העבודה המיוחדת של הרבי הריי”צ

בוודאי כל אחד מנסה לעבור, לפחות בקריאה, על פרשת המאסר והגאולה כפי שהיא מופיעה ב’לקוטי דיבורים’, ב’ספר התולדות’ וכו’ כדי לדעת ולחיות מחדש את סיפור הגאולה גם בימינו אלה, ומן הראוי לכוון לכך גם את הדור הצעיר, שיקראו בהרחבה את הסיפור המרתק שנכתב על ידי בעל המאסר והגאולה עצמו, אדמו”ר הריי”צ נ”ע  התוועדות חג הגאולה

נמצאים אנו בימים הסמוכים ל”מועד המועדים”, חג הגאולה י”ב וי”ג תמוז, יום השחרור והגאולה של הרבי הריי”צ נ”ע ממאסרו ומגלותו, ויחד עמו גאולת “כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”.

בוודאי כל אחד מאתנו מנסה לעבור, לפחות בקריאה, על פרשת המאסר והגאולה כפי שהיא מופיעה בלקוטי דיבורים, בספר התולדות וכדומה, לדעת את “דברי הצומות וזעקתם”, את כל פרטי המאסר ומה שמסביב לו. להפנים את מסירות הנפש הנפלאה של הרבי הריי”צ וגם של החסידים ללא שום חשבונות — וללמוד מכך למסור את הנפש בעניינים הנדרשים מאתנו היום, כשהמצב קל לאין ערוך. מה גם שהקריאה אינה דורשת מאמץ גדול, והדברים מעניינים וקלים לקריאה גם לנפש הבהמית (ובוודאי יש לכוון לכך גם את הילדים ואת הדור הצעיר, שיקראו בהרחבה את הסיפור המרתק שכתב אדמו”ר הריי”צ נ”ע).

“הקורא את המגילה למפרע — לא יצא”, ומפרש הבעל שם טוב: מי שקורא את ה”מגילה” המספרת על אודות הניסים והנפלאות שעשה לנו ה’, וחושב כי אין זה אלא סיפור שקרה בעבר, “למפרע”, ולא שדברים אלו קורים היום, כאן ועכשיו — לא יצא ידי חובתו. שכן עיקר גדול הוא בתורה שהתורה כולה, ובמיוחד החגים וימי הסגולה שבה, הינם עכשוויים ואקטואליים. אל לנו להסתכל על ימים אלו כימים שרק אי פעם בעבר בלבד קרו בהם ניסים ונפלאות, אלא “הימים האלו (כאשר הם) נזכרים (אזי) ונעשים” — כאשר הם נזכרים כראוי, כאשר לומדים ומתבוננים היטב במה שארע בעבר ביום זה, ולומדים מכך את הלקח העכשווי והאקטואלי לימים אלו, ומשתדלים ליישם זאת, לחיות עם זה ולהפנים את המסר בחיים כאן ועכשיו, אזי “ונעשים”, העניין נפעל ונעשה אצלנו. אשר על כן עלינו לזכור ולחזור ולשנן לעצמנו וכל הסובבים אותנו כיצד מסתכלת תורת החסידות על חג זה.

העבודה המיוחדת של הרבי הריי”צ

תורת החסידות סוברת: לא רק הצלה וישועה גדולה של הרבי הריי”צ הייתה כאן. הרבי שעמד בראש צבא של קומץ חסידים, ללא נשק וללא שום סיכוי טבעי, נגד מלוכה אדירה, ובכל זאת ניצח, למרות שגם זה דבר גדול ונפלא עד מאד. אלא מדובר בהצלה של כל עם ישראל, וכפי שכתב הרבי במכתבו המפורסם: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, אלא את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”. נצחון זה היה נצחונה של היהדות כולה על אלו שקמו עליה.

בפשטות נדמה שהרבי נאסר בגלל שהיבסקציה היו רשעים גדולים, אלא שהקב”ה ברוב חסדיו הצילו וגאל אותו. אולם הקב”ה הוא הרי בעל–הבית היחיד על כל מה שקורה בעולמו. ואם כן נשאלת השאלה, למה היה צריך מלכתחילה כל כך הרבה צרות וייסורים וכל כך הרבה מסירות נפש, כדי שלבסוף נחגוג את השחרור והגאולה. מדוע שמלכתחילה לא יהיו צרות וייסורים וממילא לא יהיה צורך בגאולה?

מבארת תורת החסידות: הרבי נאסר משום שהגיע הזמן להתגלות חדשה ונפלאה בפנימיות התורה, שלב נוסף ומכריע בהתקדמות לקראת משיח צדקנו. ואי אפשר היה להגיע לכך, אלא על ידי אותה מסירות נפש מופלאה, שאמנם הביאה לבסוף לגילוי הנכסף של חג הגאולה ג’ תמוז וי”ב–י”ג תמוז. נמצא שעיקר השמחה והחגיגה היא לא רק בגלל השחרור והגאולה של הרבי והישועה של היהדות מהקמים עליה, אלא בעיקר בגלל הגילוי החדש והנפלא שהתגלה אז, שבשבילו היה כדאי כל פרשת וייסורי המאסר. עד כדי כך, שט”ו סיוון, יום המאסר, אינו נחשב ליום שחור, אלא אדרבה, ליום סגולה. בשנים האחרונות אף הוציא הרבי שליט”א קונטרס עם מאמר חדש לרגל ט”ו סיוון (והרי מעולם לא יצא קונטרס עם מאמר לט’ באב או לי”ז תמוז וכיו”ב).

וכבר מספר הרבי הריי”צ מה שאמרו זקני החסידים שמאסרו של רבינו הזקן לא נחשב ברשימת הייסורים שסבל, אלא דווקא ברשימת הזכויות הנפלאות שזכה וגילה, וכפי שמבואר עוד בספר השיחות תשנ”ב (חלק ב’ עמוד 485) בנוגע לגאולת י”ט כסלו (וכן הוא גם בנוגע לי”ב–י”ג תמוז).

הרבי הריי”צ הביא לעולם גילוי חדש ונפלא של פנימיות התורה, שלב עיקרי ומכריע בהתגלות האלוקית של “הורדת השכינה למטה” שהחל על ידי רבינו הזקן (כמבואר בד”ה “באתי לגני” תשי”א). רבינו הזקן היה הראשון שהתחיל להוריד ולהחדיר את האלקות אל תוך השכל; הוא המשיך את השכינה “מהרקיע השביעי לשישי”, אחרי שאצל הבעש”ט והרב המגיד נשאר עדיין הגילוי “ברקיע השביעי”, באופן של אמונה ומסירות נפש שלמעלה מהשכל.

אולם גם אחרי י”ט כסלו השכינה הייתה רק “ברקיע השישי”. לשם כך נדרשה כל העבודה המופלאה של רבותינו נשיאינו הקדושים, שכל אחד מהם הוריד את השכינה יותר ויותר למטה. ולשם כך היה זקוק לאור אלוקי עוד יותר עליון, שרק הוא יכול להוריד ולהחדיר זאת עוד למטה יותר. כל זה היה עדיין “מרקיע לרקיע” ועדיין לא “ירדה השכינה” לארץ הזו התחתונה, שזוהי עיקר הכוונה האלוקית.

אצל הרבי הריי”צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ. עד הרבי הריי”צ הייתה עיקר התעסקותם של רבותינו נשיאינו בתורת החסידות והדרכותיה, עניינים רוחניים בעיקר. ואילו אצל הרבי הריי”צ, ובמיוחד אחרי י”ב–י”ג תמוז, הייתה ההתעסקות עם הפרטים הנמוכים ביותר שבארץ. הוא גר בערים גדולות, במקומות הומים וסוערים, ב”המונה של רומי”. הוא החל בתרגום ענייני חסידות לשפות אחרות וגם ל”שפות” פשוטות ביותר. הוא דאג לכך שילדים קטנים ילמדו אל”ף–בי”ת ויהודים פשוטים ישמרו מצוות שהם מינימום שבמינימום, דברים פשוטים ביותר.

כדי שיוכל להיות גילוי אלוקי מופלא זה, שהוא צעד מכריע ביותר לקראת התגלותו של משיח — היו זקוקים למסירות נפש מופלאה ביותר, גדולה יותר אפילו ממסירות נפשו של רבינו הזקן. כי רבינו הזקן היה בסכנה שמא יגזרו עליו גזר דין של היפך החיים. ואילו אצל הרבי הריי”צ כבר היה פסק דין כזה, אלא שבניסים נפלאים הוא נמנע ברגע האחרון. ועל ידי כל אותם עלילות גבורה ומסירות נפש מופלאה, זכינו לחג הגאולה, בו החלה השכינה לרדת אל הארץ, אל התחתון ביותר.

אולם, עיקר העניין של “המשכת השכינה למטה” הוא, כמובן, אצל “הדור השביעי”, ספירת המלכות, הרבי שליט”א מלך המשיח. כי כל עניינו של המלך המשיח הוא להחדיר את האלקות למטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים — שכן זו מהותה של הספירה האחרונה בסדר הספירות. היא ממשיכה מלמעלה ועד לחלק התחתון ביותר.

ואכן רואים משנה לשנה כיצד הרבי מה”מ מגיע למטה יותר ויותר — גם לפינות הרחוקות והנידחות ביותר שיש בעולמנו, ואף לאומות העולם, עם שבע מצוות בני נח. את כל זה הוא פועל על ידי התחתונים ביותר, על ידינו, למרות שפלותנו ופחיתותנו, ואולי דווקא בגלל זאת, שהרי הכוונה היא בתחתונים ועל ידי התחתונים דווקא.

וכשמגיע השלב המכריע ביותר, כאשר נגמרה עבודת הבירורים, וסיימו כבר לצחצח גם את הכפתור האחרון כולו, והעבודה עכשיו היא (לא עבודת הבירורים) אלא עבודה מיוחדת להביא להתגלותו המלאה של משיח ולפקוח את העיניים ולראות זאת בעולם החומרי שלנו (שיחת ש”פ וישלח תשנ”ב). זאת ועוד: “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא — קבלת פני משיח צדקנו”, “המשיח היחיד שבדור”. לקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות (ש”פ חיי שרה תשנ”ב) — הרי גם זה צריך להעשות על ידי התחתונים ביותר, על ידינו. ומצד עצמנו דווקא, ללא ציווי מפורש כל כך, שהרי הכוונה היא שהדברים לא רק יגיעו גם אל התחתונים, אלא שיבואו מתוך התחתונים עצמם, ודווקא כפי שהם, אנחנו, פחותים ותחתונים ביותר.

להתמקד בנושא הגאולה

כעת, לקראת השלב האחרון והסופי, תכלית הכל — נדרשת מסירות נפש. הן מסירות נפש של הרבי עצמו העומד בראש המערכה אשר כביכול “משליך חייו מנגד” בשביל ניצחון המלחמה. עד כי לא רק “חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה”. עד גם “ואמרנו (נדמה כאילו) כי נגזר מארץ חיים” ח”ו — אבל לאמיתו של דבר, כהמשך הפסוק “יראה זרע (“זרעו בחיים” המוכיח שאכן “הוא בחיים” ממש) יאריך ימים (שליט”א) וחפץ ה’ בידו יצלח” להביא את הגאולה בפועל ממש ותיכף ומיד ממש.

ובמיוחד נדרשת מסירות נפש מצדנו אנו, התחתונים, שדווקא על ידי עבודתנו אנו (“עשו כל אשר ביכולתכם”) צריכה לבוא הגאולה — מסירות נפש מסוג אחר. מסירות נפש של “אל ייבוש מפני המלעיגים”. שלא לתת לשום דבר לבלבל אותנו ולהסיח את דעתנו מהמטרה העיקרית והסופית — לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריך עקשנות ללמוד בכל שבוע את הדבר–מלכות מהשנים תנש”א–תשנ”ב, לחיות עמו ולהחיות בו נפש כל חי. עקשנות להחדיר ולהפיץ את עובדת מציאותו הנצחית של הרבי בכל מקום. צריך עקשנות לפרסם לכל אנשי הדור על אודות החובה והזכות להתבטל אל השופט היועץ הנביא והנשיא ולדאוג שהנושא של משיח לא יירד מסדר היום אף לא לרגע.

וגם כאשר מרגישים שקושי הגלות גדול מנשוא, הרי שצריכים להיזכר במה שכותב הרבי הריי”צ בעיצומם של הרגעים הקשים ביותר בכלא (לקוטי דבורים ח”ד (המתורגם) ע’ 855): “אי אפשר לי בשעה זו ואינני רשאי לחשוב מחשבות כאלו הפועלות נמיכת רוח. פה אין מקום לעצבות ושפלות. המקום והזמן דורשים חסדי השם יתברך ועזרתו באמיצת הלב והגבהת רוח, ועם זה לשים דעת ולב על כל פרטי ההשגחה העליונה. שיכולים לבוא רק מתוך התבוננות של מרירות והסתכלות בציור פני קדש הקדשים ……. (אותיות המחשבה) …….. אבא, אבא קדישא …. “.

הנהגה זו היא המביאה את ההתגלות המלאה והסופית לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, כשכל העולם יכריז “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.