לפרסם את ה’חזון’ של שבת ‘חזון’

בדורות האחרונים אנו נמצאים בגלות קשה יותר וזקוקים לכוחות נעלים יותר, אך ביחד עם זה, אנו קרובים לגאולה, ועד שמתחילים אפילו לטעום ממאכלי הגאולה. ולכן דווקא בדורות האחרונים התגלה עניין זה שבו מראים ליהודים בחזונו את בית המקדש השלישי.

בקשר לשבת חזון, ידועה אמרתו של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, ש”חזון” הוא על שם ה”מחזה” שמראים לכל יהודי; כי בשבת זו מראים לכל יהודי מלמעלה את בית המקדש השלישי.

ורבי לוי יצחק מוסיף על כך משל: מלך גדול תפר לבנו בגד יקר ונחמד. אבל הבן לא ידע להעריך את המתנה שקיבל, שיחק והשתובב עד שהבגד נקרע. האב עשה לו שוב בגד שני ונתנו לו. אלא שגם הפעם לא נזהר הבן לשמור על הבגד, ושוב נקרע. בפעם השלישית תפר האב בגד לבנו, אך הפעם הוא לא נתן לו את הבגד שכן לא היה בטוח שחזר למוטב לגמרי. אולם “לפרקים רחוקים ידועים” הוציא את הבגד והראה אותו לבנו, באומרו לו, שכאשר יתנהג בדרך הישר, או אז הבגד יינתן לו. הוא עושה זאת כדי לעורר אצל הבן את התשוקה והצמאון לקבל את הבגד, וכתוצאה מכך יתחיל הבן להיטיב אורחותיו.

וכך בנמשל: את ה”בגד” - בית המקדש - הראשון והשני לא השכלנו לשמור, והם נחרבו. ואילו בית המקדש השלישי כבר קיים ובנוי, עומד בנוי ומשוכלל למעלה בכל פרטיו. פעם בשנה, בשבת “חזון”, מראים לנו את בית המקדש השלישי כדי לעורר בנו תשוקה אליו כדי שנטיב דרכנו, ואז הוא ייגלה ויבוא משמיים.

מבאר הרבי שליט”א מלך המשיח (לקוטי שיחות ח”ט ע’ 24 ואילך), שאין הכוונה שמראים זאת רק לצדיקים ולחסידים גדולים - שהרי כל הכוונה בכך שמראים זאת היא כדי שהבן השובב יחזור לדרך הישר. אמנם, אם נשאל אנשים סביבנו, אף אחד מהם לא יאמר כי הוא רואה את בית המקדש בשבת חזון, ואף לא מרגיש זאת - אבל חלק הנשמה שלמעלה רואה זאת, ומתעורר בתשוקה ובגעגועים לכך. דבר זה משפיע גם על החלק התחתון של הנשמה המלובש בגוף, שיתחיל גם הוא לשם כך ללכת בדרך הישר, וזה מה שיגרום לגאולה ולגילוי בית המקדש השלישי לעיני כל.

לפרסם את ה’חזון’ של שבת ‘חזון’

ישנו פתגם מפורסם של הרבי הריי”צ (שהובא ונתבאר בכמה אופנים ע”י הרבי מלך המשיח שליט”א): “צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט” (וכי משום שה”סוס” הוא “סוס”, לכן ה”מלאך” אינו “מלאך”)?!

וההסבר: כשנוסעת עגלה למרחקים, והעגלון מצליף בסוסים ודוחק בהם לרוץ מהר, לפעמים מתחילים הסוסים לחשוב: לשם מה צריך לרוץ ולמהר כל כך להגיע למקום אחר? מה לא טוב במקום בו אנו נמצאים כעת?

כאשר מגיעים סוף סוף אל היעד, מכניסים את הסוסים לאורווה, ונותנים לפניהם לאכול שבולת שועל, והם מתנפלים עליה ברעבתנות של סוסים - אומרים הסוסים לעצמם: עתה אנו כבר “מבינים” לשם מה רצנו ועמלנו והתייגענו כל כך. הכל היה כדי להגיע לכאן ולאכול מן השבולת שועל.

העגלון מצדו מבין שמטרת הנסיעה אינה ה”שבולת שועל”, אבל גם ה”השגות” שלו הם רק ברמה שלו: הוא “מבין” שמטרת הנסיעה היא הכסף שהוא מקבל תמורתה.

בתוך העגלה יושבים להם חכמים העוסקים בעניינים העומדים ברומו של עולם, דברי חכמה והגות, והמטרה האמיתית של הנסיעה היא כדי לעמוד עליהם כראוי ולהביאם לידי פועל וכדומה.

ועל כך אומר הרבי הריי”צ: “צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט” - וכי משום שה”סוס” הוא “סוס”, וכל ההשגות שלו הם בדברים “סוסיים” בלבד, כמו שבולת שועל, וכי בגלל זה זוהי אכן מטרת הנסיעה האמיתית?! וכי לכן ה”מלאך” אכן אינו “מלאך”?!

[הרבי שליט”א מבאר גם את דיוק הפרטים במשל. שה”סוס” זו הנפש הבהמית, שכל עניינה והשגותי’ הן רק בגשמיות וחומריות. ה”עגלון” זו הנפש השכלית, המנהיגה את ה”סוסים” והיא למעלה מהם. אבל גם היא אין לה מושג ב”מלאכים”, בדברים נעלים השייכים רק לנפש האלוקית וכו’. אבל לענייננו נוגע בעיקר הפשט הפשוט של הפתגם]:

העובדה שאנו “סוסים”, ואין אנו רואים ואין אנו רואים או אפילו מרגישים את בית המקדש בשבת ‘חזון’, אין עובדה זו משנה כלל את המציאות האמיתית.

בדורות האחרונים אנו נמצאים בגלות קשה יותר וזקוקים לכוחות נעלים יותר, אך ביחד עם זה, אנו קרובים לגאולה, ועד שמתחילים אפילו לטעום ממאכלי הגאולה. ולכן דווקא בדורות האחרונים התגלה עניין זה שבו מראים ליהודים בחזונם את בית המקדש השלישי. אמנם עניין זה היה ידוע בהתחלה ליחידי סגולה בלבד, אולם במשך השנים התפרסם בכל מקום.

ככל שמתבוננים יותר בזה, כך חודר הדבר יותר בפנימיותו של כל אחד ואחת מאתנו, ונותן יותר כוחות להתרגל ללכת בדרך הישר. עד שזה יהיה אצלנו “כמו טבע”, ונקבל כבר בגלוי ולעיני כל בשר את בית המקדש השלישי, יחד עם המלך המשיח, שיוציא את כולנו מכל הגלות, ויכניס אותנו לתוך הגאולה האמיתית והשלימה. וכמובן ופשוט, בכלל “דרך הישר” הוא מילוי הוראותיו של הרבי, ובמיוחד בימים אלו.

ולכן נזכיר שוב אודות ההוראה בשנת תנש”א להמשיך ולערוך “סיומי מסכת” בכל יום ובכל מקום עד חמשה עשר באב, ואז לערוך התוועדות ברוב עם ובשמחה גדולה.

וכך בקשר לכל ההוראות ולכל מה שקובע של הרבי. כגון לפרסם את דברי ההבטחה והעידוד של הרבי לעם ישראל: “לחזק ולעודד את בני ישראל על–ידי ההכרזה שהקב”ה אומר בכל יום, באופן דחדש ממש, “פקד פקדתי אתכם”. משיח צדקנו “עומד אחר כתלנו”, ו”הנה זה בא”. ויש להתכונן לקבל את פניו על–ידי ההוספה בקיום התורה והמצוות”. “בניי, אל תתייראו! כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם. הגיע זמן גאולתכם!”.

הרבי אומר שכל העניינים הבלתי רצויים שהיו צריכים לקרות לפני הגאולה, כבר עברנו אותם בהידור, וכעת צריכים להיות רק דברים טובים ומשמחים בטוב הנראה והנגלה. יותר מזה: הרבי אומר שהקב”ה עושה מלחמות בין העמים כדי לפרסם את נבואתו של הנביא. כדי שיהי’ “ולך אתן פתחון פה בתוכם” גם אצל אותם מתי מעט שעדיין לא שמעו ולא קלטו שיש נביא בישראל.

משום כך, זו חובתנו וזכותנו לפרסם זאת, מפני שצריך להיות איכפת לנו מיהודים הזקוקים לעידוד, כפי שמלמד אותנו תמיד הרבי. והרי אף משום אנושיות גרידא, ומי מדבר על אהבת ישראל ואכפתיות אמיתית מכל יהודי, מוטלת החובה והאחריות והזכות על כל מי שרואה מישהו פוחד וחושש, לעשות כל מה שבידו להרגיעו ולעודדו. ובפרט שדברים אלו אינם רק כדי להרגיע ולעודד, אלא הם דברים אמיתיים ונכונים. ומי שאומר אותם הוא מי שהוא ורק הוא יודע באמת לאמיתו מה מתרחש כאן ומה צריך לעשות בכל מצב, ובמצב זה במיוחד, ודבריו חיים וקיימים ואמיתיים ונצחיים לעד ולעולמי עולמים בהחלט גמור בכל מאת האחוזים.

אם כן, כל מי שיודע את זאת, מוטלת עליו מלוא החובה והזכות והאחריות לעשות זאת, ובוודאי שעלינו לפרסמם בהבלטה בכל מקום אפשרי. וגם על כך יש להמליץ את הרבי הריי”צ: “צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט” - וכי משום שה”סוס” הוא “סוס”, וכל ההשגות שלו הם בדברים “סוסיים” בלבד, כמו שבולת שועל, וכי בגלל זה ה”מלאך” הוא אינו “מלאך”?! הדברים האמיתיים והמוחלטים של הרבי שליט”א מלך המשיח הם תמיד נכונים ואמיתיים ואקטואליים, גם אם ה”סוס” אינו מבין איך זה בדיוק. וה”הבנה” שלנו אינה משנה בזה מאומה, בין אם נבין ובין אם לא נבין כלל.

עבודה בכוח האישי שלנו

ובחזרה לשבת חזון: כיצד ייתכן, שואל הרבי שליט”א (בלקוטי שיחות שם), שגילוי זה, שבא כל כולו מלמעלה, ללא “אתערותא דלתתא” כלל, יפעל על האדם שההליכה בדרך הישר תהי’ אצלו “כמו טבע” - והרי יודעים אנו כמה מדגישה תורת החסידות את הצורך וההכרח שהאדם יעמול ויתייגע “בכח עצמו”. שאם לא כן, כאשר הדבר בא רק מלמעלה, “מבחוץ”, ולא מהאדם עצמו, אזי אין לדבר קיום?

ומסביר הרבי: ישנם שלושה אופנים, בכללות, בגילויים מלמעלה, כנגד שלושת בתי המקדש, וכתוצאה מזה גם באופן הפעולה על האדם.

בית ראשון היה שיא הגילוי מלמעלה. הוא נבנה על ידי שלמה המלך כאשר היה בשיא מלכותו ותפארתו, וגם מצבו של עם ישראל היה בשיא גדלותו, “קיימא סיהרא באשלימותא”, הן בגשמיות והן ברוחניות. כל העולם נכנע לפניו, באו מקצות הארץ לשמוע את חכמתו ולהתבטל לפניו.

אבל זה עצמו היה גם החסרון. מכיוון שהיה זה גילוי נפלא רק מלמעלה, בו בזמן שה”מטה” נמצא במצב נעלה, כשהוא “כלי” לאותו גילוי, אזי נמצאים בשיא. אבל ברגע שה”מטה” מתחיל לרדת ולחטוא, ושוב אין הוא “כלי” לכל הגילויים האלוקיים הנפלאים, אזי מסתלקים הגילויים למעלה, ולמטה נותר חורבן וגלות.

בבית שני היה המצב הפוך. מצבו של עם ישראל היה נמוך ושפל מאד, הן בגשמיות והן ברוחניות. הם היו נתונים לחלוטין תחת שלטון זר, וכל העליה ובניין הבית לא היה אלא ברשות מלך פרס. גם המצב הרוחני של העם היה אז בשפל. היו סיפורים שלמים של נישואי תערובת עם גוים, שבקושי גדול התגברו עליהם. הנבואה נסתלקה. חסרו הארון והלוחות ורוח הקודש וכו’.

ובכל זאת, “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”. דווקא משום שההתחלה הייתה “מלמטה”, מהמצב השפל והנחות ביותר, לכן הייתה כאן הקדושה בעולם מצד עצמו, ולא רק מפני הגילוי מלמעלה. וכאשר הדבר בא מלמטה, בכח עצמו, אזי הוא נקלט בפנימיות יותר ויש לו קיום יותר.

אבל גם בית שני נחרב. כי למרות המעלות שיש בדבר שבא מלמטה, הרי ה”מטה” הוא מוגבל, וכל מה שהוא מגיע אליו הוא רק בהגבלה, ואינו יכול להיות נצחי.

ואילו הבית השלישי, עליו נאמר “בונה ירושלים ה’ - איהו ולא אחרא” (הוא ולא אחר), הוא “בניינא דקודשא בריך הוא”, הבניין שבא מהקב”ה עצמו, שלמעלה מכל הגילויים.

לכן יכול ה”מחזה” של שבת חזון, של בית המקדש השלישי, לפעול על כל אחד שיתרגל ללכת בדרך הישר עד שהדבר יהיה אצלו כמו טבע, למרות שהגילוי בא מלמעלה - כי הגילוי כאן הוא גילוי עצמותו יתברך.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!