“לא חשבתי על עצמי כלל”

בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסיוון – מתעד מנחם זיגלבוים את רצף האירועים שעבר הרבי החל משעת מאסרו ועד לשחרורו • “בית משיח” עוקב אחר האירועים יום אחר יום עד למועד הגאולה, ומביא את הדברים במסגרת לוח שנה • חלק שלישי

יום חמישי,
ל’ בסיוון, א’ דראש חודש תמוז

“אין להעלות ואין לתאר המחזה הנורא והאיום” 

בתקופת שהותו של הרבי הריי”צ במלחובקה, שימש החסיד הרב יעקב זכריה מאסקאליק (זוראוויצער) כמזכירו האישי ושיגר משם מכתבים לעסקני החסידים ברחבי תבל. באחד ממכתביו שכתב אל הרב מנחם מענדל לוקשין, מרבני חב”ד ויושב ראש אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית, תיאר את מאסרו של הרבי.

במכתבו הוא חושף ‘תרגיל הסחה’ שעשו אנשי הג.פ.או. לחסידי חב”ד וליהודי לנינגרד מוקיריו של הרבי, כדי שאלו לא יפגשו את הרבי שעה שהוא מובל אל גלותו. זו הסיבה שמאות יהודים הגיעו יום אחר יום אל תחנת הרכבת בלנינגרד, בציפייה מורטת עצבים לצאתו של הרבי, אך כל תקוותיהם התנפצו על סלע המציאות האכזרי שהועידו להם אנשי הג.פ.או.

הוא מספר במכתבו, כי לאחר שהרבי הודיע בתקיפות לחוקריו כי לא ייסע בשבת למקום גלותו ויהי מה, שלח הרבי מברק מהיר לבני משפחתו כדי שיבואו לבית המאסר על מנת להפגש עמו ולהיפרד בטרם יובל במכונית סגורה אל תחנת הרכבת, תחת משמר חיילים חמושים.

בני משפחתו של הרבי אכן הגיעו בזריזות ל”שפולרקה” כדי להיפרד מהרבי. לשאלתם השיבו פקידי הג.פ.או. כי שמו של הרבי מופיע ברשימות האסירים הנשלחים לארץ גזירה – סלובקי הרחוקה.

ידיעה זו גרמה לכאב לב עצום ולמבוכה עצומה לבני המשפחה ולמקורבי בית הרבי. “אין להעלות ואין לתאר המחזה הנורא והאיום שפעלה הידיעה הזאת על הבני בית”, מספר הרב יעקב מאסקאליק, “ההתעלפות, הצעקות והבכיות ד’ ירחם”.

לאחר כמחצית השעה, הובילו את הרבי בלוויית שומרים חמושים אל מקום מפגש האסירים עם בני משפחותיהם. השמירה במקום הייתה הדוקה, ומחיצה כפולה של שני קירות “שזורים מקני ברזל”, חצצו בין הרבי לבני ביתו. דרך מחיצות מוקפדות אלו סיפר הרבי לבני ביתו כי נגזר עליו להשלח “רק” לשלוש שנים אל העיר קסטרמה הנמצאת בתוך המדינה, ולא בעיר גלות רחוקה. הרבי ביקש מהם שיפעילו שתדלנות שלא ישלחו אותו בעצם יום השבת.

בני המשפחה היו מבולבלים לגמרי. הם לא הבינו איך בבת אחת שינו את גזר הדין הקשה והחמור לעונש קל יחסית; הן הם עצמם ראו את שמו של הרבי ברשימות האסירים הנשלחים לסלובקי הרחוקה. הם לא ידעו כי הדבר נעשה בעָרמה על ידי הקלגסים, מתוך מטרה להשפיע לרעה על מצב רוחם. “ובעת ההיא היתה ישועה ונחמה גדולה”.

בברכה שהעניק הרבי לנכדו ביום בר המצווה שלו, תשע שנים לאחר מכן, הזכיר לו הרבי את אותו מעמד בציינו: “אותו המחזה שראית אותי בהיותך בן ארבע וחצי עומד מאחורי סורגי הכלא, בשעה שנפרדתי מבני המשפחה וממך בדרך לשילוחי לארץ גזירה, בגלל השתדלותי להקים ולהחזיק בחדרים ובישיבות. מחזה זה יעמוד לנצח מול עיניך! זכור תמיד שיש למסור את הנפש בפועל ממש על הרבצת תורה ויראת שמים”.

 

יום שישי,
א’ בתמוז, ראש חודש
הרבי עומד בגבורה
נגד מזימות הרשע

לאחר הויכוח הנוקב והמר בין כ”ק אדמו”ר הריי”צ לחוקריו אך יום קודם לכן, לגבי מועד נסיעתו – כאשר אלו האחרונים התעקשו לשלחו לגלות כבר ביום השבת, ואילו הרבי התעקש שלא לצאת בשבת, גם במחיר של המשך ישיבה בכלא מתוך סבל רב.

שוב יצאו הרצים דחופים ובהולים. הכול הבינו כי יהיה מה שיהיה, הרבי לא יחלל שבת, אף לא בכפייה. לא היה צריך דמיון רב כדי להבין שהחוקר לולב לא יסכים בשום אופן לוותר על דרישה זו. זו הייתה הנקמה היחידה שעוד נותרה בידו כנגד הרבי.

הגב’ פישקובה – אשת הסופר גורקי – שפעלה רבות למען הטבת מצבו של הרבי, נפגשה בבהילות עם אלכסיי ריקוב, ראש הממשלה הסובייטית, והציגה בפניו את עמדתה המגוחכת של הג.פ.או. שנועדה להתנקם ברבי. בו במקום, בנוכחותה, טלפן ראש הממשלה אל ראש הג.פ.או. מנז’ינסקי וביקשו לדחות את נסיעת הרבי לקסטרמה עד לאחר השבת. מנז’ינסקי לא ראה בכך בעיה של ממש, והסכים…

לולב וחבריו חרקו שן. הנקמה האחרונה כנגד הרבי הוצאה מבין אצבעותיהם…

נשארה עוד אפשרות אחרונה להתעלל ברבי:

“אם תרצה לנסוע בשבת לקסטרמה” – אמר לולב לרבי בהיכנסו אל תאו – “אשחרר אותך מבית הכלא כבר עכשיו, ולא תצטרך לשבת עוד ימים רבים”.

“אשב כמה שאשב, אך בשבת לא אסע”, הגיב הרבי בשוויון נפש.

מזימתו האחרונה של לולב התאיידה ונעלמה בו ברגע. הנסיעה לקסטרמה נדחתה עד לאחר השבת.

 

יום שבת קודש,
ב’ בתמוז תרפ”ז

הרבי מעיד: “היו אצלי אז האבא והסבא”

זו השבת השלישית שהרבי עשה בין חומות הכלא. מה שונה הייתה שבת זו מקודמותיה. בעוד שבפעמים קודמות הרבי היה נתון למדרס על ידי הרשעים הארורים שעשו הכול כדי להפיל עליו חיתתם ולהפחידו, הרי שהפעם הרבי היה כשידו על העליונה. אמנם הרבי היה נתון עדיין בין סורגי הכלא, נתון לחסדיהם של סוהרים קשוחים וערלי לב, אך הרבי היה בעמדה כזו שכל דרישותיו, אחת לאחת, נענו. עצם העובדה שנשאר בשבת מתוך בחירתו האישית – הוכיחה כאלף עדים שהוא אשר שולט על אויביו ולא הם בו.

למותר לציין כי אותה שבת נמהלה בתחושה יתרה של התרוממות הרוח – שבת שבה הרבי יכול היה לצאת מבין חומות הכלא לגלותו, וויתר על כך, למרות היותו נתון במצב מוחשי של סכנת נפשות, ולו בשביל שלא יחלל את השבת.

כבשבתות הקודמות, הרבי ערך את תפילותיו בדבקות הנפש ובהמיית הלב, כשהוא מתרפק בקודשא בריך הוא, משל לא היו חומות הכלא סוגרות עליו מסביב.

הרבי הריי”צ עצמו סיפר באחת משיחות קדשו: “כשישבתי בג.פ.או. היה לי טוב יותר מכפי שזה עכשיו. כשבאו לצלם אותי ביום השבת קודש, הייתי מעוטף בטלית. כשניגשו אלי ואמרו לי שרוצים לצלם אותי, עשיתי תנועה בידי.

“היו אצלי אז האבא והסבא, ואמר את המאמר “הודו להוי’ כי טוב”, “יורדי הים באניות” ו[..] בכלל, הייתי שם טפח מעל הקרקע…”

 

יום ראשון,
ג’ בתמוז תרפ”ז

היציאה לגלות

השעה שעת צהריים, שמש קיצית בהירה האירה את לנינגרד.

דלת הברזל האוטמת את תאו של הרבי נפתחה לרווחה, וסוהרים הובילו את הרבי אל משרד הכלא.

“היום בלילה יבוצע הגירוש, ועליך לנסוע לקסטרמה למשך שלוש שנים”, הורה לו פקיד חמור סבר. “ביכולתך לצאת כעת לביתך כדי לקחת את חפציך החשובים ולהיפרד מבני ביתך, אך עליי לצוות אותך כמה הוראות:

א. לפניך שש שעות בלבד לשהות בביתך. בשעה שמונה בערב עליך לעזוב את לנינגרד.

ב. אם תאחר אף למשך שעה קלה, תוחזר בחזרה לתאך בבית הכלא.

ג. בשעה שמונה בערב תצא הרכבת המובילה לעיר גלותך, קסטרמה.

ד אם מסיבה כלשהי תאחר את הרכבת, עליך לחזור לבית הכלא. אם תנסה להתחמק”, הזהיר הפקיד באיום, “נחזיר אותך לתא על כרחך”.

ה. עליך לנסוע ברכבת זו המובילה לעיר קסטרמה מבלי להתעכב בדרך. לפי החשבון, תגיע לשם ביום שני, ד’ בתמוז בערב.

ו. בכל יום שלישי בבוקר עליך להתייצב בפני ראש הג.פ.או בקסטרמה. אתה נמסר ברשותו לתקופה של שלוש שנים עד 15 ביוני 1930.

ז. עליך לחתום על תעודה זו המעידה כי עליך להתייצב ביום 4 ביולי 1927 במשרדי הג.פ.או. של קסטרמה.

לאחר קבלת ההוראות, שב הרבי לביתו לראשונה לאחר תשעה עשר ימים של מאסר בבית הכלא האיום שְׁפָּלֵרְקָה, כדי להתראות עם בני משפחתו. כאמור, הזמן שעמד לפניו היה כשש שעות בלבד.

הרבי נכנס אל חדרו לתפילה. הוא נשא תפילה אישית מעומק לבו הטהור – תפילת הודאה לה’ יתברך על שהציל את חייו. מתי מעט חסידים עמדו מאחורי דלת חדרו של הרבי והאזינו לתפילה האזנה מלאה. הם העידו כי גם לב אבן היה נמס לשמע תפילה זו…

בית הרבי נתמלא חיש מהר. קהל חסידים רב מילא את כל החדרים עד אפס מקום.

מספרים כי באותה השעה ביקש הרבי להתעניין בשלומם של אישה ותאומים [רעייתו של המשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן] שנולדו ימים אחדים לפני מאסרו. הלידה הייתה בקשיים רבים וגם לאחריה היה מצב בריאותה של האֵם ומצב בריאותם של התאומים חלש מאוד. כשהרבי חזר אפוא לביתו ביום ג’ תמוז לביקור למשך שעות אחדות, ביקש לדעת האם הוטב מצבם…

•     •     •

השעות נוקפות במהירות. השעה שבע בערב. נותרה עוד שעה קלה לצאת הרכבת. הרבי מתכונן לצאת לדרכו.

אל הרבי מצטרפים מתי מעט בלבד: בתו הרבנית, מרת חיה מושקא, חתנו הרב שמריהו גוראריה, וכן אחד ממקורבי בית הרבי, החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז. שאר בני המשפחה נפרדים מהרבי עוד בהיותו בבית.

רכב מיוחד מוביל את הרבי לעבר תחנת הרכבת של לנינגרד. למרבה ההפתעה תחנת הרכבת מלאה וצפופה בהמון רב. יהודים רבים מכל גווני הציבור והקהילות באו להיפרד מהרבי בטרם יצא אל גלותו. היו רבים שאף רצו לנסוע עם הרבי כמה תחנות, אך הג.פ.או. שהבין כי הקרבה לרבי מהווה מקור השראה וחיזוק של הנשמה היהודית, אסרה למכור כרטיסים לרכבת זו…

הרבי יוצא מרכבו ומיד מוקף במשמר כבד. שלושה אנשי ג.פ.או. שוטרים גרוזינים, חיילים חמושים ושני פקידים ממנהלי מחלקת החקירה הפלילית.

בצעדים מתונים, מעוררי הוד, הרבי עולה על מדרגות קרון הרכבת. כשהוא עומד שם, רגע קל לפני היכנסו פנימה, הרבי מסתובב לעבר הקהל העצום שבא ללוותו, ונושא דברים חוצבי להבות אש שגאון יהודי עתיק לוהט בהם:

“נושאים אנו תפילה להשם יתברך – יהי ה’ אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו. יש בכך גם בקשה וגם הבטחה, אשר השם יתברך יהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו. אף שאיננו יכולים להידמות לאבותינו שהיו בעלי מסירות נפש בפועל ממש על התורה והמצוות, וכמאמר הידוע שאמר אחד מאבותינו הקדושים (בעת שהמלוכה דרשה אז מהרבנים להנהיג שינויים בחינוך ובמצב הרבנים והרבנות):

“לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל ולא בכוחותינו נשוב לארץ ישראל! אבינו מלכנו יתברך הגלה אותנו מאדמתנו ושילח אותנו בגלות, והוא יתברך יגאלנו ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות על ידי משיח צדקנו לארצנו במהרה בימינו אמן.

“אבל ידעו נא כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכויות ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שבכל מה שנוגע בדתנו, בתורת ישראל במצוותיה ובמנהגיה, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כוח של כפייה רשאי לשעבדנו. עלינו להצהיר בכל תוקף עקשנותנו היהודית, ובכל תוקף כוח מסירות הנפש היהודית זה אלפי שנה – אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו!

”..עלינו לזכור כי מאסר ועבודת פרך אינם אלא ייסורי שעה, ואילו התורה והמצוות וישראל הם נצחיים!

“שלום לכולכם! היו בריאים וחזקים בגשמיות וברוחניות, הנני מקווה להשם יתברך שעונשי הזמני יכניס בעזרת השם כוחות נוספים בחיזוק היהדות הנצחית, ויקוים בנו ‘אשר יהיה ה’ אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו’, ולכל בני ישראל יהיה אור ברוחניות ובגשמיות”.

הרבי נענע בראשו לאות פרידה מהאלפים ונכנס אל הקרון פנימה.

הקהל העצום הקשיב לדברים בשתיקת תדהמה. רק כעת הוסר מעל ראשו איום המוות, וכבר הרבי נושא דברי גאון יהודי בתקיפות, ללא מורא וללא חשש. דברי עידוד להרבצת תורה והחזקת היהדות בכל מקום…

צפירה ארוכה של הרכבת נשמעה, ארובת הקטר פלטה עשן פיח שחור, והיא הפליגה לדרכה.

 

יום שני,
ד’ בתמוז תרפ”ז

“נחוץ לעורר בדחיפות את דעת הקהל”

כתב עיתון בקובנה שיגר מברק והודיע שהשגרירות הרוסית בקובנה הכחישה בפני העיתון היהודי המקומי ‘שטימע’ את דבר מעצרו של הרבי. אולם – קבע ה’מארגען זשורנאל’ – לנו ידוע בבירור כי הרבי עצור.

בשולי הידיעה מפרסם העיתון מברק שהתקבל מהרב מאיר ברלין (בר-אילן), מראשי ‘המזרחי’, שהתגורר בארץ הקודש:

“ירושלים. יום שני [ד’ תמוז]. נחוץ לעורר בדחיפות את דעת הקהל למען שחרור הרבי מליובאוויטש. תנצלו לשם כך כל השפעה, בייחוד באמצעות הג’וינט”.

 

ליל שלישי,
ה’ בתמוז תרפ”ז

הרבי מתייצב בגלותו

עשרים וארבע שעות רצופות ארכה הדרך עד בואה לקסטרמה. הרכבת נכנסה בקול צפירה רועמת אל התחנה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת.

על פי הפקודה שקיבל טרם צאתו מבית הסוהר, היה על הרבי להתייצב מיד בתחנת המשטרה המקומית, אך לאחר שיקול דעת החליט הרבי לדחות זאת למחרת בבוקר, יום שלישי, ה’ בתמוז. הרבי נסע אפוא אל דירת מגורים שהכין החסיד הרב מיכאל דבורקין. זו הייתה דירתו של שוחט העיר, והיא נועדה בעבור הרבי למשך כל זמן גלותו.

עם בוקר התייצב הרבי במשרדי הג.פ.או. של קסטרמה. מפקד הג.פ.או. קיבל את פני הרבי ב”ברוך הבא” זועף. הרבי שכבר עבר אנשים קשים ממנו, העדיף להתעלם ומילא את השאלונים השונים. כשסיים פנה אליו המפקד ופרש בפניו שורה של הוראות:

“הנך עבריין ואסיר גולה. אתה נמצא כאן כאסיר המרצה את עונשו על חטאיו נגד המשטר הסובייטי. עליך להימצא בעיר זו כל העת ואסור לך לצאת אל מחוץ לתחום העיר, אלא אם תקבל רשות על כך. אם ברצונך להחליף מקום מגוריך בתוך העיר, חובה עליך להודיע על כך קודם לג.פ.או.”.

המפקד נעץ מבט מאיים ברבי, והטעים:

“בוודאי ידוע לך שהמשטרה תדע הכול על מעשיך ועל כל מה שייעשה בביתך. היזהר לך! בכל שבוע חובה עליך להתייצב כאן, במשרדי הג.פ.או. בפני הפקיד המתאים, ולחתום על נוכחות”.

•     •     •

על אף שהרבי שוחרר מבית הסוהר ויצא לגלות בקסטרמה, חסידי חב”ד בארצות הברית התבשרו על כך רק בי”ב בתמוז, בעוד שעל השחרור הסופי נודעו מאוחר עוד יותר.

בינתיים, המשיכו לזרום הדיווחים המוטעים. העיתון ‘מארגען ז’ורנאל’ מיום ה’ בתמוז מכחיש את אלו הטוענים שהרבי לא נאסר:

הרבי מליובאוויטש עצור בלנינגרד מה-15 ביוני.

ל’מארגען זשורנאל’ נודע ממקורות מוסמכים, שהרבי עצור יחד עם מזכירו [הכוונה למזכיר, הרב חיים ליברמן, שנעצר אף הוא באותו הלילה] שניהם יושבים בפטרופוולסקי קרפוסט [זוהי כמובן טעות, כי זה מקום מאסרו של אדמו”ר הזקן ואילו הרבי הריי”צ ישב בשְׁפָּלֵרְקָה].

 

יום רביעי,
ו’ בתמוז תרפ”ז

קסטרמה מתרגשת לבואו של הרבי

קסרטמה נמצאת מאות קילומטרים ממוסקבה הבירה. עיר רוסית גדולה, אך יהודיה מעטים. כמאה משפחות יהודיות בלבד התגוררו בעיר בשנת תרפ”ז, רובם ככולם יהודים פשוטים שאינם יודעים תורה.

בעת שהותו בעיר, התגורר הרבי בבית השוחט ר’ ירחמיאל קוגל ע”ה, ברחוב ניקיטסקאיה 3. בתו של השוחט, הגב’ רוזה מלמד, הייתה נערה כבת שתים-עשרה שנים כאשר הרבי התאכסן בביתם, והיא עדיין זוכרת היטב את אותם ימים:

“אבא היה חסיד חב”ד, שוחט ומוהל במקצועו, שהיה מבוקש בעיר ובסמוכות לה והוזמן אף לבריתות בלנינגרד ובמוסקבה. לאחר שנסגר בית הכנסת בעיר, התקיים מניין התפילה בביתנו, זאת למרות העובדה שהשלטונות החרימו את ספרי התורה.

“אני זוכרת שכאשר הרבי הריי”צ הגיע לקסטרמה, שררה בעיר התרגשות והמולה רבה. גם הגויים יצאו לראות את ‘איש האלוקים’. אני זוכרת איך אנשים עמדו מעל הגגות ומסביב לגדרות. הבית שלנו אירח את הרבי ואת כל מלוויו. זה היה בית גדול, ולרבי הוקצה חדר מיוחד בבית. כאשר הרבי יצא לרחוב, והנוצרים היו רואים אותו, היו מפנים לו דרך ביראת כבוד. הם היו אומרים: ‘הנה הגיע אלינו נציגו של אלוקי העם היהודי’.

“אף על פי שהיה כאן רק כעשרה ימים, הייתה לנו שמחה גדולה על שבחרו את הבית שלנו כמקום שישהה בו הרבי. אצלנו בבית כל האוכל היה כשר. היינו המשפחה היהודית היחידה בעיר שכל האוכל אצלה היה כשר למהדרין.

“הרבי היה מדבר אל הסובבים אותו בצורה עדינה מאוד ושקטה, והיה מברך את כולם. הוא היה מתפלל במשך הרבה שעות וקורא בספר התפילה. היו לנו הרבה שכנים, מקצתם יהודים. היו אנשים, גם מבין בני העם היהודי, שהתביישו לבוא ולראות את פני הרבי. הם אמרו: ‘אנחנו לא ראויים אפילו לדבר אתו’. אני זוכרת שהיו יהודים שביקשו לראות את הרבי, ואחד מהם, שרצה מאוד, אף הצליח להתקבל ל’יחידות’”.

בית כנסת אחד בלבד היה בקסטרמה באותן השנים, ובו התפלל הרבי יחד עם היהודים הפשוטים.

 

“לא חשבתי על עצמי כלל”

כעבור שנים התבטא הרבי על אותם ימים ביטויים החושפים מעט מזעיר את אשר חש באותם ימי מאסר קשים:

“במשך תשעה עשר הימים שהייתי במאסר – לא עליכם – שם היה בדרך ממילא העניין של ‘עוצם עיניו’, ‘אוטם אוזניו’ ו’בולם פיו’. ניטל ממני העונג בכל הדברים הגשמיים. ולא רק לפי שעה, אלא לתמיד.

“כשישבתי תשעה עשר יום במאסר, לא חשבתי על עצמי כלל. ומה היה לחשוב על עצמי? כשהיו שומעים אנשים מתחננים על נפשם: “מה אתם רוצים ממני” וכעבור עשרה רגעים הרגו אותם בירייה, רחמנא ליצלן – התבוננתי אז בכך שאחרי הריקבון תהיה הצמיחה. ידעתי שאינני בודד, יש לי אבא, סבא, אב-הסבא, אבל על עצמי לא חשבתי אז בכלל. הרהרתי אז במאמרו של אבי ‘חגרה בעוז מתניה’ ששמעתי מפיו בשנת תרנ”ה”.

הולך ונגלה

ג’ תמוז בו הרבי השתחרר ממאסרו ונשלח לשלוש שנות גלות, היה נראה אז באותה שנה כעוד שלב במאסרו. שילוחו להיות בגלות – אשר בפרטים מסויימים היא קשה כמו מיתה – עד כדי כך שאז לא ידעו כלל האם מדובר בהקלה במצב כו’ או שזוהי רק דרך להתפטר מהלחץ מחוץ לארץ לשחרר את הרבי, ואחר כך יוכלו לחפש עליו עלילה פעם נוספת כו’ רח”ל.

הגאולה של י”ב תמוז גילתה שבאמת היום של ג’ תמוז הוא לא רק התחלה של גלות, אלא שלב הראשון בגאולה.

(לקוטי שיחות חלק י”ח)

הגלות – התחלה של גאולה

”..העילוי המיוחד דג’ תמוז בזה גם לגבי י”ב י”ג תמוז, שרואים בגלוי שענין של גלות “הוכרחתי לצאת בגולה” הוא באמת התחלה של גאולה; כלומר, בימי הגאולה י”ב י”ג תמוז נתגלה שהמאסר והגלות הוא באופן של ירידה צורך עליה ככל המועדים הקשורים עם הצלה וגאולה, היינו שנתברר שכוונת ירידת המאסר היא, שעל ידי זה יתוסף לאחרי זה עילוי גדול יותר כבנדון זה. אבל ירידת הגלות כשלעצמה היא בוודאי מצב בלתי רצוי.

מה שאין כן, בג’ תמוז הרי, ההליכה לגלות היא לא רק לצורך גאולה, אלא היא עצמה התחלה של גאולה

(משיחת ג’ תמוז תשמ”ח)