“בזמן בית שני היה יום טוב תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות

“בזמן בית שני היה יום טוב תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזיכרון שייהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה”,  שיחות והוראות הרבי מה”מ מדגישות מציאות זו, במיוחד כאשר תשעה באב חל בשבת.

ל’חוצפה’ של החסידים אין גבול כנראה, שלשה שבועות אחרי שחגגנו את שבעה עשר בתמוז, הרי שבכוונתנו, אפילו בתכנית הגלותית, לחגוג גם בתשעה באב! לקדש אותו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ואפילו לערוך סעודות מצווה כסעודת שלמה בשעתו..

כולם מבינים כי כרגע מציאות כזו אפשרית רק בתשעה באב שחל בשבת, וגם אז נשמור בקפדנות על ההלכות המיוחדות לשבת כזו.

שורות הפתיחה מבוססות איפה על הסיפור על ראשוני המתנגדים, שהעידו בשבועה כי ראו את החסידים אוכלים ושותים בתשעה באב, אלא שכיחדו תחת לשונם שהיה זה בתשעה באב שחל להיות בשבת…

לא מדובר רק על פתיחה הומוריסטית, אלא בהצגת מציאות כפי שהיא משתקפת ביחס שלנו לחורבן בכלל, לתשעה באב בפרט, ולתשעה באב שחל להיות בשבת במיוחד, היחס שמלמד אותנו כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

כבר הזכרנו לא מעט את האופן המיוחד, הפנימי והמהותי בו מציג הרבי, את העניינים הבלתי רצויים בכלל, ואת העניינים השייכים לאבלות ולחורבן בית המקדש במיוחד. מאמר חז”ל כי המטרה והכוונה בכך שנחרב אריאל, הייתה על מנת שיבא ארי’ זה הקב”ה ויבנה אריאל, כמו גם ההגדרה ההלכתית של סותר על מנת לבנות, הופכת להיות מוחשית בשיחותיו והוראותיו של הרבי, לראות ולהדגיש את בניין הבית, ולהדגיש את העניינים הנעלים והרצויים שבתוך ימים אלו, כולל השמחה באופן המותר.

ולא רק בשבת, אלא גם ביום ראשון, התענית הנדחית, הנהגתו של הרבי מה”מ בשנת תנש”א, בפעם האחרונה שזכינו לראות ולשמוע את ההנהגה בקביעות זו בעיני ואוזני בשר, הייתה מיוחדת במינה – כולל השיחה שלפני תפילת ערבית בסוף היום, חלוקת הדולרים ועידוד השירה, הכנסה של הגאולה לתוך הגולה, לתוך היום שמסמל את הגולה ואת הגאולה יותר מכל.

העובדה שבתשעה באב נולד מושיען של ישראל, אינה חידוש של הרבי, ואינה שייכת רק למדרשים מתחום ה’אגדתא’, שהרי יש לה משמעות הלכתית, כמו במנהגי נשים שונים אחרי זמן המנחה, המובאים בפוסקים, בהדגשה כי יש כאלו שאצלן זו הדרך היחידה להתנחם ולהאמין בנחמה! כמובן אמירת ‘נחם’ דווקא במנחה, או אי אמירת תחנון “מפני שבזמן בית שני היה יו”ט תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזיכרון שייהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה”.

הלכות אלו ידועות ומקוימות בכל תפוצות ישראל, אולם הדגשת המסר שלהן, הכוונה שבתוכן באה לידי ביטוי דווקא אצל הרבי, דווקא מי שזוכה להיות ‘מושיען של ישראל’ ו’גואל אחרון’ יכול להראות ולהמחיש את הגאולה בכל זמן ובכל מצב.

מי שחי באמת את השיחות של הרבי, מרגיש כי הגאולה ובניין בית המקדש אינן איזשהו חלום, רחוק ואוטופי, כששומעים את הרבי מדבר על כך שהולכים כעת, מתוך ההתוועדות/השיחה או כל רגע אחר בו נמצאים, ומגיעים לבית המקדש השלישי, מבינים כי מדובר במציאות ממשית. חשים כי זו המציאות האמיתית, זהו המצב הטבעי של עם ישראל וכל רגע בו עדיין לא זכינו לכך, מעורר מחדש את התמיהה והזעזוע “עד מתי”.

כאשר חיים עם דבריו של הרבי, בפרט בשנים האחרונות, הרי יודעים ומרגישים את התקופה בה אנו נמצאים, התקופה של ימות המשיח, כך שנושא בית המקדש, האבלות על חורבנו, ביחד עם הצפייה לבניינו, והידיעה כי הוא קרוב מאד, הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

בתשעה באב נולד מושיען של ישראל, זהו כפשוטו ממש. אין רגע בו הגאולה אינה יכולה להגיע, ואם כך בכל הדורות והזמנים, הרי שכיום, אין רגע בו יכולה הגאולה שלא להגיע, זהו הפשט, זוהי הידיעה, של כל מי שטעם משהו מדברי הרבי מה”מ.

איננו מוכנים לחיות לפי מה שנראה כרגע כמציאות בעיני בשר גשמיות, אלא עושים כל מה שאפשר כדי לשנות את המציאות, או יותר נכון – לגלות את המציאות האמיתית ולהביא לכך שהיא זו שתפעל בעולם ותכתיב את ההתנהגות בו. אנו מתכוננים לתשעה באב שחל להיות בשבת, על מנת שהוא יהפוך בגלוי ליום טוב, ולא ניאלץ לצום ביום שאחריו, מתוך ידיעה שזוהי המציאות הנכונה, מציאות של גאולה האמיתית והשלימה, מציאות בה אנו זוכים להתגלות משיח צדקנו, שאת הולדתו מציינים גם בתשעה באב, ואת המציאות וההתגלות שלו אנו  מציינים כבר כעת, בהכרזה, שירה ואמונה:  יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.