אירועים דרמטיים קורים בחיי העם בארץ ישראל, אירוע היסטורי רודף אירוע היסטורי, חדש

אירועים דרמטיים קורים בחיי העם בארץ ישראל, אירוע היסטורי רודף אירוע היסטורי, חדשות לבקרים. במדינות שמסביב מתרחשות מהפכות, ירושלים במוקד ההתעניינות העולמית, וניסים אשר בכל יום עמנו אינם אלא בבחינת “כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם” * קולות של גאולה ואקטואליה

מאת רחל שאבי

חדשות נתפסות לרוב כאירועים ספורדיים שמתרחשים, זה פה וההוא שם. גם מי שעוקב אחרי מהלך העניינים, לא תמיד יודע למצוא את הקשר בין הדברים, לזהות את הרצף, בדיוק כמו שהיה בסיפור מגילת אסתר. אבל בכל מה שקורה כאן לאחרונה - אי אפשר שלא להבין שהנה זה–זה!

הרגשת וודאות של נס חובקת את כולם. ממבצעי הגבורה המזהירים של לוחמי המוסד והטייסים, ועד לפתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים, המשדרת לעולם כולו מסר אחד פשוט: ארץ ישראל וליבתה, ירושלים, שייכת ליהודים. על אפה וחמתה של תקשורת בינלאומית שקרית, היא משדרת סדרת ניסי הניסים שמתרחשים בימינו, וזו אמת שאי אפשר להתכחש לה עוד.

הקב”ה מדבר אל כל אחד בשפה שהוא מבין: פוליטיקה? - השגרירות האמריקאית הגיעה לירושלים. ביטחון? - רואים את ניסיך ונפלאותיך בכל יום ממש. הניסים גדולים יותר ככל שהם מחופרים עמוק יותר בטבע, בגויישקייט.

בעתה אחישנה. בשבועיים האחרונים דוהרים הניסים מתחת לשולחן, וכשמתכופפים להרימם, נופלים לך על הראש עוד כמה…

על מה לכתוב? על מה לא!… כנראה בגלל הדם החבד”י הזורם בעורקינו החלטנו ללכת על הכל. ושמישהו שם במערכת יעשה סדר. קדימה.

מנגנון ההשמדה העצמית מחליף מהלך.

מלחמת הקליפות נמשכת, ויש לה אפילו שם זמני: מלחמת שבע השנים.

ששה ק”מ מארמון בשאר אסד. הרס עצום. שכונות שלמות נמחקות על ידי מטוסי צבא סוריה(!) ורוסיה בקרב מר על שתי המובלעות אחרונות של דאעש, ג’יהאדיסטים סונים ואחרים. לנו ממש לא צריך להיות אכפת איך קוראים להם. יהיו “פלג” זה או אחר - הם עושים את העבודה במקומנו. כותשים עד דק את מה שנשאר מדמשק. היום זו מובלעת ירמוכ, שם שכנו פעם המוני פלסטינים וכיום נעלמו משם כמעט כולם. קרבות רחוב קשים, הרוגים רבים לכל הצדדים. ככה זה נמשך כבר שבע שנים.

אבל גם בדרום שמח.

במהלך התפרעויות הפלסטינים בגבול רצועת עזה, הושחתו והוצתו מסוף הדלקים והצינורות הראשיים המספקים גז ודלק לרצועה. עלות צינור גז כזה נאמדת בכעשרה מיליון שקלים. התלקחות התבערה חיסלה את כל מעברי האספקה. נהרסו המסוע שמעביר חומרי בניין, מסועי תבואה, מזון ובעלי חיים, ונגרמו נזקים קשים לתשתיות החשמל.

כל אלה - בצדו הפלסטיני של המעבר. הנזקים נאמדים בעשרות מיליוני שקלים. את מה שנשאר מכסף התרומות ההומניטריות ששימש לבניית המנהרות המופצצות, הם שורפים עכשיו.

זו הפעם השנייה בימים האחרונים שפלסטינים פוגעים בציוד שנועד לסייע להם. עכשיו תארו לעצמכם את הצעקות ממלכת הפייק–ניוז אם אנחנו היינו עושים להם את זה.

צעדת השיבה. לאן?

שקר, רוע וטיפשות. לא פשוט לעמוד מול שלשתם בעולם שהגדרתו היסודית בתורת אמת היא עלמא דשיקרא.

עשרים הטילים שנורו לעבר רמת הגולן, נפלו בשטח הסורי לא משום שהסורים טיפשים. טיל זה דבר די מתוחכם, והוא גם לא עושה חשבון אם מי ששיגר אותו צודק או לא. עשרים טילים אינם עשרים אבנים. מישהו הסיט אותם ממסלולם הממוחשב. מישהו דייק את השיגורים של כיפת ברזל. ואז קרה מה שאנו קוראים לו “יירוט מוצלח” או “בצד הישראלי לא היו נפגעים ולא נגרם כל נזק” או “כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם”.

השגחה עליונה עם עינא פקיחא, לא ינום ולא ישן שומר ישראל. והעולם זוכה לחזות שוב במו עיניו כיצד גם כאן - כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. הארופאים לא פרשו מההסכמים, זה נכון, אבל זה בדיוק מה שממשיך להחזיק את האיראן קצר, ומונע ממנה לפרוק כל רסן בהעשרת אורניום כאוות נפשה, משום שבכך היא תפר את הסכמיה עם האירופאים ידידיה השומרים לה אמונים, ואז תחטוף עוד סנקציות גם מהם ותסכן עוד יותר את שארית הפלטה של כלכלתה המטה לנפול.

בקיצור - לב מלכים ורוזנים אירופאיים ביד השם, ובלי שהתכוונו, הכניסו האירופאים את איראן למלכוד שאין ממנו מוצא.

ומה עושים כשנתקעים ככה?

מגדפים כמובן, ושורפים דגלים.

חברי “הפרלמנט” האיראני זיכו את העולם בשיעור מאלף של דמוקרטיה–בפעולה, כאשר נראו שורפים את דגל ארה”ב בבניין הפרלמנט המכובד, בעוד אזרחים ברחובות צועקים ‘מוות לאמריקה’. המנהיג הרוחני העליון קורא ספרים מפוקפקים על טראמפ, וכולם יחד מוכיחים לדמוקרטים יפי–הנפש עם מי הם חתמו הסכם.

מה הם יעשו עכשיו?

מפצצת גרעין הם באמת יכולים לשכוח. לנסות להלחם אתנו, ממש לא כדאי להם לנסות, והם יודעים זאת. מליארדי הדולרים שאובמה הזרים להם תמורת “ההסכם הרקוב”, אזלו. חדשים - לא יהיו. המשטר המפולג בקושי צלח את גל ההפגנות שפרץ לפני מספר חדשים. מצוקתם גוברת נוכח הכשלונות החדשים בכל החזיתות. כעת, עם הפעלת משטר הסנקציות הנוקשה וחסר הפשרות של טראמפ, קרוב מאד היום שאיום הקריסה הכלכלית לצד הפיכה עממית יהיו ממשיים.

על פי טבע בשלב זה מסתמנות שתי אפשרויות: או שיתעקשו כמו שהם יודעים והמהפכה האזרחית ברחובות איראן תתרחש במוקדם או במאוחר (אגב, מהפיכה חברתית שם תהיה רק תחילתה של ההתפוררות. הרפובליקה האסלאמית הנתפשת כמדינה שעשויה מקשה אחת, היא בעצם מדינה מפולגת ומפוצלת מבחינה אתנית, רבת מיעוטים, וסובלת מבעיות וסכסוכים פנימיים קשים. הכורדים במערב, הסונים בדרום, הבלוצ’ים במזרח ועוד רבים - כל אלו מחכים בכליון עיניים לשעת הכושר. זה מזכיר שוב ושוב את התפוררות כפות רגלי החרס של הפסל הגדול בפגישת הפסגה בין נבוכדנצר לדניאל הנביא, בו מתאר הנביא נאמנה את סופה של מלכות ישמעאל עלי אדמות).

או, שיתפסו את עצמם ויסכימו לחתום על הסכם משופץ שישביע את דרישותיהן של ארץ ישראל וארה”ב. זה אומר שדבר ראשון מנתקים את התמיכה הנדיבה שהחזיקה את החיזבאללה (שקנה עבורה את הבחירות המושחתות בלבנון) וככה ייעשה גם לשאר אירגוני הטרור, “זרועות התמנון” של איראן.

כך מייבשים את הטרור העולמי. עוד מעט נראה איך על פי טבע, רוח הרשעה כעשן תכלה. כל לוחמי החופש הללו אינם אלא שכירי חרב מושחתים המתבססים על משכורות. בלי כסף שום דבר לא יזוז שם, וכל המיליציות יהגרו לגרמניה או לצרפת. כמה נשמח לראות את האירופאים מיישמים מולם את העצות ההומאניות שנתנו לנו כל השנים.

עד כאן מזרחנות. ולהקב”ה יש בוודאי עוד אי אלה רעיונות מוצלחים שנשמח לראותם מתחוללים. כל התרחישים אלוקיים לגמרי, ובכל מקרה ארץ ישראל היא הרי המקום הבטוח ביותר בעולם ליהודים.

ולשמחתנו - גם הכי מעניין.

המהפכה האמיתית - דוהרת!

המהפיכה הערבית האמיתית היא שקטה בינתיים, אבל דוהרת. הרחק מקישקושי התשקורת והיכלי הפוליטיקה ושלטון הדיקטטורים למינהו, ולא מאתמול - כבר החל להתרקם שם השינוי האמיתי. יותר ויותר אנשים מבינים שישוב העם היהודי בארץ ישראל איננו זמני. הם רואים את השיגשוג המופלא במקום שהיו לו הכי פחות סיכויים לשרוד. הם חווים את המחסור והשחיתות במקומותיהם. והם כבר לא רק מקנאים ושונאים. חלק גדול מהם כבר משלימים. אם משום שאנו חיים בתקופת מותם של האיזמים (אידאולוגיות השקר) ואם משום טיפטוף האמת מלמעלה שהתחזק, הם אינם מוכנים עוד לקנות תעמולה. להיות צעצוע של אף אחד. בחסות הרשתות החברתיות הם חושפים את השקר ולא מוכנים יותר לאכול לוקשים. בשעת כתיבת שורות אלה תלויים אלפים על הגדרות בפסיכוזה ההמונית המאפיינת את פרא האדם שידו בכל ויד כל בו. הנוער עדיין מוטרף ועושה הצגות אבל אלה פירפורי גסיסה. הצגה מבויימת, ואין ממה להתרשם. אחד על אחד, הם רוצים לבוא לבקר, לראות את הפלא מקרוב. לעבוד, להרוויח. על פני השטח ניתן לראות כבר את יורש העצר הסעודי פועל נכון, ולא בגלל האוייב האיראני המשותף. הוא משתמש בו על מנת להתקרב, ולהוציא לאור את מה שזורם כבר שנים רבות באפיקים סמויים. ולא רק איתו. הם כולם כבר קרובים מאד לרגע בו

 “הם מודים כולם כי שקר הנחילום אבותם ושנביאיהם - היטעום”.

מאד מאד קרובים.