ערב הימים הנוראים, זמנים של תפילה ממושכת, של חיבור עמוק יותר ל”תמליכוני עליכם”,

ערב הימים הנוראים, זמנים של תפילה ממושכת, של חיבור עמוק יותר ל”תמליכוני עליכם”, פנינו אל הרב מאיר ווילשאנסקי, משפיע ור”מ בישיבת חסידי חב”ד בצפת, בשורה של שאלות פרקטיות: כיצד הדרך הנכונה לחבר את ילדינו לתפילה, כיצד לחבר אותם לרעיון של קבלת המלכות ותקיעת שופר, והאם “חרדת השופר”, היא אכן הדרך הנכונה לחינוך של הדור הצעיר?  • שיחה חינוכית מלבבת, עם כלים מעשיים לחינוך ילדינו

ימים ספורים לפני ראש השנה, “זה היום תחילת מעשיך”, תוהים ומפלסים את דרכינו, מבקשים לשנות ולהשתנות, להתעלות ולהצליח ובעיקר מייחלים שהשנה הקרובה תהיה מוצלחת יותר כאשר אחד הנושאים העיקריים שאנחנו בודקים את עצמנו הוא חינוך ילדינו. למי מאתנו אין שאלות? האם נהגתי נכון עם ילדיי? איך אגרום להם להתחבר לתורה ולמצוות? איך אחבר אותם בצורה נכונה למהות של הימים הנוראים?

אנו צועקים אל הקב”ה ומבקשים בין היתר על חינוך ילדנו. במאמרנו השבוע בחרנו לארח את הרב מאיר ווילשאנסקי, משפיע ור”מ בישיבת חסידי חב”ד ליובאוויטש בצפת. יחד עימו ביקשנו לחדד את משנתה ודרכה החינוכית של חסידות חב”ד.

כיצד לחנך לתפילה נכונה?

ימי הדין והסליחות מאופיינים בעיקר תפילה, מהי, הדרך הטובה ביותר לחנך את ילדנו להיות מחוברים לתפילה ולהרגיש ‘מחוברים’ אליה?

ישנן כמה דרכים, אך ברור ומובן שהראשונה מכולם היא ה’דוגמה האישית’. ילדים צריכים לראות אבא שמתפלל במניין, מתוך הסידור ולא מתפתה לדבר באמצע. ידוע הפתגם “ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות”, על אותו משקל — מעשה אחד דוחה אלף הסברים. לא משנה כמה נסביר על חשיבות התפילה, אם הילד יראה שאביו מתפלל כדבעי, זה ישפיע עליו יותר מהכל.

מפורסם הסיפור על על ר’ חנייע מרוזוב ששכר לבניו מלמד שיחנכם, בין היתר, על חשיבות התפילה. בסופה של אותה שנה פיטר את המלמד. שאלו האיש ‘מדוע? האם לא לימדתי טוב את ילדיך’ והוא ענה: אכן יש לך כוח הסברה מעולה, אך ראיתי שאינך מתפלל באריכות. המלמד לא הבין: ‘אבל לימדתי והסברתי להם את חשיבות התפילה באריכות’, אך החסיד ענה: אינני חפץ שגם הם ‘יסבירו’ לדור הבא את חשיבות התפילה, אני רוצה שהם בעצמם יתפללו באריכות. 

דרך נוספת, חשובה היא להיות עקבי. אם הוחלט שהילד יתפלל קטעים מסוימים בתפילה או ישהה בבית הכנסת בקריאת התורה, צריכים לעמוד על הסיכום עם הילד. יחד עם זאת, יש לקבוע כמובן את סדר התפילה בהתאם לגיל הילד ולרמת היכולת שלו. במצבים שהדבר קשה מפאת עייפות או כל סיבה אחרת, עלינו להודיע לילד שבאותו היום אנו חורגים ממנהגנו בגלל אותה סיבה.

חשוב שנספר להם סיפורים על מעלת התפילה, עד כמה הקב”ה מחבב את אמירת ‘אמן’, וכמה הוא מתאווה לתפילה של צדיקים. לא חסרים סיפורים בנושא, וכשילד שומע אותם, זה מחלחל לתוך לבו.

דרך נוספת היא באמצעות פרסים. אפשר לעשות זאת דרך ‘לוח נקודות’ שבסוף יומרו בכסף והילדים ירכשו באמצעותם ספרים או משחקים.

כך או כך מאוד חשוב להפנים, שלא כל הילדים שווים ביכולותיהם; אנחנו הרי רוצים שהוא יאהב להתפלל ולא מתוך הרגשת כפיה. מצד אחד יש להציב בפני הילד גבולות ובכך נסייע לו להתגבר על ‘היצר הרע’ שמונע ממנו להתפלל; ומן הצד האחר, עלינו להתאים את הדרישות ליכולות של הילד. לדוגמא ילד עם הפרעת קשב לא אחייב בגיל 10 ואפילו 11 לעקוב אחרי כל קריאת התורה או לעקוב אחרי כל הפיוטים שבמחזור, אלא אחכה לגיל שהוא יהיה מחויב בכך. 

השופר בא להזכיר לנו לחזור בתשובה “עורו ישנים משנתכם”. מהי הדרך הטובה ביותר לחנך את ילדינו לשוב בתשובה, להתגבר על כישלונות ולשוב לדרך הסלולה? האם דרך יראה או אהבה? או שניהם יחד?

תורת החסידות מסבירה שהכול מגיע מאהבה. גם היראה היא בעצם פרט בתוך אהבה. בדור שלנו השיטה הטובה ביותר היא חיבה וקירוב. רואים זאת בגישה של הרבי בכל דבר ועניין. הרבי מציין כל הזמן את מעלתם של ישראל ומדבר בשבחם. בדורנו סף הרגישות הוא כל כך נמוך, שהילדים לא ייקחו את מידת ה’יראה’ למקום נכון, אלא יתבוססו באשמה עצמית ובכישלונות.

אדמו”ר הזקן מציין שיש עצבות ויש מרירות, בדור שלנו גם המבוגרים יגיעו בדרך של ‘יראה’ אל ה’עצבות’, ומשם רק נופלים ולא עולים, ולכן לא זו הדרך. הדרך הסלולה שאנו רואים אצל הרבי ובייחוד ככל שמתקרבים לזמן הגאולה וכפי שהרבי מציין במאמר ד”ה “מרגלה דפומיה דרבא” תשמ”ו שאנו נמצאים בערב שבת אחרי חצות כבר, ולכן העבודה של שבת היא מתוך שמחה. ממילא רואים שכשמגלים לילד אהבה וחיבה ומאהיבים עליו את דרך התורה וקיום המצוות, זה מושך אותו להתחבר לזה יותר מהפחדות ועונשים.

יחד עם זה כמובן שאסור לזנוח את הגבולות הברורים, אבל אסור שאלו יוצבו מתוך כעס, איומים והפחדה. ניתן להסביר לילד בשפה ברורה שאותם גבולות רק יטיבו אתו. אז נכון שאולי הילד כעת לא מבין זאת והוא מצוברח, אך עם הזמן הוא יבין זאת. ילד רוצה גבולות ובסופו של דבר הוא מבין שהם מוצבים לטובתו.

אחת הסיבות לתקיעת שופר היא כדי להטיל פחד וחרדה כפי הכתוב “אם יתקע שופר בעיר, והעם לא יחרדו?” דרכו של השופר להרעיד את נימי הלב ולהרטיטם כדי שנוכל לשוב אל ה’ בלב שלם וברוח נשברה. לאור דברים שהוסברו קודם, שאלתי, אם כך, איך נראה חינוך לפחד וחרדה בליובאוויטש? האם בכלל קיימת כזו?

פחד וחרדה לא, אך אחריות ורצינות בהחלט כן. כשאדם מקבל על עצמו אחריות, הוא לא פוחד ולא נמצא בחרדה, הוא יותר דואג שהדבר שקיבל עליו באחריות ייעשה על הצד הטוב ביותר. לתחושה כזו צריך לחנך וכך צריך לנהוג.

לעומת זאת, כשהשיטה היא פחד וחרדה, לא רק שזה לא מביא לידי אחריות, אלא להפך, זה גורם לדימוי עצמי נמוך ולרצון לברוח מהעול הזה; מחכים שזה יגמר. לכן ישנם אנשים, לצערנו, שאחרי ראש השנה ויום כיפור מביטים לאחור בסוג של סיפוק ואומרים “ברוך השם שעברו הימים הנוראים”. כאן צריכים להיזהר ולא להתבלבל, רצינות כן, אחריות כן, צריכים לדבר עם הילדים על האחריות שיש לנו להיכתב ולהיחתם בספר של חיים, ולא רק אנחנו, אלא שכל העולם ייכתב בספר של גאולה וישועה ושנראה כולנו את ההתגלות של מלך המשיח . כשזו תהיה הגישה, נוכל לראות אצל הילד עבודה של ממש. אך כשהשיטה היא הפחדה ועונשים, אזי מבקשים לברוח מאחריות ומחכים שהימים הללו יעברו ויחלפו כבר.

דבר נוסף חמור לא פחות, שבשיטה זו של הפחדה, ישנה עבודת עצמו ולא עבודת ה’. הילד יעשה את המוטל עליו רק מתוך חששו מהעונש שיקבל ולא מפאת ציווי ה’. כל מי שהיה אצל הרבי לפני ג’ תמוז יודע לספר על הפנים הרציניות של הרבי בראש השנה וביום כיפור, ואת הפנים השמחות מיד במוצאי יום הדין. אכן מוטלת עלינו אחריות כבדה ועלינו לפעול בהתאם, אך לא מכיוון שאנחנו מפחדים מעונש, אלא כי אנו מבקשים לעבוד את הקב”ה ולקיים את רצונו. 

רצוי כן לדבר עם הילד על יראת ה’ ואדרבה זה יסוד ושורש העבודה כפי שמוסבר בפרק מ”א בתניא, רק שצריך לעשות את זה בצורה נכונה וכפי שמוסבר בחסידות. ישנם שני סוגים של יראה, יראת החטא ויראת הבושת. יראת החטא, יהודי צריך להתבייש לעשות חטא לא מפני שהוא חושש מעונש אלא מפני שבאותו רגע של עשיית החטא הוא נפרד מהקב”ה, לילד כדאי להסביר שהקב”ה נותן את השפע בצורה תמידית ועל ידי החטא אנחנו מונעים זאת ולכן עליו לחשוש מלעשות חטא, זה פשוט לא משתלם.  

על דרך זה גם ביראת בושת, בתורת החסידות מוסבר שעל–ידי הרגשת גדולתו ורוממותו של הקב”ה, על ידי שאנחנו מתבוננים עד כמה הקב”ה גדול ומלא את כל העולם אזי מתמלאים יראה ובושה תמידית. איך נסביר זאת לילד? הרבי מסביר שם שיש אדם שעובד תחת מישהו והוא חושש להמרות את רצונו וזאת מפני שלא יקבל את מה שהוא חפץ, ואם הוא ממרה את רצונו, הוא ממהר לבקש מחילה ולהתנצל. זאת למה? מפני שחושש שלא יקבל את אשר הוא רוצה. בכך בעצם אותו אדם חושב רק על עצמו.

אך יש סוג אחר של מעביד, כזה שמעניק טובה אין סופית לעובד, אך טוב וחסד, גם כשהעובד טועה ולא עושה את רצונו הוא יקבל ואף בכפליים. מה האדם המקבל מרגיש? בושה. הוא לא רוצה להמרות את פיו של המעביד שלו, לא בגלל שהוא דואג לעצמו, אלא שלא נעים לו מהמעביד שמעמיס עליו כל–כך הרבה שפע וטוב.

זאת הדרך שחסיד חב”ד צריך לשאוף אליה ולחנך אליה. עלינו להתבונן כמה הטבע של הקב”ה להטיב, וכמה אנו מקבלים למרות הכול, ואז להתבייש יותר מאשר לפחד. במצב כזה אנחנו מחכים לאלול, מחכים לראש השנה ולא מייחלים ומתפללים שכבר יעברו הימים הללו.

“תמליכוני עליכם” מתוך אהבה

יום הדין הגדול, ביום הדין ייתקע בשופר, כמו שנאמר “קרוב יום הגדול, קרוב ומהר מאוד יום שופר ותרועה”. קול השופר מזכיר לנו להתכונן לקראתו. חסידות מסבירה שההכנה נכונה ליום הדין הוא “ותמליכוני עליכם”, להתבטל ולקבל את מלכותו. כאן נשאלת השאלה — כיצד ניתן לחנך את ילדנו ל’ביטול’ כזה? ועד כמה שייך לדורנו לחנך ילדים ל”תמליכוני עליכם”?

הדוגמה הכי טובה ל’ביטול’ בדורנו היא החינוך להתקשרות לרבי. אנחנו מחנכים את הילדים ומדברים בלי סוף על קבלת המלכות. כשילד מכריז ‘יחי אדוננו’ הוא מתבטל לרבי ולהוראותיו. כמה פעמים ילד שומע מאבא שלו, ‘זה מה שהרבי אומר לעשות’, ‘זאת הוראה של הרבי’, ‘זה קיבלנו במכתב’ — משפטים מעין אלו הם דברים של יום ביומו. החכמה היא לרדת עם הילדים מהכלל לרמת הפרט; למקד אותו בשאלה כמו: ‘איזו החלטה טובה אתה מקבל כדי לעשות לרבי נחת?’

מהמלכות של הרבי קל להגיע למלכות של מלך מלכי המלכים; שכן כפי שהרבי אומר אנחנו מבצעים כי הרבי הוא הנשיא, הוא המלך ‘ומלכותו ברצון קיבלו עליהם’ (וכאמור, ולא ממקום של עונש והפחדה), אנו רוצים להתקרב לרבי ולעשות את רצונו, כך אנחנו גם מבצעים את מצוותיו של הקב”ה מתוך ביטול וחיבור פנימי לקב”ה.

אחת הסיבות שכותב רבי סעדיה גאון לגבי תקיעת שופר, נעוצה בביאת המשיח. בזמן קיבוץ הגלויות נאמר “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים”. השאלה הנשאלת אפוא, כיצד ניתן לחנך את ילדנו לחיות ‘משיח’ ולצפות למשיח בצורה הטובה ביותר בדור של העלם והסתר?

השאלה הזו היא מעין המשך לשאלה הקודמת. כשילד רואה שאבא מדבר על הרבי בלשון הווה ולא עבר, ובכל תאריך בודקים מה הרבי אומר על התאריך הזה; כשילד רואה שלכל שאלה יש כתובת, כותבים לרבי ומקבלים תשובות, ופועלים על פי התשובות — זה גורם שהרבי חי בבית ובנפש הילדים. כיוון שאנחנו נמצאים לקראת ראש השנה, חשוב להשתדל להביא את הילדים לרבי, אלו הדברים שגורמים להתעלות מעל ההעלם וההסתר הקיימים.

זה בנוגע לרבי, אך בנושא של משיח יש שני פרטים מרכזיים: הראשון, לגרום לילד לרצות אלוקות. הרבי מדבר על זה בשיחה של פרשת וארא תשנ”ב בעקבות הסיפור של הרבי הרש”ב שבכה לסבו שלא זכה שה’ נגלה אליו כמו אל אברהם אבינו, והרבי מדבר שם, שזו מטרת הסיפור — לחנך את ילדינו להתגעגע לגילוי אלוקות כפי שזכה לזה אברהם אבינו.

אצלנו בתלמוד תורה היה מבצע, כאשר הפרס של המנצח היה לקרוא כמה פרקי תהילים מתוך ספר תהילים שהרבי אמר בו בעצמו כמה פרקי תהילים. בבית הספר נוצרה התלהבות עצומה. ילדים אמנם אוהבים אופניים ומשחקים אחרים, אך עובדה היא שהתלהבותם לא ידעה גבול. מכאן רואים עד כמה גם ילדים מבקשים וכמהים לאלוקות. רואים גם שבכל מבצע בכל עיר ובכל ישיבה מה הפרס הכי גדול? כרטיס טיסה לרבי. בחורים יושבים ולומדים יום וליל רק כדי לזכות בכרטיס, וזו שוב המחשה עד כמה הדור הצעיר מתגעגע לאלוקות.

דבר שני בנוגע למשיח, יצאו בשנים האחרונות היום ספרים רבים לילדים שמתארים את החיים בימות המשיח ומביאים את דברי הגמרא והמדרשים, ומסבירים לילד כמה הסבל ייעלם ויהיה רק טוב. הדברים הללו בהחלט יכולים לפעול נפלאות על נפש הילד. המציאות מראה שילדים היום חיים משיח ויודעים הרבה מכפי שהיה בעבר, וזה עצמו כבר מעין טעימה מימות המשיח. 

אתה יודע, דווקא מהנקודה הזאת, אני מתחבר לרעיון נוסף הקשור לתקיעת שופר, שכותב רבי סעדיה גאון “השופר מהווה תפילה לבניין המקדש. כשאנו שומעים את קול השופר, ניזכר בתרועת האויב שהסתער על ‘בית המקדש’ שבירושלים והחריב אותו. בתפילתנו, נבקש לבנותו מחדש”. וכאן נשאלת השאלה, הרי ילדים מטבעם הם טיפוסים של ‘כאן ועכשיו’, איך ניתן לחנך ילד לחיות בפנימיות לרעיון שהוא לא כאן, אלא משהו, לכאורה, אוטופי, חזון של אחרית הימים?

דווקא אצל ילד רואים שהאמונה אצלו יותר בפשטות. הילדים של הדור הזה נמצאים יותר ויותר בעולם ווירטואלי מאשר במציאות האמתית; לצערנו יש כאלה שאף נשארים שם… כך שלדבר עם ילד על ‘בית המקדש’ זה לא מופרך, מה גם שרואים סימנים שממחישים שאנו עומדים לקראת בניית בית המקדש.

דווקא העולם הוויזואלי של הילדים קירב אותם יותר מתמיד לנושא הזה. אם בעבר קשה היה להחדיר בילדים את הנושאים הללו, אזי עם כל הסרטים שעשו והמצגות, נושאים אלה חדרו יותר ויותר. ישנם אינספור דיסקים המלמדים מה היה בבית המקדש ואיך לבנות את ‘בית המקדש’. ישנן גם עלילות בני זמננו על בית המקדש, והדברים נעשו יותר מוחשיים.      

הרבי חוזר ואומר, שכיום קל יותר להסביר עניינים אלוקיים וזה בהחלט נתפס. בימינו, כשאנו קרובים לגאולה, אנחנו יכולים לחנך ילדים לבקש רוחניות, וזה בהחלט קרוב אליהם. כשמלמדים ילד באמונה פשוטה, הוא חי עם זה ואז כשהוא מתבגר, הרי מה שנכנס למוחו כשהיה ילד קטן נשאר שם ומקבל משנה תוקף.

האם אינך חושב שאולי לא כדאי כל כך לדבר עם ילדים על נושאים שנראים כרחוקים ודמיוניים?

זו בדיוק הייתה טענתו של ‘שמעון הכופר’ וכך אדמו”ר הזקן חשף אותו כששאל אותו כיצד הוא מסביר את הפסוק ‘ויחרד חרדה גדולה’ והוא ענה שהוא מדלג על כך. הרבי הריי”צ מרחיב מאוד על אודות החשיבות לספר סיפורים מהמקרא וסיפורי צדיקים מפני שבזה טמונים היסודות היהודיים, גם סיפורים שנראים כ’מופתיים’ ו’ניסיים’. 

בכלל, בשאלה שלך אתה מזכיר את צמד המילים ‘מדע בדיוני’, הנושא הזה מאוד מפותח היום, והיה גם מפותח לפני עשרים ושלושים שנה. אני זוכר שהיתי ילד קראתי סיפורי ‘זרקור’ ושם היה סיפור ‘בדיוני’ על עיר שלמה שהכול נעשה שם על–ידי ‘רובטים’, והנה בימינו זה כבר הפך למציאות. הטכנולוגיה המתקדמת הביאה לכך שישנם מקררים שעושים רשימת חסרים לבדם ורובוטים שמבצעים פקודות. 

אנחנו נמצאים בעולם שההתפתחות הטכנולוגית בו היא לא סבירה, מה שחשבת אתמול שהוא סיפור דמיוני, כיום מתרחש לך מול עיניים. אפשר בהחלט לרתום את זה כדי לחזק אצל הילד את הסיפורים שנראים תמוהים בתורה. איך פעם היה ניתן להסביר את המשפט “עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים?” רק באמונה. כיום יש רשתות של מצלמות בכל מקום שעוקבות אחרי כולם בכל מקום בו הם נמצאים, ובכך הם ממחישים בצורה הכי אמיתית את המשפט הזה.

אז הנה, ראינו שכמה דברים תלושים מן המציאות, קרו והתרחשו, ועלינו לחבר את הילדים שגם כך מלאים בדמיונות,  את הדמיון לדברים קדושים ואמתיים, והעיקר שלפי מה ששמענו מהרבי בנבואה לא מדובר במשהו שיקרה עוד שנים רבות אלא הנה זה משיח בא וכבר בא.  

לשאוף שהילד ירצה

לסיום, אנו עומדים לפני ראש השנה, מה המסר החינוכי של החג הזה? מה מייחד את החג הזה מבחינה חינוכית?

אנחנו יודעים שישנה ממשלה וישנה מלוכה. ההבדל בניהם הוא שממשלה מושלת מכוח ההכרח; מלוכה, זה “מלכותו ברצון קיבלו עליהם”, אין מלך ללא עם, תמליכוני עליכם. כל המטרה של מלך זה שהעם יגלה כלפיו אהבה פנימית, ותקיעת שופר באה לגלות אצלנו את הנקודה הפנימית הזאת שאנחנו נרצה את המלך בשונה מהממשלה שאיש לא מתייעץ אותנו.

בחינוך יש אילוף ויש חינוך; אפשר לאלף את הילד לעשות מעשים, להתפלל או לקיים מצות, אך לא זה החינוך שאנחנו שואפים אליו. מטרתנו שהילד יתחנך לא מתוך פחד ולא מתוך אילוף, אלא יתחבר לתורה, יתחבר לתפילה, יתחבר לקב”ה.

הרבי אומר אינספור פעמים “לקבל פני משיח”. מה הפשט “לקבל”? שזה יהיה המקום — ‘קבלה’ שלנו, ממקום פנימי שבתוכי, לא שמכריחים אותי שאני ארצה משיח, אלא אני רוצה מצד עצמי. זאת העבודה שלנו ב’משיח’ וזאת העבודה ב’חינוך’ — לגלות אצל הילד את הכוחות שזה יבוא ממנו, דעת תחתון, שהוא יתחבר לתורה ולמצוות.