התלמידים

בחב”ד אין נוהגים להספיד, אבל לספר סיפורים אחר הנפטר — ראוי הדבר*   הרב גינזבורג מקדיש את טורו השבועי לצרור סיפורים מהנהגתו של המשפיע הרה”ח הרב אברהם מייזליש ע”ה, מהם ראוי ללמוד ולהפנים

הרב מייזליש מתוועד בישיבהבמוצאי שבת קודש פרשת ‘ויחי’ נפרדנו לפי שעה, עד שיקוים הייעוד “הקיצו ורננו” תיכף ומיד ממש, מאחד מזקני המשפיעים, משפיע במלוא מובן המילה, חסיד מופלא, עובד ה’ מרבים, מחנך דגול, בעל מרץ נפלא לא פחות מהחסידים הצעירים, ואחד המיוחד בין אלו שעמדו ללא חת גם ובמיוחד אחרי ג’ תמוז תשנ”ד, בהפצת בשורת הגאולה והגואל — הרב החסיד ר’ אברהם בן ציון ז”ל מייזליש.

למרות שמנהג חב”ד לא להספיד, אך נכון לספר סיפורים מהנפטר, ובעיקר כדי ש”והחי יתן אל לבו” ללמוד מדרכיו ואורחותיו ולהתחזק ללכת בדרך בה צעד.

בנימה אישית — הכרתי את ר’ אברהם שנים רבות בעיקר כמשפיע ומתוועד בחסד עליון. ידעתי שהוא מחנך דגול שהשפיע על רבים רבים להתקרב לרבי ולאור החסידות. שמעתי מתלמידים רבים בבית הספר למלאכה, שם שימש כמחנך שנים רבות, שהם חבים לו את היותם שומרי תורה ומצוות, מקפידים על קלה בחמורה, ומקושרים לרבי מלך המשיח שליט”א. ראיתי אותו מתפלל במתינות, ויחד עם זה מקפיד על תפילה בציבור, לומד בעצמו בהתלהבות וכן לומד עם תלמידים ועוסק בהתלהבות במבצעי הקודש של הרבי. נפגשתי עמו כמעט בכל כינוס בו דובר אודות בשורת הגאולה והגואל. ראיתי כיצד הוא מקפיד להשתתף בגופו בכינוסים אלו, גם בזמנים שהיה לו קשה ללכת ואפילו לקום — יחד עם חברו הקרוב, ייבדל לחיים טובים ארוכים ונצחיים, המשפיע הרה”ח ר’ וועלוועל שי’ קסלמן. 

גם כשהיו לו הערות והסתייגויות שונות, הוא הקפיד שלא לתת לזה פומבי. הוא פנה תמיד למי שצריך בדרכי נועם כדי שיתקנו את מה שצריך לדעתו. הוא היה רגיל לחזור על לשון הפסוק: “אל תגידו בגת .. פן תעלוזנה בנות הערלים”. שלא ייראה כאילו אנו מחולקים ומפולגים.

תכופות היה מספר על ביקורו אצל הרה”ח ר’ אברהם פריז בביתו בפתח תקווה כדי לקבל אצלו את ‘המשך תש”ג’ שלא היה אפשר להשיגו במקום אחר. ר’ אברהם פריז שאל אותו אם הוא כותב לרבי ואיך הוא כותב, והראה לו את תחילת המכתב שהוא עצמו כתב לרבי: “לכבוד קדושת אדמו”ר מלך המשיח שליט”א”, ואמר לו: כך צריך לכתוב לרבי! (רצו”ב פתק בכתב ידו בו הוא מספר זאת).

בהתוועדויות הוא היה מספר סיפורים חסידותיים עמוקים בעלי תוכן עשיר. הוא הי’ מתאר כל דבר בפרטי פרטיות, עם כל הפרטים שמסביב, עד שהסיפור ניצב כמו חי לנגד עיני השומעים. הוא ניווט את דיבוריו באופן שהמאזינים לו לא רק ישמעו סיפור בעל תוכן עשיר, אלא ייקחו מזה את ההוראה לחייהם הם כמעט בדרך ממילא, ללא אפשרות להתחמק מכך. כשהוא עצמו מהווה דוגמה חיה למה שהוא מלמד. לפעמים היה תובע ודורש איך צריך להיות, אבל תמיד עשה זאת בנעימות, כשהשומע אינו מרגיש כאילו מישהו אומר לו מוסר, אלא הוא כאילו מדבר לעצמו, והדיבורים היוצאים מן הלב נכנסים ללב השומעים ופועלים פעולתם. 

התלמידים — כמו היו בניו

מאז שזכיתי לעבוד לצדו בצוות ישיבת “תומכי תמימים” בראשון לציון, כשהוא משמש כמשפיע של שיעור ב’ בישיבה, לא רק שמעתי אלא ראיתי את האכפתיות העצומה שלו מכל תלמיד, וכיצד הוא לא מוותר לא לעצמו ולא לתלמידים, ודורש מעצמו ללא הרף.

היינו נוסעים בבקרים לישיבה, גם בזמנים שהיה לו קשה מאד. כל פעולה פיזית לקחה ממנו זמן רב. אבל כמעט בכל נסיעה הוא היה בא בטענות בעיקר לעצמו: איך אנחנו יכולים לתבוע מהתלמידים שיקפידו על הזמנים ויבואו בדיוק בשבע ללמוד, כאשר אנו מרשים לעצמנו לאחר — אם לנו מותר לאחר אפילו בדקה או שתים, הרי התלמיד יכול ללמוד מזה שמותר לאחר הרבה יותר!

קרה פעם שאמרתי שיעור בפני  תלמידי שיעור א’ באחת הפינות ב’זאל’ של הישיבה. באותו זמן הוא ישב במקומו הקבוע ב’זאל’ ושוחח עם תלמידים על מצבם הרוחני; הוא לא קרא רק כדי להוכיח, אלא השתדל לדבר עם כל אחד, להתעניין במצבו בכל הפרטים ולקדם אותו בעבודת ה’, כל אחד לפי מה שהוא. אחרי השיעור הוא קרא לי הצידה ואמר לי: ראיתי שאחד או שנים מהתלמידים אצלך נרדמו בשיעור ולא התייחסת אליהם, אלא המשכת ללמוד עם אלו שהתעניינו — זה לא צריך להיות כך. אסור לוותר על אף אחד. אסור לתת לאף תלמיד את ההרגשה שאפשר להסתדר בלעדיו. צריך לעמוד על כך שכולם יהיו שותפים בשיעור גם בנפשם ולא רק בגופם.

הייתה פעם אסיפת צוות הישיבה שגרתית לפני התחלת ה’זמן’. היו כאלו מהצוות שלא התאים להם יום מסוים ושעה מסוימת, וכך נדחתה האסיפה מפעם לפעם. כשסוף סוף התאספנו, פתח ר’ אברהם ו”נתן לכולנו על הראש”: מה זאת אומרת שלא מתאים לאחד זמן זה ולשני לא מתאים זמן אחר. וכי יש עניינים אחרים יותר חשובים מהישיבה?! אם אנחנו יש לנו עניינים אחרים יותר חשובים מהישיבה, איך אנו מעזים להיות מחנכים של בחורים? איך אנו באים לחנך רק כבדרך אגב. אם זה כך, אפשר לסגור את הישיבה!

הוא אכן היה מסור לתפקידו כמשפיע בכל מאודו. למרות גילו המתקדם והקשיים הפיזיים וגם הקושי בדיבור, הקפיד שלא לוותר על אף שיעור וכמעט לא החסיר אף פעם מהזמנים שהיה צריך להיות בישיבה. אפילו כשהיו חתונות במשפחה קרובה שלו בהם היה חייב להשתתף, הוא לא היסס לקחת מונית באמצע החתונה ונסע לישיבה. כך גם בשיעוריו הקבועים בבתי חב”ד עליהם הקפיד מאד ולא וויתר לעצמו אף פעם.

התעניינותו בכל תלמיד הייתה כנה. כשהיו צריכים לחזור לכפר חב”ד אחרי שנגמר ה’סדר’ בישיבה, היו צריכים כמעט לגרור אותו משיחה עם עוד תלמיד ועוד תלמיד, וזה היה יכול להימשך כמעט עוד שעה(!), אם לא היו מזכירים לו שוב ושוב ש’צריך לזוז’.

להתפלל “כמו” הרבי

גם כשעבר ניתוח קשה, הטלפון הראשון שלו כאשר התאושש מהניתוח לא היה למשפחתו (זה היה הטלפון השני), אלא להרה”ח ר’ יואל רוזן מנהל הישיבה, שתמה כיצד הוא מתקשר אליו והרי הוא צריך לעבור היום ניתוח — “ב”ה כבר התאוששתי מהניתוח, אך אנא אמור לי האם תלמיד פלוני היה היום בסדר חסידות?” הרב רוזן ניגש לאותו תלמיד ואמר לו: “דע לך, הרב מייזליש בקושי התאושש מהניתוח והטלפון הראשון שלו היה לא למשפחתו אלא אליי, לשאול בקשר אליך. דע את גודל האחריות שלך”. והדברים כמובן פעלו פעולתם.

הוא לא היה אמור להתפלל עם התלמידים, אלא לחזור אחרי סדר חסידות בוקר לכפר חב”ד. אולם הוא רצה דווקא להישאר בתפילה. הוא רצה לדאוג שהתפילה תהיה כפי שצריכה להיות תפילה ב”תומכי תמימים”. לשם כך היה מוכן לעמוד אחר כך ולחפש ‘טרמפ’ לכפר חב”ד. הוא תבע מהתלמידים להתחיל מיד אחרי הסדר להתכונן לתפילה, ולא היסס גם כשהיה צריך להתעמת עמם לשם כך, כשהם טוענים שעל פי הסדר אינם מחויבים בכך. הוא טען בלהט שכל הזמן הזה צריך להיות מוקדש להכנות לתפילה, ושלפני שהחזן מתחיל ‘הודו’ צריכים כולם לשבת מוכתרים בתפילין מוכנים לתפילה ולחשוב כמה רגעים לפני מי אנו עומדים להתפלל, “והנה ה’ ניצב עליו”.

הוא נאבק גם על כך שהתפילה תהי’ במתינות ולא במהירות. הוא עצמו התפלל במניין בקול, ועמד על כך שהחזן לא יתקדם במהירות יותר ממנו. וזה לא הלך לו בקלות. עד שהדבר הגיע לדיונים בצוות ההנהלה האם אפשר וצריך לחייב כך את התלמידים ולעמוד על גבם בתוקף כזה. בין התלמידים היו ‘שפיץ חסידים’ שטענו שגם הרבי מתפלל מהר יותר ממה שהרב מייזליש תובע. בתגובה שאל הרב מייזליש — “האם גם אתם מסוגלים להתפלל באותה דבקות ובאותה לבביות שבה נשמעת התפילה מפיו הקדוש של הרבי? האם אנו מתחילים להתקרב לכך?!”

נכנסתי פעם לבית הכנסת ‘בית מנחם’ הרבה אחרי שסיימתי להתפלל, אבל עדיין היו שם מניינים, ולפתע קיבלתי שיחת טלפון וניסיתי לענות. הרב מייזליש לא הסתכל אם זה נעים או לא נעים ו’נתן לי מנה הגונה’ איך אינני מתבייש לדבר בטלפון בבית כנסת בשעה שיהודים מתפללים שם…

הישיבה מעל הכל

כאמור, הוא הקפיד מאד להשתתף בכל כינוס שחדור בבשורת הגאולה והגואל, ללא הבדל אם זה של “מטה משיח” או “האגודה” או “התאחדות החסידים”. הדבר היחיד שבגללו היה מוכן לפעמים אפילו לוותר על כינוס בענייני הגאולה והגואל, הייתה הישיבה. כשהוא היה צריך להיות בישיבה, למסור שיעור או להתוועד, ולא הייתה אפשרות שיהיה בשני המקומות, הוא היה מוכן לוותר אפילו על השתתפות בכינוס בענייני משיח. אצלו הישיבה הייתה אצלו מעל הכל, אפילו מעל מאווייו הנעלים והחשובים והחיוניים ביותר.

היו בחורים שנסעו לשהות עמו בבית הרפואה ‘שמואל הרופא’, להניח עמו תפילין ולעזור לו בדברים שונים, והוא הקפיד מאד שהדבר יהיה אך ורק ברשות מפורשת שניתנה לשם כך מההנהלה. כשפעם קרה ובחורים הגיעו אליו ללא רשות מראש מההנהלה (למרות שמסתבר מאד שאילו היו מבקשים, היו מקבלים) הגיב בתוקף: עם כל התודה על שהתאמצתם והגעתם, הרי הנזק שעשיתם לעצמכם בזה רב על התועלת. שלא יקרו שוב דברים כאלו!

גם אנו כולנו, כשנתנהג כפי שהוא רוצה, שזה כמובן כפי שהרבי שליט”א מלך המשיח רוצה מאתנו, ובפרט ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, זה מה שיגרום גם לו נחת אמיתי ועליית נשמה אמיתית. והעיקר, העליה הגדולה ביותר של הנשמה היא כשתרד בגוף תיכף ומיד ממש, בהתגלות הרבי שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.