“אודה הוי’ בכל לבב בסוד ישרים ועדה” . זו הפעם החמש עשרה ברציפות שהרב יהודה שלמה

“אודה הוי’ בכל לבב בסוד ישרים ועדה”. זו הפעם החמש עשרה ברציפות שהרב יהודה שלמה שי’ פרידמן פותח במילים אלו את ההתוועדות המסורתית אותה הוא מקיים בביתו מדי שנה בשנה. “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”, הוא מוסיף ומטעים כשהוא מציין את הנס הגדול ההוא שאירע באותו הלילה, כ”ו בשבט תשס”ב, בו ניצלו שלושת ילדיו משריפת אש מתלקחת. 

הכבאי מקבל תעודת הוקרה מהניצולים | הרה”ח ר’ זלמן פרידמן | הרה”ח ר’ מענדל פרידמן | הרה”ח ר’ שמואל פרידמןמאז ולתמיד, בכל שנה ושנה מתאספים בני משפחת פרידמן לענפיהם, יחד עם חברים וידידים, ומוקירים תודה לה’ על הנס שעשה עמם באותו ליל בלהות.

התופת בוערת

ליל שישי, כ”ו שבט תשס”ב.

זה שלושים שנה מאז יצאו הרב יהודה שלמה פרידמן ורעייתו מרת יהודית לכהן בשליחות המלך בשכונת מיל בייסין, שכונה יוקרתית במערב ברוקלין, כחצי שעה נסיעה מקראון הייטס.

ליל שישי. שלושת האחים לבית פרידמן בני ה–15–16–17 למדו אז בישיבת ‘אהלי תורה’ בקראון הייטס, וכמנהג הישיבות, נשארו להתוועדות השבועית של ליל שישי. ההתוועדות נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, מה שלא איפשר להם להגיע לביתם, והם החליטו לעשות את שעות הלילה המעטות שנותרו להם, בבית סבם וסבתם הרה”ח ר’ לייבל סברדלוב ורעייתו המתגוררים ברחוב ‘קראון’ פינת ‘קינגסטון’, לב ליבה של שכונת קראון הייטס.

בגלל השעה המאוחרת, נכנסו לבית הסבא והסבתא בשקט כדי שלא להעיר אותם משנתם העמוקה. הם עלו בפסיעות חרישיות לקומה השניה, שם נשכבו במיטות אותן הכירו היטב, בניסיון למלא את המצברים בשעות המעטות שנותרו להם. הם ידעו כי בשבע בבוקר עליהם להתייצב בסדר חסידות.

בשעה ארבע לפנות בוקר, כשעה קלה לאחר כניסתם לבית, פרצה שריפה בקומה התחתונה של הבית. הסבא, ר’ לייבל התעורר מיד לשמע הרעש. הוא זינק ועד מהרה גילה לחרדתו הרבה את להבות האש שעדיין היו קטנות. הוא רץ אל מחוץ לבית ומיהר להזמין את כוחות הכיבוי.

בין כך ובין כך, השריפה הלכה והתחזקה, להבות האש ליחכו ברעבתנות את הבית שעשוי עץ. הן הגיעו למדרגות שהובילו למעלה, אל חדרי השינה, שם ישנו שלושת האחים. כאשר התעוררו משנתם נוכח הצעקות, העשן וריח השריפה, המדרגות כבר היו אפופות להבות. הם הביטו בעיניים כלות במדרגות הבוערות, והבינו כי הדרך למטה נחסמה בפניהם, והם לא יוכלו לרדת בהם בשלום.

בין כך ובין כך נשמעו הסירנות האיומות של מכבי האש, קורעות באימה את דממת הלילה. מהר מאד שמעו את קולם של הכבאים מתגודדים בחוץ ומתכוננים לפעולה.

עוד הנכדים עומדים במעלה גרם המדרגות, בודקים את האפשרויות, שמעו לחרדתם את קולו של הסבא מעדכן את צוות מכבי האש כי הם אינם חייבים לעלות למעלה כיון שאף אחד לא נמצא שם…

או אז הבינו האחים שמצב קשה, וכי עליהם למצוא דרך לצאת בכוחות עצמם מבלי לקבל עזרה מהכוחות המקצועיים שהתקבצו במקום. באינסטינקט טבעי, כל אחד מהבחורים ניסה להציל את חייו בדרך אחרת. שמוליק ניסה למצוא חלון שלא היה חסום בסורגי ברזל. מענדל רץ לחדר השירותים והתחבא בתוך ארון סגור, בתקווה שהעשן לא יגיע לשם כל כך מהר… ואילו זלמן נעמד בראש המדרגות וניסה לצעוק לעזרה, אך בכל פעם שניסה להוציא מילה מפיו, נחנק מהעשן הכבד שהספיק להתפזר בכל הבית.

למרות ההכוונה של הסבא, שהיה בטוח שאין אף אחד בקומה העליונה, התעקש מפקד צוות הכבאים, ג’וסף סקאראמוז’ינו, לעלות לקומה השניה כדי לבדוק אם בכל זאת ישנם שם אנשים. זאת בזכות החוק האמריקאי הקובע כי אסור להתחיל בפעולות הכיבוי בטרם ייכנס הצוות למקום השריפה ויבדוק אם אין אנשים.

וכך עלו ג’וסף ומפקד התחנה ראלף טופאנו לבדוק את הקומה העליונה. שם, על סף המדריגות מצאו את זלמן כשהוא שוכב מחוסר הכרה. מהר מאד הבינו כי ייתכן וישנם עוד אנשים בבית.

אין מילים לתאר את בהלתו של הסב, כשהתבררה לו הסכנה העצומה בה שרויים שלושת נכדיו. 

לימים שיחזר ג’וסף את אותם רגעים וסיפר כי השריפה על המדריגות הייתה כה גדולה “באמת לא האמנתי שנצליח להוציא את שלושתם. למרות זאת, לא היססתי לרגע, עטפתי את זלמן בתוך מעילי שמוגן מפני אש, ולקחתי קפיצה במורד המדרגות. שנינו יחד ‘צללנו’ את כל המדרגות ונפלנו ישר לריצפה הרותחת, שם כבר המתינו חבריי הכבאים שסייעו לי להוציאו מהבית אל אויר נקי, ולסייע לו להתאושש”.

בין כך ובין כך, מפקד התחנה ראלף נכנס פנימה ועד מהרה מצא את האח שמוליק ששהה עדיין בתוך אחד החדרים הפנימים. אף הוא עשה אותו תרגיל. שמוליק שעדיין הצליח להוציא כמה מילים מפיו, סיפר לראלף שאף אחיו מענדל נמצא בקומה זו.

בינתיים, מענדל, שכזכור התחבא בתוך ארון בנסיון לברוח מהעשן, הרגיש כי הארון לא יסייע לו, וכי העשן השחור החל למלא את החדר בו הוא שוהה. הוא השתמש בכל דרך לנסות להמשיך לנשום למרות הקושי.

מענדל, כיום שליח הרבי בפלורידה, זוכר היטב את אותם רגעי אימה: “בתחילה חשבתי שהם יכבו את השריפה למטה ואז נוכל לרדת. ניסיתי אפוא למצוא מקום בו אוכל להישאר ולברוח מהעשן. אבל אחרי מספר דקות הבנתי שהשריפה רק הולכת ומתחזקת, הולכת ומתגברת. היא כבר הגיעה לקומה השניה. הרגשתי שזהו זה. האש כבר כאן. אין חלונות. איך יגיעו אליי? העובדה שלא ידעו שאני נמצא כאן, הוסיפה לפחדים שמלאו אותי באותם רגעי תופת.

“ואז, כמלאך הבא משמיים, הרגשתי טפטופי מים. הכבאים לא נכנסו עם צינור חזק כדי לכבות את השריפה, אלא עם צינור קטן שהשפריץ מים בלי עוצמה. בגלל העשן הסמיך לא הצלחתי לראות את הדמות שהסתתרה מאחורי קיתונות העשן, מתחת לקסדה הצבעונית. לאחר מכן נודע לי שהיה זה המפקד ראלף שהסתכן שוב וחזר לקחת אותי. המדרגות כבר לא היו… לא הייתה דרך לרדת. הכל בער באש. ראלף הרים אותי ואסף אותי לתוך זרועותיו. עטף אותי ככל יכולתו וקפץ איתי ישר לתוך גיהנום האש שלהט מתחתנו; שם חיכו לנו שאר הצוות שהוציאו אותנו משם במהירות רבה”.

בתוך כל התופת הזאת שבערה בקומה העליונה, ישן בנו של ר’ לייבל, אברימי החירש מאז הוולדו, שנת ישרים. גם הוא זכה לחיבוק החם של לוחמי האש שהצליחו להגיע אליו מבעד החלון, והצילו את חייו בדרך נס.

“אידישע מאמע”

בשעות לילה אלו, בין אשמורה שניה לשלישית, ישנו ההורים בביתם שבשכונת קנארסי, מרחק של כמחצית שעת נסיעה. לפתע הקיצה אמם של הבחורים בטענה שהיא מריחה עשן חריף. היא הזדרזה להקיץ את בעלה שהלך לבדוק האם אכן יש שריפה בבית….

ברגעים אלו ממש, הגיע צלצול הטלפון שבישר להם על השריפה הגדולה בבית הוריה, ועל הצלתם הפלאית של שלושת בניה.

“כזו היא הדאגה של אידישע מאמע, שקמה באמצע הלילה ומריחה שבמרחק של חצי שעה ילדיה תקועים בתוך בית שפרצה בו אש”, אומר בעלה ר’ יהודה כשהוא מספר סיפור זה לחבריו וידידיו.

 

ההצלה הכפולה

בשנה שעברה, כשבוע ימים לפני יום ההצלה הגדול, פגש אחד מידידיו של זלמן פרידמן, הבן הבכור, את הכבאי ג’וסף סקאראמוז’ינו ופתח עמו בשיחה אקראית. כשהידיד סיפר כי הוא מתגורר בקראון הייטס, הגיב ג’וסף שהוא מכיר מישהו משם. הוא זכר שהוא הציל בחור בן שבע עשרה מתוך בית שעלה בלהבות לפני ארבע עשרה שנה. לאט לאט חלקי הפאזל הלכו והתחברו, והתברר כי לשניים יש מכר משותף - זלמן פרידמן. לאחר כמה שיחות תיאום טלפוניות, סוכם על פגישה בין המציל לניצול. זו הייתה הזדמנות פז של זלמן להזמין את ג’וסף להשתתף בחגיגה השנתית המסורתית שהייתה אמורה להתקיים באותם ימים.

ג’וסף התלהב מהיוזמה, ואף הביא עמו את מפקד התחנה, שנטל אף הוא חלק משמעותי בפעולות ההצלה שהתקיימו באותו לילה.

“כשנפגשתי לראשונה עם מציל חיי, ג’וסף”, מספר ר’ זלמן, “כמובן שלא הפסקתי להודות לו ולשבח אותו על מעשיו האמיצים בלילה ההוא. הוא זה שהציל את חיי והוא זה שנשלח על ידי הקדוש ברוך הוא להציל את כולנו”.

אבל אז התברר כי גם לג’וסף יש סיפור משלו. במהלך כל המפגש הוא לא הפסיק לבכות ולהתרגש. “לא אני הצלתי את חייך, אלא אתה זה שהצלת את חיי”, אמר.

וכך בדברים שנשא בסעודת ההודאה שהתקיימה בבית חב”ד במילבייסין, לאחר ששיחזר את הסיפור עם כל הפרטים, המשיך לספר חלק נוסף שלא ידענו, מזווית ראיה שלו.

“סיפור זה התרחש כחצי שנה לאחר אסון התאומים במנהטן. שם, לצערי איבדתי בנוסף לכמה חבריי הטובים, גם שני אחיינים ובן דוד. האירוע הטראגי הזה היכה בי קשות. לא התרפאתי. כל יום הייתי קם בתחושה של ‘למה??’ בכל יום ויום הייתי פונה לאלוקים ושואל אותו למה השארת אותי כאן? לקחת לי משפחה? לקחת לי חברים? למה השארת אותי כאן? מהו התועלת שלי בעולם?

“באותו לילה שבין חמישי לשישי - הבנתי; הבנתי בדיוק מהו התועלת שלי. הבנתי למה האלוקים ברא אותי והבנתי גם למה השאיר אותי כאן אחרי שלקח את היקרים לי. כיום, לאחר שהצלתי את שלושת האחים, הבנתי לעומק את תפקיד חיי.

“זלמן מהיום הוא חבר יקר, אח. הוא רב למופת. אחרי ששמעתי אותו מעביר בטוב טעם את הנאום שלו שכלל בו מושגים מהתורה, וראיתי את ארבעת ילדיו, כולם מחוייכים, ידעתי שזה הסימן שלי מלמעלה. זוהי סגירת מעגל עבורי. לקח ארבע עשרה שנה, אבל המסר הגיע אלי. לכך נבראתי”.