בסיפורי התורה על מנהיגי העם היהודי, ניתן להבחין בכמה סגנונות של מנהיגות, ונמנה כאן ארבעה מתוכם

מאת: הרב שלום דובער וולף

בסיפורי התורה על מנהיגי העם היהודי, ניתן להבחין בכמה סגנונות של מנהיגות, ונמנה כאן ארבעה מתוכם:

א. “השופט אשר יהיה בימים ההם”: החכמים ומורי ההוראה שבכל דור ובכל מקום, עד לסנהדרין וראש הסנהדרין, שכוחם בחכמת התורה, ותפקידם להורות לבני ישראל את התורה ולהם סמכות הפסיקה וכו’.

ב. “מלך אשר יבחר ה’ אלקיך בו”: דוד וזרעו, שכוחם במלכותם ושליטתם על העם, ותפקידם לכוף את ישראל לקיים בפועל את הוראות התורה שהורו הסנהדרין.

ג. “נביא מקרבך . . יקים לך ה’ אלקיך”, שכוחו בקבלת נבואה מאת ה’, ותפקידו להורות לבני ישראל בעניני הרשות “לכו למקום פלוני או אל תלכו” ולבשר להם עתידות לפי הצורך.

ד. הכהנים עובדי המקדש, שהם המקשרים עם בני ישראל עם הקב”ה על ידי עבודת הקרבנות, וממשיכים להם מברכותיו של הקב”ה בברכת כהנים.

היו דורות שזכו לכל הדמויות הנ”ל גם יחד, בהיות ישראל על אדמתם ומלכותם ושרתה בהם הנבואה והמקדש היה על מכונו. אך כאשר גלו ישראל - בטלה המלכות ונסתלקה הנבואה, וההנהגה נותרה בעיקר אצל החכמים והרבנים שבכל דור.

אך מאז התגלות תורת החסידות ועמידתם של רבותינו נשיאינו, נשיאי החסידות הכללית ולאחר מכן נשיאי חב”ד, התגלתה דמות חדשה של מנהיג: אדם אחד, הכולל את כל סוגי המנהיגות. גם רב המלמד תורה, גם מלך מורם מעם שאימתו עליך, גם נביא האומר עתידות ומורה דרך בעניני הרשות, גם כהן הממשיך ברכות מאת ה’ לישראל, ועוד יותר מכל זה גם יחד.

בשטחיות נראה שבסך הכל מדובר בקיבוץ של כל הכוחות באדם אחד, אבל כאשר מתבוננים לעומק, נראה כי מדובר בענין כללי ועמוק יותר, שכולל בתוכו את כל שאר העניינים. וכפי שיבואר להלן.

•

ביאור הדברים:

כל הדמויות הנ”ל של מנהיגי ישראל המדוברים בתורה הנגלית, כולם הם בבחי’ “אנכי עומד בין ה’ וביניכם”, ותפקידם לחבר בין ישראל והקב”ה, אלא שלכל אחד מהם ענינו המיוחד לו. על ידי הרב מתגלית לבני ישראל תורת ה’, על ידי המלך מתגלית מלכות ה’ על ישראל, על ידי הכהן נשפעים ברכות ה’ לישראל, ועל ידי הנביא באים הוראות ה’ לישראל בעניני הרשות.

ובסגנון תורת הקבלה נאמר: אף שה’ יתברך אחד הוא, אך ה’ יתברך הלביש עצמו בעשר הספירות, היינו בעשר צורות התגלות שונות. ומזה השתלשל, שאצל בני ישראל ישנם עשרה כוחות הנפש המשתלשלים מעשר ספירותיו יתברך, ומתקשרים עמהם בעשר צורות התקשרות שונות: על ידי לימוד התורה, מתקשר שכל היהודי בחכמתו ובינתו של הקב”ה. על ידי אהבה ויראה שבלב, מתקשרות מדותיו של היהודי במדותיו של הקב”ה. ובקיום המצוות במעשה בפועל מתקשר כח המעשה של היהודי בספירת המלכות.

ולכן ישנן גם צורות שונות של מנהיגים המקשרים את ישראל עם ה’ יתברך, שכל אחד מהם מקשר את בני ישראל עם ספירה וענין אחר שלו יתברך. ובכללות: הרב שמלמד תורה, מקשר את ישראל עם ספירת החכמה. הכהן איש החסד שמברך את ישראל באהבה, משפיע לישראל ממידת חסדו של הקב”ה. יניקת הנביאים היא מנצח והוד. והמלך, הרי הוא מרכבה למדת מלכותו יתברך.

אך למעלה מכל זה, ישנו עצמותו יתברך שמעל כל העשר ספירות, ובלשון הקבלה, זהו הכתר ומה שלמעלה מזה. וכנגד זה ישנו עצם הנשמה שבישראל שמעל לכל כוחות הנפש, יחידה שבנפש הדבוקה בעצמותו יתברך שמעל כל הספירות. תורת החסידות נקראת יחידה שבתורה, לפי שהיא באה לדבר על הקשר הפנימי הזה של יחידה שבנפש עם יחידו של עולם, לעורר ולגלות אותו. ולפיכך הרבי, נשיא תורת החסידות, הוא הוא בחינת יחידה הכללית שבישראל, ועל ידו מתגלה הקשר של עצמותו יתברך עם היחידה שבכל אחד מישראל. וכלשון הרבי באגרותיו: “התקשרות היחידה, באמצעות יחידות אצל רבי יחיד, ביחידו של עולם”.

וכיון שהכתר כולל את כל הספירות וממנו הן נשפעות, לכן אפשר למצוא בנשיא את כל הכוחות של תורה ומלוכה וכהונה ונבואה וכו’, ובאופן הרבה יותר נעלה. אך עיקר ענינו של הרבי, הוא לא חכמת התורה שבו ולא כח המלכות שבו ולא כח הנבואה שלו, אלא זה שהוא הרבי הנשיא, יחידה הכללית כנ”ל.

וכיון שבתורה הנגלית מדובר בעיקר על הקשר הגלוי של יהודי עם הקב”ה, שהכוחות הגלויים שבנפשו של היהודי מתקשרים עם החלק הגלוי כביכול של הקב”ה, כלומר עשר ספירותיו. לכן בתורה הנגלית מדובר בעיקר על צורות הנהגה של רב ומלך כהן ונביא וכו’, המבטאות את הקשר הגלוי הזה.

אך כאשר התגלתה תורת החסידות, וגילתה את הקשר הפנימי ונעלם של יהודי עם הקב”ה, הקשר של יחידה שבנפש עם יחידו של עולם - הרי יחד עם זאת התגלתה הדמות החדשה של המנהיג היהודי, שלכאורה אין דוגמתה בתורה הנגלית: דמותו של הרבי הנשיא.

משמעות התואר נשיא

בהתאם לכך, אפשר להוסיף ולהתבונן במשמעות התואר ‘נשיא’, בו הרבי משתמש בצורה קבועה על נשיאי החסידות לדורותיהם. ובהקדים, שבדברי חז”ל ישנם ביטויים שונים על “גדולי הדור”: “ראש הדור”, “פרנס הדור” וכיו”ב. וכפי הידוע לנו, הביטוי ‘נשיא הדור’ אינו מופיע בדברי חז”ל כלל, ומקורו לכאורה בפירוש רש”י על התורה בנוגע למשה רבינו. אך דווקא ביטוי זה נעשה אצל הרבי לביטוי הכי שימושי באופן קבע. וצריך להבין מדוע ומה משמעותו.

כשבאים לחקור במשמעות התואר ‘נשיא’, מוצאים בזה כמה משמעויות שונות. כי בתורה שבכתב, התואר נשיא יכול להתפרש גם על נשיא שבט או אפילו בית אב. אך ‘נשיא’ סתם, הנשיא הכללי, הוא מלך ישראל. וכדרשת חז”ל על הפסוק “אשר נשיא יחטא”, שהכוונה למלך שאין על גביו אלא ה’ אלקיו.

ובזמן חז”ל, התואר נשיא קיבל משמעות של נשיאות בתורה דווקא, והתייחד לראש הסנהדרין “העומד תחת משה רבינו”. וכך אנו מוצאים כבר את יוסי בן יועזר איש צרידה מכונה בחז”ל בשם נשיא, ובהמשך לזה התייחדה הנשיאות לבני בניו של הלל, שבמשך כמה דורות ברצף עמדו בראשות הסנהדרין, כולל המפורסם שבהם, רבי יהודה הנשיא.

אך על פי הנ”ל מסתבר לומר, שכאשר הרבי מכתיר את נשיאי חב”ד בתואר זה, אין כוונתו להגדירם כמלכים או כחכמי התורה, שלא זהו עיקר ענינם, אלא במשמעות עמוקה יותר.

והנה פירושו הפשוט של שם נשיא - כפי שביאר הרבי עצמו פעמים רבות - מורה על הרוממות וההתנשאות. והרי הרוממות וההתנשאות האמיתית היא רוממות הכתר על כל הספירות ועל כל העולמות, ולכן הכינוי הנוסף של הכתר הוא ‘עתיק’, במשמעות של נעתק ונבדל. ויש לומר, שזוהי המשמעות האמיתית של התואר נשיא, שהוא בחינת יחידה הכללית שבנשמות ישראל, הקשורה עם בחינת עתיק יומין המובדלת מעולמות, ולפיכך הוא רם ונשא על כל העם. ואולי זוהי הסיבה שהרבי בוחר לכנות את נשיאי חב”ד בתואר זה דוקא.

איך נראית יחידה הכללית?

ולקרב את הדברים אלינו, נציין נקודות מרכזיות בדמויותיהם של רבותינו נשיאינו לדורותיהם, הממחישות לנו לפי קוצר השגתנו כיצד משתקף באישיותם והנהגתם דרגת ההתקשרות בה’ של בחינת היחידה, וכיצד גילו בחינה זו בכלל ישראל, כל אחד בדורו וכל אחד באופן המיוחד לו.

החל מאדמו”ר הזקן, כפי שהעיד עליו נכדו אדמו”ר הצ”צ ש”הי’ נשמע ממורינו ורבינו נ”ע אינני רוצה במאומה, אינני רוצה את הגן עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך, אני רוצה לא יותר מאשר אותך לבדך”. שדברים אלו מורים על תכלית דבקותו בה’, עד שלא היה לו שום מבוקש לעצמו, אפי’ לא מבוקש הכי נעלה כמו הגילוי האלקי שבגן עדן ובעולם הבא, רק “אותך לבדך”, שכמבואר בחסידות, זוהי תכלית הדביקות של בחי’ היחידה. וכל המעיין במאמריו בתורה אור ולקוטי תורה, יכול לראות כיצד הוא מלמד שוב ושוב על דרגה אמיתית זו של דביקות בה’, “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי”, וכיצד הוא מחנך את הקורא והלומד ומעורר אותו להגיע אליה.

דוגמא נוספת, בסגנון אחר, מהנהגתו של אדמו”ר הריי”צ, שעמד בתוקף על משמר היהדות בברית המועצות תחת המשטר הקומוניסטי ומסר נפשו על כך בפועל ממש. וכידוע, שהוא מסר את נפשו לא רק על ענינים שמחוייבים על פי דין של יהרג ואל יעבור, אלא גם על ענינים שאין עליהם כזה ציווי, כמו חינוך תשב”ר וכו’, ועד שהיו מגדולי ישראל שסברו שאין צורך ואסור לנהוג בכזה אופן. ויתירה מזו, שעמד בתוקף על עקרונותיו גם בדברים שאינם קשורים ישירות לתורה ומצוות. וכמו שהיה בעת מאסרו, שבאו להודיע לו על שחרורו, וציוו עליו שיעמוד בעת קבלת הבשורה, והתעקש לקבל את הבשורה בישיבה דוקא ולא בעמידה, למרות שהוכה על כך וכו’. וכנשיא ומנהיג ישראל המשיך נקודה זו בכל המקושרים אליו, שהלכו בעקבותיו למסירות נפש בפועל ממש בשביל חיזוק התורה והיהדות, כידוע ומפורסם.

ומבאר על כך הרבי, שדברים אלו ממחישים ומבטאים את דבקותו העצמית בה’ יתברך למעלה מטעם ודעת, דביקות של בחינת היחידה. ובלשון קדשו:

אצל הרבי האירה נקודת המסירת נפש שנלקחת מעצם הנפש, שלכן כל מהותו היתה מסירת נפש. היות שענינים של תורה ומצוות היו אצלו באופן של חקיקה, לכן מסירת נפשו לא היתה קשורה עם שום חשבונות . . אלא זה בא כאילו בדרך ממילא: היות שעבודת השם היתה חלק ממציאותו גופא, עד שזה בלתי אפשרי לחלק ביניהם, בדרך ממילא אצלו היו כל הענינים של עבודת ה’ עד למסירת נפש. ומהאי טעמא מסירות נפשו היתה לא רק על דברים שבגלוי נגעו לעבודתו, אלא הוא מסר את נפשו על לא להיות “נכנע” (בפני אלו שאסרו אותו) באיזה אופן שהוא
. . הוא בעצם לא יכל להכנע באיזה אופן שהוא - בפני כאלו שמפריעים להרבצת התורה כו’.

ועל דרך זה אפשר למצוא בדורנו אצל נשיא דורנו. שמלבד הענינים הנ”ל של אהבת ה’ אמיתית (כאדה”ז) ומסירות נפש אמיתית על כל עניני תורה ומצוות (כאדמו”ר הריי”צ), אחד מעניניו העיקריים הוא הדגש המיוחד על אחדות ישראל - כל ישראל ללא יוצא מן הכלל.

ומדגיש נקודה זו הן בתורתו, בה ביאר את המשמעות והעומק של אחדות ישראל המוחלטת, שאי אפשר להפריד בין יהודי ליהודי, ולכל יהודי יש ערבות ואחריות על יהודי אחר, בכל מצב רוחני בו הוא נמצא וכו’. והן במעשיו בפועל, שמתוך אותו רגש של אחדות ישראל, שולח שלוחים לכל פינה נדחת בה ישנם יהודים לחבר אותם לכלל ישראל.

וכמבואר במקומות רבים בתורתו, הנקודה הפנימית של אחדות מוחלטת זו, היא בחינת היחידה הקיימת בכל יהודי בכל מצב בו הוא נמצא, שלכן הוא תמיד נשאר דבוק בה’, ובמילא דבוק בכלל ישראל. וזו גם הנקודה הפנימית של הפניה לכל יהודי באשר הוא שם לעורר אותו לקיום המצוות, מכח האמונה באותה ‘יחידה’ הקיימת בנשמתו כל כל יהודי, שלכן בפנימיותו הוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות.

ואולי זהו ההסבר לתופעה המופלאה, שיהודים רבים שהיו רחוקים מזהותם היהודית ומלימוד התורה וקיום המצוות, ברגע אחד של פגישה עם נשיא דורנו פנים אל פנים - או אפילו פגישה עם תמונתו - התעוררה בהם נקודת היהדות, שהביאה אותם להחלטה שהם עוזבים את הבלי העולם ובוחרים את ה’ לחלקם וגורלם. וכמבואר בתורת החסידות, שמפגש פנימי של יהודי עם הרבי מכונה בשם ‘יחידות’, לפי שזהו מפגש של היחידה של היהודי עם היחידה של הרבי. וכיון שהיחידה של הרבי עומדת בתכלית ההתקשרות עם הקב”ה בגלוי, הרי זה פועל על היחידה של היהודי שנפגש עמו, שתתעורר ג”כ ותתגלה בנפשו ותפעל פעולתה.

ונקודה זו המשיך בכל תלמידיו ומקושריו, שחדורים בתוכם ותוך תוכם בהכרה העמוקה באחדות ישראל ובערבות ההדדית של כל ישראל, כפי שמתבטא בפועל במסירות נפשם של החסידים בכלל והשלוחים בפרט על הפצת התורה והיהדות לכל יהודי באשר הוא שם.

ועוד והוא העיקר, שענינו העיקרי של נשיא דורנו הוא הציפיה המתמדת לגאולה השלימה, וכפי שהעיד על עצמו אשר “מיום הלכי לחדר ועוד קודם לכן התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה”, ועד ש”אומרים עלי שאני קרייזי אבאוט משיח”. וכפי שנתבאר לעיל, הציפיה האמיתית לביאת המשיח עליה הרבי מדבר ואליה הוא מחנך, היא (לא רק הציפיה לשפע הגשמי והרוחני שיהיה אז, אלא) לעצם הענין של גילוי כבוד ה’ בעולם בלא שום מבוקש אישי. שזו ציפיה של בחינת היחידה שבנפש, שאין לה שום מבוקש אחר מלבד גילוי כבוד ה’. וכמובן, גם נקודה זו הוא ממשיך בכל תלמידיו ומקושריו.

ועל דרך זה מובן בנוגע לשאר רבותינו נשיאינו, שכולם ענין ועצם אחד, וכולם עומדים באותה דבקות בה’ ובכל יהודי, דבקות של בחינת היחידה.

נשיא הדור המשיח שבדור

כנ”ל, בתורה הנגלית מדובר בעיקר על הקשר הגלוי של יהודי עם הקב”ה, המדוד והמוגבל, ולפיכך מדובר בעיקר על דמויות של מנהיגים יהודים שמבטאים את הקשר הגלוי הזה. אך אם בכל זאת נחפש בנגלה דוגמא לענין של יחידה הכללית, הרי זהו מלך המשיח, עליו כותב האריז”ל שהוא היחידה הכללית של כל הדורות כולם.

ונמצא, שכשם שתורת החסידות בכלל היא הכנה ועד לטעימה והתחלה מגילוי תורתו של משיח, כך נשיאותם של נשיאי החסידות היא הכנה ועד לטעימה והתחלה מנשיאותו של משיח, שהוא הוא הנשיא האמיתי. ולכן הרבי קובע שנשיא הדור הוא המשיח שבדור, כי דרגתו של הנשיא היא היא דרגתו של משיח. ובלשון קודשו:

נשיא הדור, כ”ק מו”ח אדמו”ר הוא ה”משיח שבדור”, עם כל הפירושים שבדבר, כולל הפירוש של משיח מלשון משוח ונבחר ונשיא, ו”משיח” כפשוטו - היות שהנשיא שבכל דור הוא . . היחידה הכללית של כל הדור, שבחינת היחידה היא הדרגא של משיח צדקנו, כמבואר בכתבי האריז”ל.

ולהעיר גם מהאגרת הידועה המופנית למר יצחק בן צבי, שהרבי נמנע במכוון מלפנות אליו בתואר ‘נשיא’, למרות שמדינת ישראל הכתירה אותו בתואר זה. והרבי מבאר לו, ומעיד על עצמו ש”מיום הלכי לחדר ועוד קודם לכן” הוא הוגה בדמותו של הנשיא האמיתי, הוא המלך המשיח שיגאל את ישראל בגאולה השלימה, שלכן “כל כך קשה לי” להשתמש בתואר זה בזמן הגלות על דמות שאיננה המשיח האמיתי.

על פי זה אפשר אולי להבין, שכאשר אנו רואים את הרבי עצמו מרבה להשתמש בתואר זה בדוקא על נשיאי חב”ד בכלל ועל הרבי הריי”צ בפרט, כוונתו היא גם למשמעות המשיחית של המושג. כי נשיא הדור הוא הוא המשיח שבדור, ולכן מכנה אותו הרבי דוקא בתואר ‘נשיא’.

 

סיכום: בישראל ישנם צורות הנהגה שונות, חכם כהן נביא מלך וכו’, שכולם הם בבחינת “אנכי עומד בין ה’ וביניכם” ומקשרים את ישראל עם הקב”ה. ואפשר לקשר בין דמויות אלו לבין עשרת כוחות הנפש שבישראל המתקשרים עם עשר הספירות של הקב”ה.

תורת החסידות היא היחידה שבתורה, המגלה את היחידה שבישראל המתקשרת עם יחידו של עולם שמעל כל הספירות. ובהתאם לכך, הרבי הנשיא של תורת החסידות, הוא בחינת היחידה הכללית שבישראל, ועל ידו מתקשרת היחידה הפרטית של כל אחד עם יחידו של עולם. ואפשר להתבונן ולראות, כיצד אישיותם של רבותינו נשיאינו משקפת את בחינת היחידה הכללית.

בחינת היחידה היא בחינתו של משיח, ולפיכך הרבי היחידה שבדור, הוא הוא המשיח שבדור.

(תקציר ועיבוד של פרק זך בספר ‘ענינו של משיח’ היוצא לאור בימים אלו)