ההיכרות עם מאט, יהודי אלמוני שלימים נודע כחבר במאפיה האיטלקית הידועה לשמצה, החלה

ההיכרות עם מאט, יהודי אלמוני שלימים נודע כחבר במאפיה האיטלקית הידועה לשמצה, החלה בתור לקניית בולים בסניף הדואר המקומי. אלא שזמן–מה לאחר שמאט התקרב ליהדות, הוא נפטר כמעט פתאום, ואז החלו התרחשויות מפתיעות… >> סיפור לחנוכה 

הביא לדפוס: פ’ זרחי

הצעירים שביננו, שואלים את עצמנו בעידן האימייל “מהו בול?”. ומהו “בול חנוכה,” אתם בוודאי שואלים בתמיהה גדולה יותר. ואם כבר “בול חנוכה,” מה בכוחו של בול לחולל בכלל?

גם אני תמהתי כמוכם, עד שקראתי את הסיפור הבא, סיפור של שליח חדש שלמד שבנרות חנוכה יש כוח לשנות חיים של יהודי, לאו דוקא כשהם דולקים, אלא גם כאשר הם מודפסים על גבי בול דואר מרובע שעלה לא יותר מארבעים סנט אמריקאיים.

הרב מרדכי העכט, שליח הרבי לפורסט הילס, ניו יורק, מספר:

היה זה בימי החנוכה תשס”ז, בשנתי הראשונה כשליח הרבי בשכונת פורסט הילס. נעמדתי בתור במשרד הדואר המקומי כשאני ממתין לרכוש בולי דואר. ליד האשנב עמדה אישה לא מרוצה בכלל, זאת לאחר שהפקיד הבהיר לה שנגמרו כל הבולים המעוטרים בסממני החגא שלה הקרב ובא. את חוסר שביעות רצונה היא הביעה בקול רם.

“אז מה אתה יכול להציע לי?” שאלה האישה את הפקיד.

“יש לנו בולים לדואר אקספרס, ובולי חנוכה”, אמר הפקיד.

לקח לה שניה של מחשבה כדי להכריז בקול רם ובנחישות: “אינני חפצה בבולי חנוכה!”

שניה לאחר הכרזתה, שמעתי את האדם שעמד לפניי בתור צועק: “אני אקח את בולי החנוכה. תן לי הרבה”!

זה היה רגע של תחילת ההיכרות שלי עם מאט, יהודי גאה שבדרך כלל לא שש להפגין את גאוותו זו בפומבי. ניגשתי אליו בו במקום והצגתי את עצמי כמרדכי מחב”ד, והצהרתי שאני שמח לערוך אתו היכרות.

מסתבר שלמאט כבר היתה היכרות עם חב”ד. הוא סיפר שהוא מניח תפילין עם “בחורי יום שישי ההם” ברחוב 108. הוא אפילו תורם מספר דולרים ב”פושקי” כפי שהוא כינה את הצדקה פושקע (קופת הצדקה). הוא הדגיש שהוא תורם לצדקה בכל ביקור של הבחורים.

מאט שיתף אותי בנקודות שונות מתוך סיפור חייו. הוא חווה עליות וירידות, עבר גירושין לא פשוטים ואיבד את עסקו. התרשמתי שבאופן כללי, מאט הינו יהודי אופטימי לגבי עתידו. מזמן לזמן שוחחנו על סוגיות החיים, עסקים, עניני השכונה, ועוד. מאט החל להתארח אצלנו מפעם לפעם ונהנה מסעודות השבת בבית חב”ד.

יום אחד מאט התקשר וסיפר שאירע לו משהו מפחיד. לא סתם מפחיד, אלא הדבר הכי מזעזע שחווה אי פעם. שכנה קשישה שגרה בדירה הסמוכה אליו, לא היתה בקו הבריאות, ומאט נהג לבקרה לעיתים קרובות. יום קודם היא התקשרה לספר לו שהיא לא מרגישה טוב. הוא הגיע אליה ומיד הזמין לה אמבולנס. היא נפטרה לידו ממש. “ראביי, זה היה כל כך מפחיד. לא ידעתי למי להתקשר, אז התקשרתי אליך”.

לאחר מספר דקות של שיחה, אמרתי לו: “מאט, אותי לימדו שמזוזה שומרת לא רק את הבית, אלא גם על האנשים שדרים בו. אולי תרצה לרכוש מזוזות לביתך כדי לשמור עליך ולתת לך קצת מנוחת הנפש?”

“ראביי,” ענה מאט, “יש לי מזוזות בבית, וכנראה שהן לא כשרות. אני מזמין ממך שתי מזוזות - לפתח חדרי ולכניסה הראשית של הבית”. הבנתי שבשלב זה אי אפשר יהיה לשכנע אותו לקנות מזוזות עבור כל פתחי הבית, אז הסתפקתי בכך, ממתין להזדמנות נוספת להרחיב את המצווה עבור כל פתחי ביתו.

למחרת הגיע מאט לבית חב”ד כדי לקבל את המזוזות, ויצא הביתה בשמחה עם שליחות והוראות ברורות כיצד לקבען.

חלפו מספר שבועות, ומגיעה שיחת טלפון ממאט.

“ראביי, אולי תתקשה להאמין למה שאספר לך. במשך שנים אמי סבלה מחרשות כמעט מלאה, והנה פתאום השמיעה חזרה לה! לגמרי! הרופאים נדהמו. אין לרפואה כל הסבר לתופעה. אבל דוקא לי יש הסבר: אני בטוח ללא ספק שהשמיעה חזרה לה בזכות המזוזה. תודה רבה, ראביי, עבור כל מה שעשית”.

“זה לא אני, מאט”, עניתי. “זה הקב”ה עשה. אבל תודה רבה על החדשות הטובות.”

תיכף הגיעה שיחה נוספת ממאט, והפעם בקשה מאמו להשיג לה מזוזה לפתח חדרה.

וכך מבולי חנוכה המשכנו להנחת תפילין וצדקה, למזוזות ולכיבוד אם.

מאט היה יהודי אמתי ואכפתי. הוא לא רק האמין, אלא גם ביטא את אמונתו במעשה בפועל. איש בעל לב רחב ו”ראש פתוח”.

תרומה עלומה

כעבור שנה מפגישתנו הראשונה, מאט התקשר וביקש לשוחח. על מה? מה קרה? מאט סרב להגיד בטלפון, אלא רק חזר על המילים “אנחנו חייבים לשוחח”. אמרתי לו שאני מיד מגיע אליו, והוא ענה לי שאין צורך לטרוח ושניפגש כשיהיה לי זמן פנוי.

ימים ספורים לאחר השיחה המסתורית, אחותו התקשרה והודיעה חדשות כואבות: מאט איבד את הכרתו, ונמצא בבית רפואה.

במהלך השבועות הבאים, ביקרנו את מאט, והתפללנו לידו. הקדשנו מעשים טובים לזכותו, אולם, לצערנו ולשברון לבבנו, הוא נפטר מדלקת ריאות. רעייתי ואני היינו בהלם. רק לא מזמן הכרנו אותו, וההיכרות החלה להתפתח לכיוונים חיוביים. אולם היה ברור לנו שלקב”ה היו תוכניות אחרות לגביו.

בהלווייתו ערכנו היכרות עם הצד האחר של מאט, צד שלא היינו מודעים לו. מתברר שידידיו שבאו בהמוניהם ללוותו בדרכו האחרונה, היו חברים ידועים במאפיה האיטלקית הידועה לשמצה. שיתפתי את הקהל בכל מה שידעתי אודותיו מהתקופה האחרונה. חבריו הטובים, גם אמו ואחותו, נדהמו להכיר פן אחר של אישיותו, פן שלעולם לא הכירו.

לאחר הלווייתו, שיחות הטלפון החלו לזרום. קרובי משפחה חפצו לתרום לזכרו. עלה לי רעיון, מעין סוג של הארה. נקודת סיפורו של מאט היתה מעשיו הטובים - מצוות, ומצוות מזוזה במקום מרכזי. על כן, הצעתי לקרובת משפחתו לייסד קרן מזוזות - עם תרומה בסכום של $1,800 לזכרו.

“הסכום קצת גדול עבורנו, אבל אשתדל לגייס תרומות מהקרובים”, היתה תשובתה. בימים שלאחר מכן הגיעו אלינו צ’קים שונים בסכום כולל של $500, תרומת בני המשפחה. גם זה טוב, חשבתי לעצמי, אבל לא זה הסכום שחשבתי עליו להשקת הקרן.

עברו שבועיים. צלצול בדלת ביתי. ניגשתי לפתוח, אולם לא עמד שם אדם. שמתי לב למעטפה שהציצה מתוך תיבת הדואר. על המעטפה היתה רשומה כתובת שגויה, והמכתב נשלח הלוך וחזור שלוש פעמים. היה זה יום ראשון בשבוע, יום שבארצות הברית אין חלוקת דואר. אם כן, מאין הגיע לכאן המעטפה היום? תעלומה.

פתחתי את המעטפה, שם הונח צ’ק לסכום $1,800 לפקודת חב”ד בגרדנס, פורסט הילס. התורמת הנדיבה הייתה אחותו של מאט המנוח. מיד התקשרתי אליה והודיתי לה על התרומה לקרן.

“על איזה קרן מדובר?” שאלה אותי. היא נשמעה מבולבלת.

“קרן המזוזות על שם מאט קולווס ששוחחנו עלי’”, עניתי.

הבלבול התעצם, והיה ניכר בקולה. היא לא ידעה על ייסוד הקרן, ולמרות ששוחחתי על זה עם קרובת משפחתה, מסתבר שההודעה לא הגיעה אליה. “ידעתי שמאט הי’ נלהב ממך ומחב”ד, ורציתי לתרום ולומר תודה!” אמרה בפשטות, מבלי לדעת שכיוונה בסכום שהעניקה לאותו סכום שביקשתי עבור הקמת הקרן.

רק ליל אמש רעייתי ואני שוחחנו על הכיוון הכללי בעבודת שליחותנו. במה נתמקד? אני העליתי את נושא קרן המזוזות על שם מאט, בהסבירי שמצוות מזוזה היא לא רק מצווה קלה, אלא המבצע, בה”א הידיעה, שמעניק דרך מצוינת ונגישה להכיר יהודים. מדוע לא להתחיל אפוא עם מבצע מזוזה? והנה, ממש למחרת השיחה וההחלטה לפתוח במבצע מזוזה, האמצעים הכספיים הגיעו אלינו!

קרן המזוזות על שם מאט קולווס התרחב וכעת נקרא “קרן מזוזות ותפילין.” הקרן פועל בעוצמה וכבר העניק מאות מזוזות ותפילין ליהודים בשכונתנו וברחבי ניו יורק.

וכל זה החל בזכות “בול חנוכה”, פיסת נייר שבזמנו לא היה שווה יותר מארבעים סנט אמריקאיים, ולא גדול יותר בקוטרו מאינטש מרובע.

כעת הבנתם מה הוא בול חנוכה?

(מתורגם מתוך עיתון “לחיים”)