריות מתחתיו, עד שישב רבי יוחנן על הארץ, מול רב כהנא.
רבי יוחנן היה זקן מאד באותה עת, וגבות עיניו היו ארוכים ומכסים את עיניו, ועד עכשיו לא ראה את רב כהנא. אמר רבי יוחנן לתלמידיו: הרימו לי את גבות העינים כדי שאראה את רב כהנא. הרימו לו את הגבות בכלי דק העשוי מכסף. ראה רבי יוחנן שרב כהנא כאילו מחייך בשפתיו, והוא חשב שרב כהנא חוגג את נצחונו, ומתגאה ושמח שהצליח להקשות על רבי יוחנן ראש הישיבה ולדחות את דבריו (האמת היתה שח”ו, רב כהנא לא היה שמח ולא התגאה ורק נראה תמיד כצוחק, כיון שהיה לו מום בשפתיים, ששפתו נקרעה על ידי מכה).
חלשה דעתו של רבי יוחנן, והוא הקפיד על רב כהנא, וזה גרם לפטירתו של רב כהנא. למחרת אמר רבי יוחנן לתלמידיו: האם ראיתם את הנהגתו של הבבלי, שבתחילה שתק זמן רב ואחר כך התחיל להקשות על מנת לקנטר, וכפי שמוכח מהחיוך שעשה כשראיתי אותו? אמרו התלמידים לרבי יוחנן: רב כהנא לא חייך ח”ו, אלא כך הוא נראה תמיד כמחייך, בגלל המום שבשפתיו.
הלך רבי יוחנן למערת הקבורה של רב כהנא, וכשהגיע ראה שמסביב הפתח השתרע נחש גדול שעשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה, ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס. אמר לו רבי יוחנן לנחש: “נחש נחש, הסר זנבך מפיך ועשה פתח למערה, ויכנס הרב אצל תלמיד”, ולא פתח. ושוב אמר “יכנס חבר אצל חבר”, ולא פתח. אולם כשאמר “יכנס תלמיד אצל הרב”, פתח לו. כלומר, רק כאשר רבי יוחנן החשיב את עצמו כתלמידו של רב כהנא, פתח הנחש את הדרך בפניו להכנס למערה.
ביקש רבי יוחנן רחמים מה’, והחיה את רב כהנא. התנצל רבי יוחנן בפני רב כהנא ואמר: אם הייתי יודע שזוהי הצורה בה כבודו נראה תמיד כמחייך, לא היתה לי חולשת הדעת ולא הייתי מקפיד עליך, כי את עצם הקושיות שלך ואת דרכך בלימוד התורה אני מעריך, והקפדתי רק משום שחשבתי בטעות שיש לך גאווה והרגשת ניצחון. עכשיו אנא חזור איתי לישיבה שלי.
אמר לו רב כהנא לרבי יוחנן: אם אתה יכול לבקש רחמים שגם אם אקשה לך עוד קושיות, לא אמות מזה שוב, אלך איתך ואעמוד אצלך בבית המדרש, ואם לא, לא אלך איתך, כי יתכן שרק בשעה זו הצלחת להחיותני על ידי נס, וכבר חלפה לה שעת הניסים ושוב לא תצליח (נשמע מוכר… רבה ורב זירא בפורים). לכן מוטב שאלך לביתי חי ולא אלך עוד עמך שמא תכעס עלי שוב ואמות עוד פעם אחרת (ויש מפרשים: הואיל ועברה עלי שעת יציאת הנשמה וכבר קבלתי צער מיתה, אשאר כאן בקברי במערה, כי אינני רוצה לקבל צער זה עוד פעם).
הקיצו רבי יוחנן ועוררו לחיים לגמרי, והקים אותו. כך עמדו ליד מערת הקבורה. ואז שאל אותו רבי יוחנן את כל ספקותיו בתורה ורב כהנא פשט לו אותן אחת לאחת.
ומסיימת הגמרא את הסיפור: זהו מה שאמר רבי יוחנן לחכמי ארץ ישראל: עד עכשיו חשבתי שהתורה שלכם בני ארץ ישראל היא, אבל עכשיו התברר לי שהתורה היא של בני בבל.
הסבר מופלא של הסיפור
בכדי להבין ולו מעט מזעיר את הסיפור, יש להקדים את המבואר בחסידות בענין ההבדל בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי. וכך מבאר הרבי את הענין במאמר ד”ה ביום השמיני עצרת תש”מ (ספר המאמרים מלוקט ח”א) וז”ל:
“החילוק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, הוא בדוגמת החילוק בין לוחות הראשונות ללוחות האחרונות. דתלמוד ירושלמי הוא בדרך אור ישר (דוגמת עבודת הצדיקים, לוחות הראשונות), ותלמוד בבלי הוא הפלפול בריבוי קושיות והעלמות, במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי. ואף על פי כן הלכה כבבלי דוקא, כי על ידי היגיעה בבירור הקושיות וכו’ מגיעים לאמיתית הכוונה, לבחינת העלם העצמי שבתורה .. (דוגמת מעלת הזכיות דבעלי תשובה שנעשים מהזדונות, על הזכיות דצדיקים).
“… גילוי זה [על ידי הפלפול דתלמוד בבלי דוקא] יהיה בעיקר לעתיד לבא.. שעל ידי ריבוי העיון והיגיעה בריבוי קושיות וכו’, יהיה לעתיד לבוא הגילוי דבחינת עדן שעליו נאמר עין לא ראתה … וזהו במחשכים הושיבני (זה תלמוד בבלי), דעל ידי במחשכים (היגיעה בריבוי הקושיות וכו’) נעשה הושיבני, דירה לו ית’ בתחתונים”.
עד כאן העתקה מהמאמר הנ”ל, וראוי לראות שם בהרחבה איך שמקשר זה לכללות לימוד התורה וקיום המצוות בזמן הגלות דוקא, שע”י חושך הגלות מגיעים למעלה הכי עליונה, בדוגמת מעלת תלמוד בבלי על הירושלמי.
על פי דברים אלו, יש לבאר את הסיפור של רב כהנא ורבי יוחנן (ועוד חזון למועד לעיון בפרטים):
רב שהיה גדול אמוראי בבל, והכיר היטב גם את אופן הלימוד של תלמוד ירושלמי בארץ ישראל (כיון שכמה פעמים נסע מבבל לארץ ישראל), ראה את יד ההשגחה העליונה כאשר בחיר תלמידיו רב כהנא נאלץ לברוח לארץ ישראל מאימת המלכות. מעתה, חשב רב, יוכל רב כהנא לקבל את המעלה של “אור ישר” שבתלמוד ירושלמי, ולאידך להעניק לחכמי ארץ ישראל את מעלת הלימוד של “אור חוזר” שבתלמוד בבלי.
אלא שכדי לקלוט את אופן הלימוד שבארץ ישראל, היה חייב רב כהנא להיות בביטול גמור כמו ביטול הלבנה (אור חוזר) הנעלמת בכל חודש על מנת שתוכל לקבל את שפע האור מהשמש (אור ישר). תפקידו של רב כהנא היה לקבל אך גם להשפיע בחזרה מתורת בבל על חכמי ארץ ישראל. אולם כדי לקבל תורת ארץ ישראל, היה צריך לעשות הכנה מתאימה, וזאת על ידי השתיקה שלו במשך שבע שנים (או שבע השורות).
כאשר הורידוהו בגלל שתיקתו מהשורה הראשונה עד השורה השביעית, הגיע רב כהנא לדרגה של ביטול גמור, שכן נאלץ לעצור זמן רב בעד סערת מוחו ולבו בקושיות ופלפולים שרצו לפרוץ מתוכו החוצה שעה ששמע את שעורי רבי יוחנן. רק אז בשיא הביטול הרגיש רב כהנא שהוא ראוי סוף סוף לקבל את אורו הנעלה של רבי יוחנן, והבין שהגיע הזמן להשפיע גם הוא על חכמי ארץ ישראל - אשר בתוך האור הגדול של התלמוד הירושלמי, יוסיפו את מעלת הלימוד של בבל, וכך על ידי ריבוי הקושיות של “במחשכים הושיבני”, יגיעו גם חכמי ארץ ישראל לתעלומות חכמה (כפי המבואר כנ”ל במאמר).
התחיל אפוא רב כהנא להקשות על דברי רבי יוחנן, בצורת הלימוד כפי שהיה רגיל בישיבה של רב בבבל.
רבי יוחנן ראה ואכן הוקיר את אופן הלימוד החדש הזה, וביטא את הערכתו על ידי קידומו של רב כהנא בחזרה משורה לשורה, מן השביעית עד הראשונה. אבל כאשר היו כבר קרובים זה לזה, הצליח רב כהנא לפעול ברבי יוחנן עצמו שגם לימודו יהיה כלול מב’ המעלות, ואז על ידי החיבור של המשכת אור ישר של רבי יוחנן מלמעלה למטה, עם העלאת אור חוזר של רב כהנא מלמטה למעלה (“להוי כדין וכדין”, ראה לקו”ת ד”ה ושמתי כדכד), החל האור הגדול של רבי יוחנן לא רק להתעלות לדרגת “תעלומות חכמה”, אלא גם לרדת לתחתונים. זה התבטא בכך שהסירו כרית אחר כרית ממרום מושבו, עד שיכול היה לגלות את אור תורתו למטה בארץ.
אלא, כאשר היה נדמה לרבי יוחנן שלרב כהנא אין את מעלת הביטול, חלשה דעתו; הוא ידע והבין שבלי ביטול אי אפשר לקבל דרגא כזו בתורה (וא”כ, “ארי שאמרת נעשה שועל”). או אז נסתלק רב כהנא, עד שחזר רבי יוחנן והחיה אותו, והכיר במעלתו עד כדי כך שהחשיב את עצמו כתלמיד בפני הרב, ושאל לפניו את כל ספקותיו, ועד שהכריז שאמיתית ענין התורה היא אצל בני בבל.
זהו אפוא כללות ענין הגלות, שדוקא על ידי הירידה במחשכים של בבל ועבודת התשובה, ממשיכים פנימיות עצמות אור אין סוף באופן של דירה בתחתונים. ואם כן, החיבור של רבי יוחנן ורב כהנא הוא על דרך לאתבא צדיקיא בתיובתא, החיבור שבין צדיקים (אור ישר) לבעלי תשובה (אור חוזר). וההתחלה היא מהסילוק והביטול עד שקפיץ ואזיל לשורה השביעית, שדוקא בכך יכול היה להתעלות ולהגיע בחזרה לשורה הראשונה ולפעול המשכת האור למטה בארץ.
וזהו דיוק הלשון “קפיץ ואזיל”, שעל ידי הקפיצה והסילוק של עיקר שכינה מהארץ לרקיע, נעשה “אזיל”, כלומר, הליכה בלי גבול (כמבואר בחסידות שענין ההליכה היא בלי גבול), הגילוי של עצמות אור אין סוף כאן למטה.
ואפשר לראות זאת גם במאמרי “באתי לגני” תשל”א, שמשווה בין ענין בריאת העולם הגשמי וירידת הנשמה בגוף, והירידה לגלות, והסתלקות השכינה מהארץ לרקיעים על ידי החטא, שכל זה הוא בשביל העליה של עשיית הדירה לו יתברך כאן למטה, שאז לא רק שעיקר שכינה חוזרת להתגלות בתחתונים, אלא יותר מזה - שיתגלה גם פנימיות ועצמות אין סוף שלמעלה מהאור שלפני הצמצום.
ואז, לא רק שהגוף מזדכך על ידי שמאירה בו אור הנשמה בתכלית (אור השמש מאיר בלבנה = תורת ארץ ישראל מאירה ברב כהנא), אלא שעל ידי זה מתגלית מעלת הגוף בשרשו שלמעלה מהנשמה, והנשמה ניזונת מן הגוף (אור הלבנה מתעלה שבעתיים מאור החמה, רב כהנא נעשה רבו של רבי יוחנן).
סוף סוף: הדור השביעי!
זוהי גם מעלת הדור השביעי, אף על פי שהוא מקבל מהדורות הקודמים ומעלתו היא שהוא שביעי לראשון, אבל על ידי זה מתגלית מעלתו בשרשו עד שהוא נעשה משפיע לדורות הקודמים, ומביא להם קיום שלימות וברכה.
ובעבודת ה’ של כל אחד מאנשי דור זה, מתבטא הדבר בעבודת השליחות של הנשיא השביעי. גם אם נדמה שיש כאן ירידה של “קפיץ ואזיל” להתעסקות עם אלו הנקראים “רחוקים”, ובמקומות הכי חשוכים בכל קצוי תבל. אבל כאשר מביאים לשם את המעיינות של כל הדורות, מגלים את האור דווקא מתוך ובתוך החושך הכפול והמכופל, שהחושך עצמו מאיר ומגלה את “ישת חושך סתרו”.
ובקיום שליחות זו מביאים לגילוי את מעלתו העצמית של הנשיא השביעי, שבהנהגתו הוא בביטול עצמי עד דלית ליה מגרמי’ כלום, ועד שהשליך חייו מנגד, אבל דוקא משום כך, ועל ידי זה מתגלית בו המלכות העליונה, כל השביעין חביבין, משאת נפשם של כל הדורות שלפניו. צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד (הרומז לשנת תשע”ד) עליה.
מעלת דור השביעי ופעולתו על הדורות שלפניו
סיפור מופלא על רב כהנא שנפטר על ידי קפידתו של רבי יוחנן, אך הוא החזירו לחיים ואז התהפכו היוצרות, הרב נעשה לתלמיד, והאורח מבבל פשט ל”ירושלמי” את כל ספקיותיו • ואיך זה קשור לדור השביעי ולי’ בשבט? על כך במשא מאלפת שלפנינו • באתי לגני
מאת: הרב שלום דובער הלוי וולפא
ראשון או שביעי?
כל השביעין חביבין. זוהי הנקודה המרכזית של יום ההילולא יו”ד שבט. דוקא הדור השביעי, הוא שמביא למילוי הכוונה העליונה בבריאת העולם, שנתאוה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. אלא שמזה גופא שקוראים לו “שביעי” מוכח שכל מעלתו שהוא שביעי לראשון.
אם כן, נשאלת השאלה - האם הראשון הוא חביב או השביעי?
ומבואר בחסידות, שאכן בתחילה מקבל השביעי את האור מששת הראשונים, וזאת על–ידי הביטול שלו אליהם, אבל על ידי זה מתגלית מעלתו העצמית, שבשרשו הוא למעלה מכולם. וכך מבאר אדמו”ר הריי”צ, בעל ההילולא, במאמר ד”ה “אשר ברא” שאמר בחתונת הרבי מה”מ (ובהמשכו ד”ה “כל הנהנה” שאמר בסעודה למחרת):
“איתא בזוהר, שביעאה איהו מקיים כולא ומהאי שביעאה מתברכאן כולא ודאי” (השביעית היא מקיימת את כולם, ומהשביעית מתברכים כולם ודאי); וזהו האי שביעאה ברכה השביעית שהיא בספירת המלכות, איהו מקיים כולא, דכל הספירות משפיעים בספירת המלכות, ושם הוא מקום דהגדלה בתוספת וריבוי, ולזאת מהאי שביעאה מתברכאן כולא ודאי, לפי שהמלכות היא מושרשת בהעצמות ב”ה.. לפי שאז נשלם הכוונה האמיתית בבריאת והתהוות העולמות.. דגם בארץ הלזו הגשמית יהיה גילוי בחינת אחד”.
ובמילים פשוטות: מעלת השביעי היא אמנם שהוא שביעי לראשון, ועל ידי הביטול שבו, שהמלכות לית לה מגרמא כלום, הרי הששה משפיעים בו ומגדלין אותו. אבל אז מתגלית מעלתו העצמית כנ”ל, והוא נעשה המשפיע שמקיים ומשלים את כל הספירות העליונות ואת ששת הדורות שקדמוהו, ומשפיע להם ברכה, ועד שהוא דוקא ממלא את הכוונה של דירה בתחתונים.
תחיית המתים בטבריה
ולהבין זאת, נקדים את המדרש המובא בתחילת המאמר באתי לגני, על הפסוק “וישמע את קול ה’ אלוקים מתהלך בתוך הגן” (שנאמר בחטא עץ הדעת): “אמר רב אבא, מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך, קפיץ ואזיל קפיץ ואזיל”. והכוונה היא על הסתלקות השכינה בקפיצות ודילוגים כביכול, מהארץ לרקיע ומשם עד הרקיע השביעי.
והנה הלשון במדרש כאן הוא “מקפץ וסליק” (ובבראשית רבה פי”ט, ז: “מקפץ ועולה”) ואילו במאמר כתב “קפיץ ואזיל”, ולשון זה לא נמצא בשום מקום. צריך אפוא להבין למה שינה הרבי מלשון המדרש.
ומיהו רב אבא שאמר דרשה זו, הנה אף שבמדרש על הפסוק באתי לגני במקומו בשיר השירים כתוב רק “רב אבא”, אבל בבראשית רבה (שם) מבואר שזהו רב אבא בר כהנא. ויש להעיר על סיפור מדהים שאירע עם רב כהנא, שהוא עצמו “חי” (ער האט דורכגילעבט) את התנועה הזו של קפיץ ואזיל קפיץ ואזיל. לא מן הנמנע שזה מה שהביא את בנו רב אבא לדרוש את הדרשה על “מתהלך”, הסתלקות השכינה בשבע עליות מהארץ לרקיע השביעי, ואחר כך המשכתה למטה על ידי הצדיקים. וכך מספרת הגמרא בבא קמא (קיז, א–ב). הסיפור מתורגם ללשון הקודש עם ביאור על פי רש”י ועוד מפרשים.
• • •
בבבל היה אדם “מוסר”, שפרנסתו היתה מכך שסיפר לשודדים למי ואיפה יש נכסים שכדאי להם לשדוד אותם. פעם רצה לדווח להם על תבן רב שנמצא אצל חבירו, אבל לפני שהלך אל השודדים בא לחבירו ואמר לו: אם תשלם לי “דמי חסות” לא אספר לשודדים על רכושך הרב. בא בעל התבן להתלונן על המוסר לפני רב שהיה גדול האמוראים בבבל. אמר לו רב למוסר: בשום אופן אל תראה לשודדים את התבן שלו! השיב המוסר בחוצפה: אני אראה ואראה.
רב כהנא תלמידו של רב ישב לפניו באותה עת, והוא כעס על חוצפתו של המוסר. ברוב כעסו שבר את מפרקתו והלה מת. קרא רב על המוסר המת את הפסוק (ישעיהו נא, כ): “בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר”, וביאר: “מה תוא (שור הבר) זה, כיון שנפל במצודה אין הציידים מרחמין עליו, אף ממון של ישראל, כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין העכו”ם השודדים מרחמין עליו” (על הישראל בעל הממון). אם כן, טוב עשית שהרגת את המוסר, כי דינו כרודף, והבא להורגך השכם להורגו.
אמר לו רב לרב כהנא: עד עתה שלטו כאן הפרסים שלא הקפידו כל כך על שפיכות דמים, והיו פוטרים את הרוצח אם הרג אדם רשע כזה בתור הגנה עצמית, אבל עכשיו שולטים כאן היוונים שמקפידים על כך מאד, וכשיש שפיכות דמים הם צועקים “רוצחים רוצחים!” לכן, קום ברח לארץ ישראל, ושם תלך ללמוד בישיבה של רבי יוחנן, שהוא רבה של ארץ ישראל. אבל, הזהירו, קבל על עצמך שלא תשאל אותו קושיות על דבריו, במשך שבע שנים.
הלך רב כהנא לארץ ישראל, והגיע לישיבתו של רבי יוחנן בטבריה. כאשר נכנס לישיבה, מצא את ריש לקיש שהיה חוזר ושונה ומבאר לתלמידים את מה שדרש רבי יוחנן באותו היום. אחרי שהסתיים השיעור וריש לקיש עזב את מקומו, שאל רב כהנא את התלמידים: היכן נמצא עכשיו ריש לקיש? ענו לו בשאלה: למה אתה שואל זאת? אמר להם: אני רוצה לשאול את ריש לקיש שאלה זו וזו, ולתרץ לו כך וכך (כי רב ציוה אותו רק שלא להקשות לרבי יוחנן, אבל לא אסר עליו להתפלפל עם התלמידים).
סיפרו זאת התלמידים לריש לקיש, מתוך התפעלות מהגאון הבבלי שהגיע. הלך ריש לקיש ואמר לרבי יוחנן על רב כהנא: “ארי עלה מבבל”. והציע לו לרבי יוחנן: כדאי לך שתעיין היטב לפני שתאמר את השיעור מחר, כי יהיה מי שישאל קושיות חזקות… בתוך כך הודיע ריש לקיש: מחר אני אושיב אותו בשורה הראשונה בין התלמידים הכי חשובים היושבים לפני רבי יוחנן.
למחרת בזמן השיעור אמר רבי יוחנן דבר תורה אך רב כהנא לא הקשה דבר. הוסיף ואמר עוד דבר תורה אך רב כהנא מוסיף ושותק (שכן חזקה עליו הוראת רב שלא יקשה שבע שנים).
היו שם בבית המדרש שבע שורות של תלמידים היושבים לפני רבי יוחנן זו לפנים מזו, וככל שנקפו הימים ורב כהנא המשיך לשתוק, הורידו אותו בעוד שורה ובעוד שורה, עד שהושיבוהו בשורה השביעית האחרונה (קפיץ ואזיל, קפיץ ואזיל). אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: “ארי שאמרת נעשה שועל”! הרי אתה רואה שאין הוא שואל שום דבר, וכנראה שביום הראשון כשבא לכאן, הוא ידע במקרה את המימרות שנלמדו באותו יום, וכשועל ערום עשה עליכם רושם כאילו שהוא יודע הכל.
אמר רב כהנא בלבו: יהי רצון שההשפלה, העלבון הצורב ועגמת הנפש שסבלתי מכך שהורידו אותי משורה לשורה עד השורה השביעית, יהיו חילוף לשבע שנות השתיקה שגזר עלי רב. כאן עמד על רגליו ואמר לרבי יוחנן: אנא יחזור כבודו על השמעתתא שאמר עכשיו. אמר רבי יוחנן דבר תורה ורב כהנא הקשה ופרך את דבריו. ושוב אמר דבר תורה, ורב כהנא הקשה. וכאשר המשיך כך גם בימים הבאים, קידמו אותו מפעם לפעם בחזרה בשבע השורות של התלמידים, עד שהושיבוהו שוב בשורה הראשונה.
רבי יוחנן נוהג היה לשבת בעת שיעורו על גבי שבע כריות בעת שהיה מוסר את השיעור. כאשר גם מהשורה הראשונה הוסיף רב כהנא להקשות על רבי יוחנן, שלפו לו כרית אחת מתחתיו, ונשארו רק שש כריות. ושוב אמר רבי יוחנן דבר תורה ורב כהנא הקשה ודחה את דבריו, וכך שלפו את כל הכריות מתחתיו, עד שישב רבי יוחנן על הארץ, מול רב כהנא.
רבי יוחנן היה זקן מאד באותה עת, וגבות עיניו היו ארוכים ומכסים את עיניו, ועד עכשיו לא ראה את רב כהנא. אמר רבי יוחנן לתלמידיו: הרימו לי את גבות העינים כדי שאראה את רב כהנא. הרימו לו את הגבות בכלי דק העשוי מכסף. ראה רבי יוחנן שרב כהנא כאילו מחייך בשפתיו, והוא חשב שרב כהנא חוגג את נצחונו, ומתגאה ושמח שהצליח להקשות על רבי יוחנן ראש הישיבה ולדחות את דבריו (האמת היתה שח”ו, רב כהנא לא היה שמח ולא התגאה ורק נראה תמיד כצוחק, כיון שהיה לו מום בשפתיים, ששפתו נקרעה על ידי מכה).
חלשה דעתו של רבי יוחנן, והוא הקפיד על רב כהנא, וזה גרם לפטירתו של רב כהנא. למחרת אמר רבי יוחנן לתלמידיו: האם ראיתם את הנהגתו של הבבלי, שבתחילה שתק זמן רב ואחר כך התחיל להקשות על מנת לקנטר, וכפי שמוכח מהחיוך שעשה כשראיתי אותו? אמרו התלמידים לרבי יוחנן: רב כהנא לא חייך ח”ו, אלא כך הוא נראה תמיד כמחייך, בגלל המום שבשפתיו.
הלך רבי יוחנן למערת הקבורה של רב כהנא, וכשהגיע ראה שמסביב הפתח השתרע נחש גדול שעשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה, ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס. אמר לו רבי יוחנן לנחש: “נחש נחש, הסר זנבך מפיך ועשה פתח למערה, ויכנס הרב אצל תלמיד”, ולא פתח. ושוב אמר “יכנס חבר אצל חבר”, ולא פתח. אולם כשאמר “יכנס תלמיד אצל הרב”, פתח לו. כלומר, רק כאשר רבי יוחנן החשיב את עצמו כתלמידו של רב כהנא, פתח הנחש את הדרך בפניו להכנס למערה.
ביקש רבי יוחנן רחמים מה’, והחיה את רב כהנא. התנצל רבי יוחנן בפני רב כהנא ואמר: אם הייתי יודע שזוהי הצורה בה כבודו נראה תמיד כמחייך, לא היתה לי חולשת הדעת ולא הייתי מקפיד עליך, כי את עצם הקושיות שלך ואת דרכך בלימוד התורה אני מעריך, והקפדתי רק משום שחשבתי בטעות שיש לך גאווה והרגשת ניצחון. עכשיו אנא חזור איתי לישיבה שלי.
אמר לו רב כהנא לרבי יוחנן: אם אתה יכול לבקש רחמים שגם אם אקשה לך עוד קושיות, לא אמות מזה שוב, אלך איתך ואעמוד אצלך בבית המדרש, ואם לא, לא אלך איתך, כי יתכן שרק בשעה זו הצלחת להחיותני על ידי נס, וכבר חלפה לה שעת הניסים ושוב לא תצליח (נשמע מוכר… רבה ורב זירא בפורים). לכן מוטב שאלך לביתי חי ולא אלך עוד עמך שמא תכעס עלי שוב ואמות עוד פעם אחרת (ויש מפרשים: הואיל ועברה עלי שעת יציאת הנשמה וכבר קבלתי צער מיתה, אשאר כאן בקברי במערה, כי אינני רוצה לקבל צער זה עוד פעם).
הקיצו רבי יוחנן ועוררו לחיים לגמרי, והקים אותו. כך עמדו ליד מערת הקבורה. ואז שאל אותו רבי יוחנן את כל ספקותיו בתורה ורב כהנא פשט לו אותן אחת לאחת.
ומסיימת הגמרא את הסיפור: זהו מה שאמר רבי יוחנן לחכמי ארץ ישראל: עד עכשיו חשבתי שהתורה שלכם בני ארץ ישראל היא, אבל עכשיו התברר לי שהתורה היא של בני בבל.
הסבר מופלא של הסיפור
בכדי להבין ולו מעט מזעיר את הסיפור, יש להקדים את המבואר בחסידות בענין ההבדל בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי. וכך מבאר הרבי את הענין במאמר ד”ה ביום השמיני עצרת תש”מ (ספר המאמרים מלוקט ח”א) וז”ל:
“החילוק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, הוא בדוגמת החילוק בין לוחות הראשונות ללוחות האחרונות. דתלמוד ירושלמי הוא בדרך אור ישר (דוגמת עבודת הצדיקים, לוחות הראשונות), ותלמוד בבלי הוא הפלפול בריבוי קושיות והעלמות, במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי. ואף על פי כן הלכה כבבלי דוקא, כי על ידי היגיעה בבירור הקושיות וכו’ מגיעים לאמיתית הכוונה, לבחינת העלם העצמי שבתורה .. (דוגמת מעלת הזכיות דבעלי תשובה שנעשים מהזדונות, על הזכיות דצדיקים).
“… גילוי זה [על ידי הפלפול דתלמוד בבלי דוקא] יהיה בעיקר לעתיד לבא.. שעל ידי ריבוי העיון והיגיעה בריבוי קושיות וכו’, יהיה לעתיד לבוא הגילוי דבחינת עדן שעליו נאמר עין לא ראתה … וזהו במחשכים הושיבני (זה תלמוד בבלי), דעל ידי במחשכים (היגיעה בריבוי הקושיות וכו’) נעשה הושיבני, דירה לו ית’ בתחתונים”.
עד כאן העתקה מהמאמר הנ”ל, וראוי לראות שם בהרחבה איך שמקשר זה לכללות לימוד התורה וקיום המצוות בזמן הגלות דוקא, שע”י חושך הגלות מגיעים למעלה הכי עליונה, בדוגמת מעלת תלמוד בבלי על הירושלמי.
על פי דברים אלו, יש לבאר את הסיפור של רב כהנא ורבי יוחנן (ועוד חזון למועד לעיון בפרטים):
רב שהיה גדול אמוראי בבל, והכיר היטב גם את אופן הלימוד של תלמוד ירושלמי בארץ ישראל (כיון שכמה פעמים נסע מבבל לארץ ישראל), ראה את יד ההשגחה העליונה כאשר בחיר תלמידיו רב כהנא נאלץ לברוח לארץ ישראל מאימת המלכות. מעתה, חשב רב, יוכל רב כהנא לקבל את המעלה של “אור ישר” שבתלמוד ירושלמי, ולאידך להעניק לחכמי ארץ ישראל את מעלת הלימוד של “אור חוזר” שבתלמוד בבלי.
אלא שכדי לקלוט את אופן הלימוד שבארץ ישראל, היה חייב רב כהנא להיות בביטול גמור כמו ביטול הלבנה (אור חוזר) הנעלמת בכל חודש על מנת שתוכל לקבל את שפע האור מהשמש (אור ישר). תפקידו של רב כהנא היה לקבל אך גם להשפיע בחזרה מתורת בבל על חכמי ארץ ישראל. אולם כדי לקבל תורת ארץ ישראל, היה צריך לעשות הכנה מתאימה, וזאת על ידי השתיקה שלו במשך שבע שנים (או שבע השורות).
כאשר הורידוהו בגלל שתיקתו מהשורה הראשונה עד השורה השביעית, הגיע רב כהנא לדרגה של ביטול גמור, שכן נאלץ לעצור זמן רב בעד סערת מוחו ולבו בקושיות ופלפולים שרצו לפרוץ מתוכו החוצה שעה ששמע את שעורי רבי יוחנן. רק אז בשיא הביטול הרגיש רב כהנא שהוא ראוי סוף סוף לקבל את אורו הנעלה של רבי יוחנן, והבין שהגיע הזמן להשפיע גם הוא על חכמי ארץ ישראל - אשר בתוך האור הגדול של התלמוד הירושלמי, יוסיפו את מעלת הלימוד של בבל, וכך על ידי ריבוי הקושיות של “במחשכים הושיבני”, יגיעו גם חכמי ארץ ישראל לתעלומות חכמה (כפי המבואר כנ”ל במאמר).
התחיל אפוא רב כהנא להקשות על דברי רבי יוחנן, בצורת הלימוד כפי שהיה רגיל בישיבה של רב בבבל.
רבי יוחנן ראה ואכן הוקיר את אופן הלימוד החדש הזה, וביטא את הערכתו על ידי קידומו של רב כהנא בחזרה משורה לשורה, מן השביעית עד הראשונה. אבל כאשר היו כבר קרובים זה לזה, הצליח רב כהנא לפעול ברבי יוחנן עצמו שגם לימודו יהיה כלול מב’ המעלות, ואז על ידי החיבור של המשכת אור ישר של רבי יוחנן מלמעלה למטה, עם העלאת אור חוזר של רב כהנא מלמטה למעלה (“להוי כדין וכדין”, ראה לקו”ת ד”ה ושמתי כדכד), החל האור הגדול של רבי יוחנן לא רק להתעלות לדרגת “תעלומות חכמה”, אלא גם לרדת לתחתונים. זה התבטא בכך שהסירו כרית אחר כרית ממרום מושבו, עד שיכול היה לגלות את אור תורתו למטה בארץ.
אלא, כאשר היה נדמה לרבי יוחנן שלרב כהנא אין את מעלת הביטול, חלשה דעתו; הוא ידע והבין שבלי ביטול אי אפשר לקבל דרגא כזו בתורה (וא”כ, “ארי שאמרת נעשה שועל”). או אז נסתלק רב כהנא, עד שחזר רבי יוחנן והחיה אותו, והכיר במעלתו עד כדי כך שהחשיב את עצמו כתלמיד בפני הרב, ושאל לפניו את כל ספקותיו, ועד שהכריז שאמיתית ענין התורה היא אצל בני בבל.
זהו אפוא כללות ענין הגלות, שדוקא על ידי הירידה במחשכים של בבל ועבודת התשובה, ממשיכים פנימיות עצמות אור אין סוף באופן של דירה בתחתונים. ואם כן, החיבור של רבי יוחנן ורב כהנא הוא על דרך לאתבא צדיקיא בתיובתא, החיבור שבין צדיקים (אור ישר) לבעלי תשובה (אור חוזר). וההתחלה היא מהסילוק והביטול עד שקפיץ ואזיל לשורה השביעית, שדוקא בכך יכול היה להתעלות ולהגיע בחזרה לשורה הראשונה ולפעול המשכת האור למטה בארץ.
וזהו דיוק הלשון “קפיץ ואזיל”, שעל ידי הקפיצה והסילוק של עיקר שכינה מהארץ לרקיע, נעשה “אזיל”, כלומר, הליכה בלי גבול (כמבואר בחסידות שענין ההליכה היא בלי גבול), הגילוי של עצמות אור אין סוף כאן למטה.
ואפשר לראות זאת גם במאמרי “באתי לגני” תשל”א, שמשווה בין ענין בריאת העולם הגשמי וירידת הנשמה בגוף, והירידה לגלות, והסתלקות השכינה מהארץ לרקיעים על ידי החטא, שכל זה הוא בשביל העליה של עשיית הדירה לו יתברך כאן למטה, שאז לא רק שעיקר שכינה חוזרת להתגלות בתחתונים, אלא יותר מזה - שיתגלה גם פנימיות ועצמות אין סוף שלמעלה מהאור שלפני הצמצום.
ואז, לא רק שהגוף מזדכך על ידי שמאירה בו אור הנשמה בתכלית (אור השמש מאיר בלבנה = תורת ארץ ישראל מאירה ברב כהנא), אלא שעל ידי זה מתגלית מעלת הגוף בשרשו שלמעלה מהנשמה, והנשמה ניזונת מן הגוף (אור הלבנה מתעלה שבעתיים מאור החמה, רב כהנא נעשה רבו של רבי יוחנן).
סוף סוף: הדור השביעי!
זוהי גם מעלת הדור השביעי, אף על פי שהוא מקבל מהדורות הקודמים ומעלתו היא שהוא שביעי לראשון, אבל על ידי זה מתגלית מעלתו בשרשו עד שהוא נעשה משפיע לדורות הקודמים, ומביא להם קיום שלימות וברכה.
ובעבודת ה’ של כל אחד מאנשי דור זה, מתבטא הדבר בעבודת השליחות של הנשיא השביעי. גם אם נדמה שיש כאן ירידה של “קפיץ ואזיל” להתעסקות עם אלו הנקראים “רחוקים”, ובמקומות הכי חשוכים בכל קצוי תבל. אבל כאשר מביאים לשם את המעיינות של כל הדורות, מגלים את האור דווקא מתוך ובתוך החושך הכפול והמכופל, שהחושך עצמו מאיר ומגלה את “ישת חושך סתרו”.
ובקיום שליחות זו מביאים לגילוי את מעלתו העצמית של הנשיא השביעי, שבהנהגתו הוא בביטול עצמי עד דלית ליה מגרמי’ כלום, ועד שהשליך חייו מנגד, אבל דוקא משום כך, ועל ידי זה מתגלית בו המלכות העליונה, כל השביעין חביבין, משאת נפשם של כל הדורות שלפניו. צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד (הרומז לשנת תשע”ד) עליה.