יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

ושוב הגיע ז”ך אדר, ושוב נשאלת השאלה הגדולה למה עשה ה’ ככה?! * מי שמעיין בשיחות של הרבי מה”מ על פרשיות ויקהל פקודי, מגלה שהרבי רמז לנו אל האירועים שיתרחשו בשבוע זה, ועל הכוח העצום שניתן לכל חסיד לעבור את תקופת ההעלם וההסתר * ‘לחיים’ חסידים!

בימי רבינו הזקן ארעה פעם בהלה גדולה בעולם. חכמי התכונה העוסקים בתצפיות ובחישובים של מהלך השמש הירח והכוכבים, הגיעו למסקנה על פי חישוביהם, שכוכב פלוני עומד בתאריך מסוים לפגוש באמצע מסלולו את כדור הארץ ולהתנגש בו. הללו פרסמו את הממצאים, חזו אסון טבע במימדים עצומים, ופנו למומחים מכל הסביבה כדי להתייעץ מה עושים לקדם את פני הרעה. הבהלה הקיפה חוגים רחבים - וכי קלה היא בעיניכם אסון טבע שכזה, התנגשות חזיתית של כוכב ענק בכדור הארץ?!

רבינו הזקן היה חכם גדול גם בחכמות העולם, כידוע, ובין השאר גם בחכמת התכונה ובמהלך הכוכבים ברקיע (כפי שמספר הרבי הריי”צ על פתרון החידה ההנדסית, וכן אודות שעון השמש ששבת ממלאכתו כשעתיים ביום).

משלחת מכובדת של מלומדים שכבר שמעה על חכמתו רבינו הזקן בחכמת התכונה, הגיעה אליו ושטחה לפניו את הבעיה.

הרבי שמע את ההסברים, ונענה: צודקים אתם אכן שעל פי החישובים אמור אותו כוכב להתנגש במהלכו בכדור הארץ, אבל הרי יש מי ש”מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו”, והוא המנהיג המוליך והמכוון את הכל. אל לכם אפוא לדאוג, שכן כאשר יגיע אותו כוכב למרחק מסוים מכדור הארץ, יטה אותו “מסדר הכוכבים” ממהלכו, והכל יבוא על מקומו בשלום.

קשה לומר שאותם מלומדים השתכנעו וקיבלו את ההסבר האמוני, אבל ברירה אחרת לא הייתה להם. ואכן, כשהגיע הזמן על פי החישובים, הוא עשה לפתע תפנית, סטה ממסלולו, והמשיך לסובב בלי לפגוע בכדור הארץ. כך ראו והכירו גם אותם מלומדים כי אכן יד ה’ היא המנהיגה ומוליכה את העולם כולו, והוא מסדר את הכוכבים כרצונו.

הכל נעשה בהשגחה עליונה מדויקת

לפעמים צריך לחזור שוב ושוב על דברים פשוטים בתכלית אצל כל יהודי מאמין, ובפרט מי שחונך בחסידות חב”ד, ובמיוחד מי שחונך על ידי הרבי שליט”א מלך המשיח - כדי שהדברים ייכנסו וייקבעו במוחנו ולבנו, שנכיר ונדע: לא רק את הכוכבים מסדר הקב”ה כרצונו, אלא הוא מסדר ומוליך ומנהיג את העולם כולו כרצונו עד לפרטי הפרטים. גם אם לרגע נדמה לעינינו שמשהו לא מסתדר, אין פירושו של דבר ח”ו כי משהו השתבש ח”ו. הכל מושגח ומתנהל אך ורק לפי התוכנית שקובע הקב”ה. גם מה שנראה כסטייה מן המסלול, גם הוא חלק מן הסדר שקבע הקב”ה בעולמו.

גם כאשר משה רבינו זועק - והתורה מספרת זאת לנו לומר שהוא אכן צריך לזעוק - “למה הרעות לעם הזה”, בכל זאת, גם כאן אין שום טעות ח”ו, והכל מתנהל בהשגחה אלוקית פרטית מדויקת.

אולם כאשר אנו רואים משהו שנדמה לנו כסטייה מן המסלול, עלינו לפתוח את הספרים, לנסות ללמוד ולהתבונן במה שלימדו אותנו, כדי לנסות להבין קצת (לא כל כך למה זה קורה, שאת זאת כמעט אי אפשר כלל להבין, אלא בעיקר) מה זה אומר לנו, ומה רוצים מאתנו לעת כזאת.

לחפש הדרכה בהתוועדות האחרונה (לע”ע)

שבת פרשת פקודי תשנ”ב הייתה השבת הראשונה אחרי ז”ך אדר א’, השבת הראשונה בה לעינינו הדברים התחילו “לא להסתדר” במימדים שלא שיערנום מעולם. השבת הראשונה אחרי שנים רבות, שלא זכינו לשמוע את דברי הקודש בהתוועדות הקודש מפי הרבי שליט”א. גם לא יצא “ליקוט” ואף לא שיחה מוגהת.

וכשלא הייתה לנו ברירה, התחלנו לחפש הוראות ותשובות לכל השאלות בשיחות שלפני כן, תוך ידיעה ברורה ש”אז דער רבי האט אלץ באווארנט” (= הרבי דאג לכל והבהיר והבטיח את הכל מראש).

באותה שנה חל ז”ך אדר א’ בשבוע של פרשת פקודי. גם בשנת ה’תשנ”ד, כשהמאורע חזר על עצמו בדיוק מדהים בדיוק באותו יום בחודש ובשבוע של פרשת פקודי.

אם כן בוודאי הוא יתברך יודע מדוע הכל היה צריך להיות כפי שהיה. זאת, למרות שאנו אין לנו שום הבנה ושום הסבר למה עשה ה’ ככה.

מה אתם יראים? כבר באתי לגני

אחת ההוראות ששמענו כל השנים, היא: “לחיות עם הזמן”, כלומר, עם פרשת השבוע. אנו חסידי חב”ד צריכים לחיות עם תורתו של הרבי הקשורות במיוחד לשבוע זה.

וראה זה פלא: כמעט בכל המקומות בתורתו של הרבי בקשר לפרשת פקודי, הן בליקוטי שיחות, הן בהתוועדויות מכל השנים, ישנם רמזים ברורים בקשר למצבנו הנוכחי. לעתים הרמזים ממש שקופים, למי שרק רוצה לפתוח ולראות.

נתעכב כאן קצת רק על כמה דוגמאות בודדות, בבחינת תן לחכם ויחכם עוד.

•    •    •

ידועה ההערה המפורסמת בקשר לביאור מהותו של ז”ך אדר (שיחת ש”פ ויקהל–פקודי תש”נ הערה 110): “להעיר מהעילוי ביום כ”ז - אותיות “זך”, כולל גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה “יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים”, אשר שלימות הזיכוך וצירוף הוא עי”ז שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא. ויומתק יותר - שיום כ”ז (זך) בחודש בא לאחרי יום כ”ו, בגימטריא הוי’, היינו שסדר העבודה הוא שתחילה נעשה גילוי שם הוי’ (צמצום בשביל הגילוי) ולאחרי זה מגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים”.

במילים פשוטות: מהותו של ז”ך אדר היא כדי לגלות את עניינו של הצמצום וההעלם, לא זו בלבד שההעלם הוא בשביל גילוי גדול יותר שיבוא אחריו, אלא ישנה כוונה אלוקית גם בצמצום ובהעלם עצמו - על דרך “שהחושך עצמו יאיר”. כמו שבגאולה העתידה יאמרו “אודך ה’ כי אנפת בי” - יראו את הטוב שהיה בחושך הגלות עצמו.

•    •    •

בלקוטי שיחות חלק א’ לפרשת פקודי (עמוד 195 ואילך) מדובר אודות המשכן שהקימו בני ישראל בפרשיות ויקהל–פקודי, שהוא בדרגא נמוכה לאין ערוך מהמשכן שציוה ה’ למשה בפרשיות תרומה–תצווה. אף על פי כן, השכינה שורה דווקא במשכן נמוך זה, אותו הקימו ישראל כאילו “בכח עצמם”, שכן תכלית הכוונה היא דירה בתחתונים דווקא.

ובהמשך: “בסוף פרשת פקודי מדובר אודות הענן שהיה על המשכן. ענן הוא העלם שבגללו “לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד”. אך לאחר מכן היה “ויקרא אל משה”, הגילוי הגדול לאחר ההעלם…

וזהו ענין תכלית הקריאה שבאה לאחר ההעלם - דווקא על ידי ההעלם אפשר להגיע לגילוי היותר נעלה.

כלומר: הרבי מלמד אותנו שלא להתפעל מהחושך וההעלם ומכך שנמצאים במצב כה נמוך. אם רק נרצה לעשות זאת ונפעל בחמימות ובלבביות, הקב”ה נותן לנו כוחות לפעול נכון כפי הכוונה העליונה. זאת למרות שעלינו כאילו להחליט על כך לבד, ללא הוראות מפורשות כל כך.

וכפי שמבואר במאמר האחרון שהרבי הגיה וחילק לפני ז”ך אדר שאחרי שמשה רבינו מחבר את ישראל עם הקב”ה (“ואתה תצווה”), בא ה”ויקחו אליך”, שישראל פועלים כאילו “בכח עצמם”. שעל ידי זה הם מוסיפים כביכול במשה רבינו, אלא שזה עצמו הוא בכוחו של משה רבינו.

ראוי גם לזכור את מה שמביא הרבי בשיחה המוגהת (בשלימותה) האחרונה לעת עתה (השיחה השניה של ש”פ תצווה, שהוגהה ממש בערב ש”פ ויקהל) שכאשר “היו ישראל יראים” ממה שקורה בשבוע האחרון של חודש אדר, כאשר משה רבינו המקים את המשכן, כאילו מפרק אותו לנגד עיניהם, אזי “שלח להם הקב”ה על ידי משה - מה אתם יראים, כבר באתי לגני אחותי כלה, לגני לגנוני למקום שהיה עיקרי בתחילה, וכי עיקר שכינה אינה בתחתונים הייתה”?! ואם זה לא הספיק, מוסיף הרבי בהערה שאמר זאת ר’ מנחם חתני’, “רמז לגואל אחרון שמנחם שמו”. ובסיום השיחה שעניינו של י”א ניסן בסיום שנת הצדיק, שאז נשלמת עבודתו של הדור השביעי להמשיך את השכינה למטה בארץ, הוא “משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח”.

להיצמד לשיחות ה’דבר מלכות’

ככל שפותחים את השיחות ומתבוננים יותר, רואים יותר עד כמה “האט דער רבי אלץ באווארנט”, עד כמה הורה הרבי ודאג והבטיח ונתן לנו את הדרך והכיוון הברורים כיצד לעבור תקופה מיוחדת זו, של העלם שאין גדול ממנו יחד עם גילוי שאין למעלה הימנו, ושניהם גם יחד כאחד ממש.

ולכן, חשוב וחיוני להידבק ולהיצמד ללימוד תורתו של הרבי, ובפרט ללמוד את הדבר–מלכות משיחות תנש”א–תשנ”ב מדי שבוע בשבוע, מתחילתו עד סופו. לנסות ולהתאמץ ולהשתדל בכל כוחנו “לחיות עם משיח” ולקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את כולנו מהגלות תיכף ומיד ממש.

מובן ופשוט שכל זה צריך להיעשות דווקא מתוך אהבת ואחדות ישראל אמיתיים, לאהוב כל אחד עם כל הלב, גם מי שחושב אחרת ממני. וכהוראת השבת האחרונה לעת עתה בה שמענו את דברי הרבי שליט”א בהתוועדות קודש, ש”פ ויקהל תשנ”ב, בה דיבר הרבי בחמימות על העובדה שכל אחד אינו אלא “מחצית” ורק עם חברו יבוא לשלמותו. כשהרבי מורה לכל אחד למזוג “לחיים” לחברו, ומדגיש כמה פעמים עד כמה צריכה ההנהגה עם הזולת להיות דווקא מתוך אהבה וחיבה, עד שאפילו כשצריך להוכיחו אין לעשות זאת אלא כשהלה מרגיש שהוא אוהב אותו כבנו, וגם זאת רק לעיתים רחוקות.

גם כאשר ישנם לצערנו חילוקי דעות, ואפילו מהותיים ונוגעים לכל העצמיות, אין כל זה פוגע ח”ו באותה אהבה עצמית, של כולנו ושל כל אחד מאתנו זה לזה, שהרי “אב אחד לכולנו” - “משה רבינו” שבדורנו המקשר ומאחד אותנו (“ואתה תצווה את בני ישראל”) עם הקב”ה והוא המקשר ומאחד אותנו זה בזה וזה עם זה להיות לאחדים כאחד. ומאידך, האהבה והאחדות המוחלטים, ללא כל תנאי וללא כל הגבלות, אינם פוגעים כלל וכלל בכך שיש להיאבק ולעמוד בכל התוקף, מבלי זוז אף זיז כלשהו, הן על מה שנצטווינו במפורש והן על מה שיודעים אנו שזהו מה שרוצים מאתנו עכשיו. ובפרט על ה”נקודה” של הכל, ההכרזה המביאה ופועלת את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר ממש עכשיו ממש - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!