יקותיאל מנחם ראפ

שישים ושבע שנות פעילות ועשיה לצד חסד מופלג, היו שנותיו של המשגיח והמשפיע בישיבת “תומכי תמימים” המרכזית 770, הרב יקותיאל מנחם ע”ה ראפ, שנהרג ביום שני השבוע בתאונת דרכים מחרידה  * כל חייו היה עסוק בלממש את רצונו של הרבי * הוא ביצע שליחויות רבות מהרבי בחברת “על אל” שבניו יורק, כמו גם בארגונים אחרים שהקים כמו “ועד המחנכים”, “מטה שירה וזמרה”, וכן “המטה העולמי להצלת העם והארץ”, ועוד    * תקוות מנחם 

 

בהלם ובתדהמה נפוצה הבשורה המרה על פטירתו של הרה”ח הרה”ת ר’ יקותיאל מנחם ראפ ע”ה, בתאונת דרכים מחרידה בצהרי יום שני השבוע. הרב ראפ היה מהדמויות המוכרות יותר בקרב אנ”ש והתמימים ברחבי העולם, ובפרט בשכונת “קראון הייטס”.

הרב יקותיאל (קותי) ראפ שימש כמשגיח ומשפיע בישיבת “תומכי תמימים” המרכזית, ויחד עם זאת נשא בשורה של תפקידים הקשורים ל’מבצעים’ ולהפצת תורתו של הרבי. הוא היה מנהל הפעילות החב”דית באל–על שבניו יורק, מראשי ‘ועד המחנכים’ וחבר בהנהלת “המטה העולמי להצלת העם והארץ”, גוף שפעל רבות למען שלימות גבולותיה של ארץ הקודש. כן ניהל את “מטה שירה וזמרה” להגברת השמחה והאמונה לקראת הגאולה.

בשלל תפקידים אלה עמד ר’ יקותיאל ראפ בחוד החזית ופעל רבות כדי לגרום לרבי מה”מ נחת רוח.

הוא הקרין חביבות ופשטות מיוחדת לכל אדם באשר הוא, ואף שמו נקרא בפי כל בקיצור “ר’ קותי”.

שנת קודש אצל הרבי

הרב יקותיאל ראפ נולד ביישוב ‘יסודות’ ביום ט’ במנחם אב תש”ח להוריו ר’ שרגא שי’ ומרת ציפורה ראפ.

בצעירותו למד בישיבה הליטאית “קול תורה” בירושלים, שם התקרב לחסידות בעקבות שיעורים בספר התניא שנמסרו על ידי הרב יוסף צבי סגל, ראש כולל “צמח צדק”. לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת “תומכי תמימים” בכפר חב”ד והיה לאחד ממושפעיו של המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן. כבר בעת שלמד בישיבה בכפר חב”ד, התמסר לנושא של הפצת היהדות, ובמשך תקופה היה האחראי על “מבצע תפילין” ברחבי גוש דן על ידי תלמידי הישיבה.

בתום מסלול הלימודים, נסע הרב ראפ לשנת ה’קבוצה’ ב–770. היה זה ערב פסח תשכ”ח (באותן שנים, ה’קבוצה’ החלה בערב פסח, ולא כפי שהיא כיום), ואז חבש את ספסלי בית המדרש יחד עם שאר חבריו התמימים.

מאורעות הימים ההם היו חקוקים כל השנים בזיכרונו של הרב ראפ, וכפי שסיפר בהזדמנות ל’בית משיח’:

“הרבי קיבל אותנו בבואנו. הרבי עמד אז בפתח של 770, הביט בנו, חייך ואמר ‘א פריילעכן פסח און פריילעכע הכנות’. בליל ב’ דחג–הפסח, השתתפנו בהתוועדות הראשונה אצל הרבי. אני יכול להעיד, כי רק אז, כשהגעתי לרבי, התחלתי לדעת מה זה ‘לחיות עם הרבי’, לחיות עם השיחות של הרבי.

“עד שהגענו לרבי, למדנו אמנם שיחות של הרבי, אבל היה זה כמצוות אנשים מלומדה; היה חסר לנו את ה’קאך’ והחיות בלימוד שיחות הקודש של הרבי. לאחר שהגענו לרבי, התחלנו להבין כיצד צריך ללמוד שיחות של הרבי; אז התחלנו ללמוד את השיחות בחיות ובהתלהבות; אז התחלנו ללמוד את השיחות כדבר ש’הם חיינו’.

“זכורני שכשהגענו לרבי ל’קבוצה’, הרגשנו שהשנה הזאת היא ‘שנת שבתון’, שנה שכולה קודש לרבי. הרגשנו שאנו נשבעים אמונים לרבי לשנה תמימה; שנה שנשקוד על לימוד הנגלה והחסידות; שנה שנתמסר לרבי בכל מאודנו; שנה שתהיה ‘קודש לרבי’”, סיפר הרב ראפ.

מתחיל להמריא…

בשנים הבאות נשאר בארה”ב, ויצא לפעילות ‘מבצעים’ עם ישראלים ברחבי המטרופולין הגדול. לעתים היה נוסע לעשות ‘מבצעים’ בשדה התעופה ע”ש קנדי, ואט אט החל להכיר יותר את המקום ואת האנשים שעבדו שם.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל”ד, חשב כי בעת כזו צריכים לנסוע לשדה התעופה בכל יום ל”מבצע תפילין”, כדי לקיים את הבטחת חז”ל “למען יראו ממך”. לשם כך קיבל את רשות הנהלת הישיבה, ואף ארגן תורנות של תלמידי התמימים שנסעו בכל יום לשדה התעופה לשם כך. הוא אף כתב דו”ח לרבי, ובין השאר ציין: “בזה הריני למסור לכ”ק אדמו”ר שליט”א הדו”ח ממבצע תפילין  בטרמינאל “אל–על” בקנדי אייר–פורט, בשבוע האחרון של המלחמה האחרונה באה”ק. יש לציין שההיענות להנחת תפלין גדלה מאד מאז תחילת המלחמה, והיא נמשכת גם כיום. גם הניחו הרבה מהשומרים במקום והאחראים עליהם, שבעבר היו מסרבים”.

הוא הוסיף ושלח דו”ח מהפעילות שהתקיימה בחול המועד סוכות בשדה התעופה: “ברכו על הד’ מינים כ–150 איש, ביניהם השומרים במקום, ונתנו להם החוברת הסברה על המצוה שיצאה על ידי “מחנה ישראל”. בסוף המבצע רקדנו ושתפנו כמה מהנוסעים והמלוים. אחר כך הת’ אברהם סלוין הרים אותי על כתפיו ודברתי בפני העומדים שם בעניין מצות ד’ מינים ודברי כ”ק אדמו”ר שליט”א בקשר למלחמה, לשמחה ולמצות תפלין. במבצע מסבירים למניחים דברי כ”ק אד”ש בקשר למלחמה, לניסים, לשמחה ולמצוות תפלין, ומחלקים חומר הסברה על מצוות תפלין ופרשת השבוע”.

על פעילות זו הופתע לקבל תשובה מיוחדת: “נת’ ות”ח אזכיר על הציון להמשך מוצלח בכהנ”ל”. לא היה זה דבר של מה בכך, שכן בדרך כלל הרבי לא נתן תשובות לבחורים בעניני ‘מבצעים’, אלא דרך צא”ח. “תשובה זו נתנה לי דחיפה חזקה להמשיך ביתר שאת”, סיפר ר’ קותי לימים. בהזדמנות אחרת קיבל תשובה: “ויהי רצון שיקויים מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו’”.

גם בהמשך הרבי דיבר עמו על פעילות זו, וכן ב”יחידות” בה הורה לו להיכנס לעבוד  בישיבה.

“היחס שזכיתי לקבל מהרבי לפעילות בשדה–התעופה, היה תמיד מאוד מיוחד”, סיפר. “בכל פעם שעברתי ב”כוס של ברכה” נתן לי הרבי בקבוק משקה מבלי שאבקש, באומרו ‘פאַר’ן לופט–פעלד’ [= שדה–התעופה]. בפעמים הראשונות היה זה לאחר שכבר עברתי והרבי קרא לי בחזרה. מאוחר יותר הרבי שינה את הנוסח והי’ אומר ‘פאר’ן שדה–התעופה’”.

ר’ יקותיאל וחבריו היו נוסעים ל’שדה’ בכל פעם שהגיעה טיסה וערכו שם ‘מבצעים’ עם הנוסעים שהגיעו וכן עם מלוויהם. “באותה תקופה הטיסות היו יוצאות באיחור רב והנוסעים ומלוויהם היו ממתינים לפעמים שעות שלימות עד שהטיסה תצא ויכולנו לשוחח איתם על יהדות במשך זמן רב. כשהרבי יצא ב’מבצע מזוזה’, הבאנו משדה–התעופה עשרות אלפי כתובות, בהם בדקו וקבעו מזוזות, ובשנים אחר–כך רשמנו אלפים רבות לאות בספר התורה הכללי”.

ר’ יקותיאל ראפ חש כי יש יתרון מיוחד ב”מבצעים” המתקיימים בשדה–התעופה: “כיון שיהודים רבים נוסעים לארץ ישראל ואז הם בהתעוררות ויותר קל לפעול אצלם ענין של קיום מצוות”.

במסגרת זו התיידד לימים עם הצוות של חברת אל–על ושאר היהודים העובדים ב”שדה”. הקשר הלך והעמיק עם הנהלת אל–על, עובדי החברה, אנשי הביטחון ונוסעי “אל–על”, שנתנו בו את אימונם ופתחו בפניו את משרדיהם כמו גם את המקומות שלא הייתה להם גישה לאדם מן השורה. ר’ יקותיאל היווה בעבורם כתובת אמיתית לכל עניין של יהדות, כאשר את הכל עשה בסבר פנים יפות, בנעימות ובשמחה.

במשך השנים הביא רבים מאנשי “אל–על”, כולל הבכירים שבהם, לחלוקת דולרים ביום ראשון, והרבי תמיד איחל להם וברכם באופן מיוחד: “שיהיה אל–על בגשמיות וברוחניות”! תוך שהוא מסמן באצבעו הק’ כלפי מעלה.

פעם הביא קבוצה מהנהלת “אל–על” ליחידות אצל הרבי. הללו שאלו את הרבי האם זה נכון שיש הוראה שלו לנסוע דווקא ב”אל–על”. הרבי ענה: “אני איני נותן הוראות, אני רק אומר מה שכתוב בתורה”. מישהו מהם אמר: “עניי עירך ועניי עיר אחרת — עניי עירך קודמין”. הרבי שמע את דבריו והגיב: “לא לזה התכוונתי. זה לא ענין של עניות, או סעד, או צדקה. התכוונתי למה שכתוב או קנה מיד עמיתך”. — שאם יש אפשרות לתת ליהודי להרוויח, צריך להעדיף זאת.

אולם התייחסות לא שגרתית במיוחד הייתה כאשר הביא פעם את מנכ”ל “אל–על” באמריקה, מר דוד שיין, עם סגניו ואנשי צוות נוספים לחלוקת דולרים. המנכ”ל פנה לרבי ואמר על הרב ראפ, בהצביעו עליו, שהוא הנציג של חב”ד ב”אל–על”. הרבי אמר לו שהוא אינו מקבל את המינוח הזה, כי נציג או שגריר אפשר לומר רק אם מדובר בשני גופים שונים וזרים או שתי מדינות רחוקות, ששולחים נציג או שגריר לגוף השני או למקום הרחוק. “אך אנחנו גוף אחד שמטרתו היא לעזור ליהודים. המרכז של הגוף הזה הוא בארץ ישראל ויש לו סניפים בניו–יורק, בלונדון, במלבורן ובכל המקומות… “.

משלוח מיוחד של מצות הרבי

זכות מיוחדת עמדה לו להעביר מצות שמורה של הרבי לחסידים שהתגוררו בארץ הקודש ואשר ביקשו בכל שנה לקבל מצות קדשו של הרבי. בתחילה היתה זו קופסא קטנה אחת שיועדה לאישים ספציפיים מתוך רשימה שנתן הרבי, ולאחר שסודר המשלוח עם “אל–על” על ידי הרב ראפ — הכמות גדלה לחמש חבילות ענקיות שיועדו עבור אנ”ש והמקורבים וחיילי צה”ל בארה”ק. לאחר שהרבי היה מפריש חלה מהמצות, היו עוזרי המזכירות סוגרים ומדביקים ועוטפים בניילון את ארגזי המצות לקראת הטיסה, מחשש לגשם ורטיבות בדרך.

בשנים הראשונות הרבי ביקש שארגזי המצות לא יהיו עם כל המזוודות המאוחסנות בתא המטען של המטוס, אלא שיוכנסו לתוך תא הנוסעים עצמו, ובכל שנה היו צריכים לעשות הסדר בעניין זה עם חברת “אל על”. יותר מאוחר דאג הרב ראַפּ, שיסודר קונטיינר מיוחד בתא המטען עבור המצות.

לימים סיפר בראיון ל”בית משיח” על הזכות המיוחדת לארגן את משלוח המצות של הרבי לארץ הקודש:

“מאז שנת תשל”ד הייתה לי הזכות לסייע בכל שנה לשליחת המצות של הרבי עבור אנ”ש בארץ ישראל. המצות היו נשלחות בקונטיינר מיוחד בטיסת אל–על, לאחר שבזכות הקשרים החמים שרקמתי עם אנשי החברה, במסגרת שליחותי שם כשליח הרבי בשדה–התעופה וה”מבצעים” איתם, השגתי את הסכמתם להקצות קונטיינר מיוחד עבור המצות.

“זכיתי גם לסדר את המשלוח בפועל: היינו מנקים את הקונטיינר מחמץ ולכלוך ועוטפים את ריצפת הקונטיינר בנייר. מניחים בתוכו את ארגזי המצות הארוזים היטב, ובנפרד גם את המזוודות של השליח, כדי שלא יצטרך להתעכב בשבילן לאחר הנחיתה. על המנעול של הקונטיינר הייתי מדביק את הסמל של בית חב”ד שדה–התעופה ומבחוץ תולה שלט גדול “המצות של הרבי מליובאוויטש הנשלחות לתושבי ארה”ק ולחיילי צה”ל”.

“זכורה לי אפיזודה מעניינת: בשנה הראשונה שסודר המשלוח עם “אל–על”, נסע איתי לשדה–התעופה המזכיר הרה”ח ר’ בנימין קליין, בכדי לראות שהכל הולך כפי שצריך (כל השנים שלפני כן, הוא היה ממונה על משלוח המצות שהיו בגודל קופסת מגבעת). בשנה לאחר מכן שאל אותי הרבי: “מי נוסע איתך”? לא ידעתי מה לענות, כיון שכבר לא היה צורך שיבוא עוד מישהו לאחר שכבר היו לי את הקשרים וההיכרות עם “אל–על”. הרבי הבחין בכך והפטיר: “דו ביסט דארטן דער גאנצער בעה”ב”! [= “אתה שם הבעל–הבית”!…]

“הרבי רצה שהמצות יישלחו דווקא בטיסות אל–על, מאחר שזו חברה יהודית, והקפיד גם שבאותה טיסה עם המצות יהיה מישהו שטס איתן בתור שליח להביאן. בדרך כלל הרבי נותן לכל אלו שמסייעים באריזת ומשלוח המצות — ובתוכם לשליח שטס עם המצות וכן לי — העתק מה’מכתב כללי’ לכבוד ר”ח ניסן של אותה שנה ודולר לצדקה. הרבי גם נהג תמיד לשאול אותי: “אלץ איז פאר חתמ’עט” [= האם הכל חתום?]. (על מקרה מופלא שאירע באחד השנים — ראה מסגרת).

הרבי מקבל את ספרי התניא “הבינלאומיים”

בשנת תשד”מ, כשהתחילו הדפסות התניא בכל מקום, ערך הרב ראפ הדפסת התניא בשדה–התעופה “קנדי”. באותו זמן לא נתנו אישור לערוך הדפסת תניא בכל מקום, רק בערים ויישובים, אך הרב חודקוב נתן לו את האישור להדפיס בשדה–התעופה באומרו שזהו מקום “בינלאומי”.

כריכת הספרים הסתיימה בסמוך למועד משלוח המצות, ור’ קותי הביא עמו 2 תניא’ס על מנת לתתם לרבי בזמן ההמתנה עד שיסיימו לארוז את ארגזי המצות. כשנתן אותם לרבי, שאל אותו הרבי: “האם כבר קיבלת את ההשתתפות”? (כל מי שהדפיס ספר תניא קיבל מהרבי על ידי המזכירות שטר של 20 דולר כהשתתפות) ר’ קותי ענה שעדיין לא, והרבי אמר לו שיפנה למזכירות מאוחר יותר ויקבל. והוסיף: “כיון שנתת 2 ספרים, תקבל 2 שטרות” (של 20 דולר).

כשטלפן למזכירות כדי לדווח למזכיר ר’ לייבל גרונר על משלוח המצות ולתת לו את מספר הקונטיינר שייקל למוצאו בארץ ישראל — על פי הוראת הרבי אליו בכל פעם, שידווח למזכירות איך היה המשלוח ומהו המספר — הוא שאל אותו: “איפה תהיה מחר בקריאת התורה”? ר’ קותי השיב: “אצל הרבי, בבית המדרש”. ר’ לייבל אמר לו אפוא: “הרבי רוצה לתת לך בעצמו את השטרות עבור הדפסת התניא ולשמוע בעצמו איך היה עם משלוח המצות. תעמוד מחר בבוקר אחרי הקריאה ליד הפתח של החדר של הרבי”.

למחרת חיכה בשעה היעודה ב’גן עדן התחתון’. הרבי הגיע לאחר קריאת התורה, הוציא מהכיס 2 שטרות ונתנם לו, ושאל איך היה עם המשלוח ואחר–כך שוחח עמו על עוד כמה עניינים.

איש הקשר עם הרבי

במסגרת עסקנותו הציבורית ובזכות קשריו הענפים, הכיר הרב ראפ רבנים ואנשי ציבור, וקישר אותם אל הרבי. הוא הביא אישי ציבור ישראלים שהגיעו ונחתו בשדה התעופה, לביקור אצל הרבי, אם בתיאום ‘יחידות’, או אחר כך ב’חלוקת דולרים לצדקה’ כפי שניתן לראות באין ספור תמונות וקטעי וידאו. הוא גם שמר על קשרים מיוחדים עם רבים מהרבנים, העסקנים, אישי הציבור והפוליטיקאים אותם זכה להביא אל הרבי.

בשנת תש”נ יצר הרב ראפ קשר הדוק עם יו”ר תנועת הליכוד בארצות הברית, מר יהורם בן–שלום, שדאג להביא את כל בכירי תנועת הליכוד שהגיעו לארצות הברית, והרב ראפ הפך להיות איש הקשר בין בכירי הליכוד אל הרבי. הוא היה מדבר עם חברי המזכירות, ודואג שהשרים וחברי הכנסת לא יצטרכו להמתין בתור הארוך, אלא ייכנסו דרך הכניסה הצדדית שהייתה מיועדת לאח”מים.

כאשר הגיעו אל הרבי, הציג אותם בפני הרבי, ומכיוון שרבים מהם התרגשו מאוד בשיחתם עם הרבי, עד שאחר–כך התקשו לזכור את פרטי השיחה — שם אוזנו כאפרכסת, והשתדל לזכור את פרטי השיחה. אחר–כך היה יושב איתם להתוועדות חסידית וחוזר בפניהם על דברי הרבי, ומשמעותם.

משגיח ואָב רחום לתלמידי הישיבה

כבר לפני חתונתו, עוד בתור בחור, נתמנה על ידי המשפיע הרב דוד רסקין, והרב מרדכי מנטליק ראש הישיבה, להיות משגיח על נוכחות הבחורים בסדרי הישיבה.

בשנת תשד”מ התבקש על ידי הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב להקים את ‘ועד המחנכים’ שתפקידו יהיה לכנס את מחנכי ומשפיעי חב”ד בהגיעם ל–770 לחודש החגים. ההוראה הייתה שבכל אסיפה כזו יהיו החלטות טובות בנוגע לחינוך הבחורים שיוגשו כדו”ח להרבי.

ביוזמת הועד, החל להתקיים בכל שנה בחודש תשרי כינוס לתלמידי התמימים הנמצאים ב–770, בו מדברים הרבנים והמשפיעים בפני הבחורים כיצד עליהם להתנהג כ’תמימים’ הלומדים בישיבה של הרבי. כינוס זה נקרא בשם “כינוס התמימים העולמי”, ובסיום הכינוס היה הרב ראפ מחלק ‘משקה’ למשתתפים על פי הוראת הרבי.

דמותו של הרב ראפ מוכרת היטב לתושבי “קראון הייטס” ולבאי בית חיינו 770. הוא שימש כמשגיח השומר צעדי הבחורים המאחרים להגיע לסדרי הלימוד, אך שלא כרבים אחרים בתפקיד זה, הוא אהב את הבחורים ודאג להם ככל יכולתו. במשך השנים התמסר בלב ונפש לטובתם ולרווחתם, דאג שתהיה לבחורים שהות נעימה בשנת ה’קבוצה’, והיה אוזן קשבת לכל תלונה ובעיה. הוא אף ידע להלך כנגד דעתו של כל אחד, ולהמליץ טוב בעדם בפני ההנהלה הראשית.

הרב ראפ ע”ה גם עמד בראש “מטה שירה וזמרה לקבלת פני משיח”, שארגן בכל יומא דפגרא ובימי חודש אדר ריקודי שמחה בליווי תזמורת ב–770, זאת לאור שיחותיו ותשובותיו של הרבי בנושא השמחה בטהרתה לקבלת פני משיח צדקנו.

חיות מיוחדת הייתה לרב ראפ בכל ענייני גאולה ומשיח, הן בלימוד ענייני הגאולה והן בהפצת בשורת הגאולה. הוא הניח דגש מיוחד על פרסום זהותו של הרבי מלך המשיח, ועורר את התמימים ואנ”ש על חשיבות הכרזת “יחי אדוננו”.

הרב ראפ אף נמנה על המשתתפים הקבועים בסיומי הרמב”ם ב–770 הנערכים על–ידי הרב מנחם נחום גערליצקי, ואף זכה לקבל על כך עידודים רבים מהרבי. הרב ראפ אימץ לעצמו מנהג מבורך — כאשר בכל סיום הוא קישר את ההלכות הנוכחיות ברמב”ם לשיעורים השבועיים ולתקופת הזמן בשנה, וכן לענייני גאולה ומשיח. לימים אף שאל הרב ראפ את הרבי שהורה לו להדפיס את הדברים אותם הוא אומר בסיומים אלו. בעקבות זאת החל להוציא לאור בכל שבוע עלון לקראת שבת הנושא את השם “תקות מנחם”. חלק גדול מתוכן עלונים אלו נדפס בספריו ‘תקוות מנחם’.

בתקופת גירוש יהודי גוש קטיף, הקים הרב ראפ יחד עם הרב שלום דובער הלוי וולפא את “המטה העולמי להצלת העם והארץ”, כדי לנהל מאבק נגד מסירת שטחי ארץ ישראל. הרב ראפ אף עמל לגייס סכומים אדירים לשם כך.

הרב ראפ ניחן בחום ובתמימות מיוחדים שהתבטאו בעיקר באמונה הטהורה וההתקשרות לרבי שהיה לו, מתוך שמחה ומרץ של עשייה ב’מבצעים’. תכונות מבורכות אלו דאג להטמיע בקרב תלמידיו ומושפעיו בדרכי נועם ובסגנונו הייחודי.

כל חייו עסק במסירה ונתינה במבצעיו הקדושים של הרבי, כאמור, לא רק בשדה התעופה קנדי ובחברת ‘אל על’, אלא יזם ונטל חלק פעיל ביוזמות ופעולות נוספות מתוך רצון לממש את רצונו הק’ של הרבי.

תאונה מחרידה

ביום שני אחר הצהרים, י”ב תמוז, אל מול המרכול הומה האדם ‘אמפייר כשר’, מכונית נהוגה בידי אפרו–אמריקני דרסה אותו למוות בתאונה מחרידה, לאחר שיצא מביתו ברחוב בלפור בשכונה. כוחות ההצלה הרבים שזרמו למקום ניסו לבצע החייאה, אך לדאבון לב נקבעה פטירתו הטראגית, כשהוא בן 67 שנים בלבד.

אלפים מחסידי חב”ד, בוגרי הישיבה המרכזית ב–770 על פני כל קצוות הגלובוס, חשים תחושה עמוקה של אבל אישי על המשגיח והמשפיע הלבבי והמיוחד שהיה להם כאב דואג וחומל בשנות לימודם בישיבה.

מרת חיה מושקא מוסקוביץ’ שתחי’, חנה שתחי’, יוסף יצחק שיחי’, ושניאור זלמן שיחי’.

************

שינויים מפליאים במנהגו של הרבי

במשלוח המצות לפסח של אחת השנים היו כמה שינויים בהנהגתו של הרבי, והדבר היה לפלא, כפי שסיפר הרב יקותיאל ראפ ל”בית משיח”:

באותה שנה נתן לי הרבי שני מכתבים כלליים ושני דולרים, במקום מכתב אחד ודולר אחד, כרגיל בכל שנה. ובמקום לשאול אותי כבכל שנה “האם הכל סגור וחתום”, שאל אותי הרבי: “האסט אלץ באַוואָרנט מיט דער אווירון”? [= האם אירגנת הכל עם האווירון?] לא ידעתי מה לענות, כי לא הבנתי מהי כוונתו הק’… והרבי מיד המשיך והוסיף: “זאל זיין על הצד היותר טוב”! [= שיהי’ על הצד היותר טוב”!].

גם אצל השליח באותה שנה, הרה”ת קנלסקי שהיה אמור לטוס עם המצות היה שינוי: הרבי לא נתן לו דולר בעת החלוקה לכולם כבכל שנה, אלא נתן לו רק מכתב ואמר: “הכסף לצדקה עבורך נמצא במעטפה שקיבלת ותקבל מהרבנים בארץ ישראל”. בנוסף לכל זה, ראו על הרבי רצינות מיוחדת שלא כבכל הפעמים.

כל השינויים הללו היו אצלי לפלא, אך לא יכולתי לתת עליהם את דעתי יותר מידי, כיון שהי’ עלי להתעסק בהמשך סידור המשלוח…

נסעתי לשדה–התעופה ונתנו לי לנקות את הקונטיינר. שמנו בתוכו את חבילות המצות ולקראת סיום, בעוד אני מתכונן לנעול את הקונטיינר, עבר שם קברניט הטיסה, בשם “צוק”, והוא הביט במתרחש ושם לב שאין על הארגזים תג של הבדיקות הביטחוניות (כי “אל–על” סמכו עלינו מאוד ולא הצריכו בדיקה ביטחונית ונתנו לנו להכניס את המצות לתוך הקונטיינר שבשטח הכבודה).

נכנס לו ג’וק לראש והוא אמר בתקיפות: “אני לא מוכן לקחת איתי בטיסה ארגזים שלא עברו את הבדיקות”! כמובן שאמרתי לו מיד שאסדר אישור, אך הוא התעקש ואמר: “לא! או אני או המצות! בשום אופן לא אקח אותן איתי”!

היה זה כבר כרבע שעה לפני ההמראה. עמדתי שם והתלבטתי מה לעשות. מצד אחד יכולתי להתעמת אתו ולהכריח אותו באמצעות מנכ”ל אל–על באמריקה, עמו יש לי קשרים טובים, לקחת את המצות בעל–כורחו. מצד שני אנשי החברה שהיו במקום הרגישו מאוד לא נעים מכל העניין, אמרו כי בעוד שלטיסה הזו יש חנייה בלונדון, שעתיים מאוחר יותר יוצאת טיסה ישירה וניתן להעביר אליה את המצות.

האופציה הישירה הייתה נראית נוחה יותר, בעקבות הסיטואציה שהתהוותה בגלל הקברניט, אך הבעיה העיקרית באפשרות הזו הייתה שבטיסה השנייה המצות ייסעו ללא שליח, דבר שהרבי מקפיד עליו מאוד.

בזמן שאני מתלבט, השליח נמצא כבר על המטוס כשרק המעטפה של הדולרים שקיבל מהרבי נמצאת בכיסו, ואין לו כל מושג שהמצות בינתיים לא נכנסו למטוס בו הוא יושב וייתכן גם שלא ייכנסו…

ניסיתי להתקשר למזכירות בכדי שישאלו את הרבי מה לעשות, אך כצפוי, הטלפון במזכירות היה תפוס. לא ידעתי מה לעשות, ובינתיים הזמן הולך ואוזל ועליי להחליט מיד כיצד לפעול. לבסוף עלה לי רעיון. בתוקף היותי עובד בישיבה, היה לי את מספר הטלפון במשרדו של הרה”ח ר’ דוד רסקין ע”ה. התקשרתי אליו וסיפרתי לו את המצב. הוא רץ מיד לר’ בנימין קליין ואמר לו להשאיר קו פנוי במזכירות כדי שאוכל להתקשר ולדבר איתו. לאחר מכן התקשרתי למזכירות בשנית וסיפרתי לר’ בנימין את כל מה שקרה וביקשתי ממנו שישאל את הרבי מה לעשות.

היה זה בערך ב–7:15, כרבע שעה לאחר מעריב. ר’ לייבל היה באותו זמן בתוך החדר ור’ בנימין נכנס מיד לחדר של הרבי והציג בפני את הרבי את הספק. הרבי פסק על המקום ש”לא להיכנס לעימות עם הקברניט, מכיון שגם אם הפעם נכריח אותו על ידי המנכ”ל, הוא עלול להתנכל לעניינים דתיים אחרים או לאנשים דתיים אחרים”… והפעם הרבי מסכים לשלוח עם המטוס השני, למרות ששם המצות ייסעו ללא שליח.

אין מנוחה בליובאוויטש…

אחד מהמבצעים של הרב ראפ בשדה–התעופה הי’ עריכת “סיומים” ב”תשעת הימים”. אנשים מחכים לטיסה ובינתיים שומעים “סיום מסכת”. באחת השנים הרה”ג ר’ פנחס טייץ’ ע”ה בדיוק נסע בעיצומו של תשעה–באב עבור ענין כללי דחוף, וכשר’ יקותיאל ראפ ראה אותו בשדה–התעופה, ביקש ממנו לערוך את ה”סיום”, והוא נענה.

סיפר הרב ראפ: “לאחר שהרב טייץ’ סיים לערוך את הסיום על מסכת “מועד קטן”, המסתיימת ב”תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא”, הכריז בהתרגשות: “זה ליובאוויטש! אפילו בתשעה–באב ואפילו ב”שדה–התעופה”, מחפשים כיצד ללמוד גמרא בהיתר”…

“כשחזרתי ל–770, סיפרתי על כך לר’ לייבל גרונר וכנראה שסיפר זאת לרבי והרבי סיפר לרב חודקוב. למחרת קרא לי הרב חודקוב ואמר לי: “איך ער דו מאכסט מופתים אויף דעם לופט–פעלד”! [= אני שומע שאתה עושה מופתים בשדה התעופה”!] והורה לי שאצלצל מיד לר’ אהרן דב הלפרין עורך “כפר חב”ד” ואמסור לו שיאתר את הרב טייץ’ ויעשה אתו כתבה על ליובאוויטש, מאחר שכעת הוא עדיין “חם”, וטוב שייתן ראיון לפני שאחרים יצננו אותו.

שאלתי את הרב חודקוב: “עכשיו, באמצע הלילה בארץ ישראל”? והוא אמר: “כן”, והוסיף שמיד אחרי שאדבר איתו, שאומר לו שיתקשר למזכירות. היה ניכר שזו הוראה שמגיעה מהרבי עצמו, וכנראה שגם הלשון “מופתים בשדה–התעופה”…

הודעתי לאנשי החברה שאקבל את הצעתם ואשלח את המצות עם הטיסה השנייה, והם מיד הביאו קונטיינר חילופי, השייך לטיסה השנייה. התחלנו שוב במלאכת הניקיון, הוצאנו את המצות מהקונטיינר של הטיסה הראשונה והכנסנו אותם לקונטיינר של הטיסה הבאה. תוך כדי המלאכה הבנתי כבר מדוע הרבי נתן לי שני מכתבים ושני דולרים… באותה הפעם הכל היה פעמיים!…

הטיסה הישירה עם המצות הגיעה בזמן ובשלום, ואילו הטיסה הראשונה שחנתה בלונדון עם השליח המקורי שאתו המעטפה עם הדולרים, טרם הגיעה…

מה קרה? התברר שבשדה–התעופה בלונדון הבחין אחד מאנשי הביטחון כי ערבי אחד נתן מעטפה לבת–זוגו שהייתה אמורה לעלות על אותה טיסה. הדבר מיד עורר את חשדו ואכן נתגלה שזוהי מעטפת–נפץ, שאם הייתה עולה למטוס, הייתה מתפוצצת במהלך הטיסה. בעקבות זאת עצרו את הטיסה וערכו חיפוש בכל חפצי הנוסעים והכבודה, כשהטיסה התעכבה שם במשך יממה.

אולי זו הסיבה שהרבי אמר לשליח שהצדקה שלו נמצאת במעטפה שקיבל, שהיא — כנראה — הייתה ההגנה על נוסעי המטוס. כעת ניתן גם להבין מה הייתה כוונת הרבי בדבריו אליי: “האם סידרת הכל עם האווירון? שיהי’ על הצד היותר טוב”!

אם המצות היו עולות על המטוס הראשון, היו בודאי פותחים בלונדון את הארגזים השמורים מחמץ, ואף רואים שאין עליהם תג של הבדיקות הביטחוניות… וגם אם הן היו מגיעות בסופו של דבר לארץ ישראל, הי’ זה לאחר שנפתחו ונחטטו וכבר אינן שמורות…

אם כן, הכל היה “על הצד היותר טוב” — המצות הגיעו שמורות ובזמן לארץ ישראל, והטיסה עם השליח ניצולה מפעולת טרור במעטפת נפץ, בזכות מעטפת השטרות שנתן הרבי לשליחות מצוה לצדקה.