בתוך הרפש

הרי הקב”ה מנהל את העולם ומנהיגו - מדועו הוא ‘נזקק’ אפוא להביא את הרבי הריי”צ למאסר כה קשה כדי לקבל את ה’גילויים’ שעם ישראל זכה להם, והרי יכול היה ‘לעקוף’ זאת ולזכות אותנו מיד באותם ‘אורות’ נעלים ונפלאים? • לקח אקטואלי לפרשת המאסר והגאולה לימינו אלה

 בתוך הרפש

נמצאים אנו בימי “מועד המועדים”, חג הגאולה י”ב וי”ג תמוז, יום השחרור והגאולה של הרבי הריי”צ נ”ע ממאסרו ומגלותו, ויחד עמו גאולת “כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה. כל אחד מאתנו מנסה (ובהחלט חשוב לכוון לכך גם את הילדים והילדות) לקרוא את פרשת המאסר והגאולה כפי שהיא מופיעה ב’לקוטי דיבורים’, ב’ספר התולדות’ (ובספר המצוין של הסופר ר’ מנחם זיגלבוים “סיפור של חג” י”ב–י”ג תמוז) וכדומה, כדי לחיות זאת מחדש וללמוד מזה כיצד לנהוג בימינו אנו. מה גם שהקריאה אינה דורשת מאמץ גדול, והדברים מעניינים וקלים לקריאה גם לנפש הבהמית.

נפתח אפוא בסיפור מפרשת המאסר והגאולה, כפי שמספר הרבי שליט”א מלך המשיח (לקו”ש ח”ד (המתורגם) ע’ 43):

“מיד שהובילו את הרבי לבית הסוהר, קיבל על עצמו החלטה איתנה, שלא יאבד ח”ו את עשתונותיו, ושלא יתפעל מהם (אנשי הג.פ.או.) כלל. לא זו בלבד שלא יתחשב בהם בדברים הנוגעים ליראת שמים, אלא שלא יתחשב בהם כמציאות כלל. עד שיחשיב אותם כאילו היו - בלשון הרב - “כאין ואפס ממש”.

“מצב נפשי זה לא השתנה אצלו גם לאחר שנענש על סירובו לענות על שאלתם. העונש היה, שכלאו אותו בצינוק, שהיה מלא עד לגובה מסויים ברפש. לא היה על מה להישען. נוסף לכך רחשו עכברים ורמשים בתוך הרפש ועל הכתלים. בצינוק זה החזיקו בו קרוב ליממה. אבל גם לאחר מכן, עדיין נותרה אצלו ההחלטה התקיפה, שלא יתחשב בהם - הם כאין ואפס ממש”.

[במאמר המוסגר: להמחשת יתר של מה שמתחולל באותו צינוק, נביא בזה את תיאורו של הרבי הריי”צ בלקוטי דיבורים המספר את סיפורו של האסיר הגוי ס. שישב באותו תא בבית הסוהר (מס’ 160) בו ישב הרבי, כפי שסיפר לתומו “כי אנוש זה אינו יכול לשקר, כי אין לו דעת כלל, ובטבעו מספר מה שיודע בלי שום פירוש ומכל שכן איזה כיוון לפאר או לגזם, את אשר קרה לו בבואו הנה בזמן הראשון:

“אנכי לא ידעתי חוקי בית האסורים, וכאשר פקדו עלי לישון, והייתי אז יחידי בחדר זה, ולא חפצתי עוד לישון ואשב לי ואקטר מקטרת. השומר הביט בה בהאשנב הלזה (כן הוא מראה בידו) ויצו עלי ברוגז כי אשכב לנוח. עניתי לו במילה משולשת (הנהוג בין הרוסים), ועוד לא גמרתי לגמור מקטרתי, והדלת נפתחה, והשומר מצוה עלי ללכת אחריו. ואקום ואלך אחריו, והולכים אנחנו סולם אחרי סולם, עד אשר ירדנו לפרוזדור מרתף הבית, ויפתח אחד הדלתות ויצו לי לכנוס שמה. נכנסתי ואדמה כי הולך הוא אחרי, כך כרגע שמעתי אשר הדלת נסגרת.

“פסעתי - מספר - פסיעה אחת והנני ברפש, והאויר מחניק, ואצית עץ גפרית ואראה כי חדר גדול הוא, כחמש אמות על חמש אמות, הכתלים רטובים ועליהם מרחשים תולעים גדולים לבנים שחורים ארוכים. וכל הלילה עמדתי בביצה עד קרסולי, ומזמן לזמן נענעתי בידי לגרש העכברים הגדולים אשר קפצו עלי וקולם היה מבהיל ומפחיד אותי. נדמה היה לי אשר זה ודאי יום שלם הנני יושב במרתף.

[את כל הדו שיח דלהלן כותב הרבי הריי”צ ברוסית עם תרגום. כאן מובא רק התרגום] “ואכילה? (שואל האסיר ק.) - שם אין תאוה לאכילה. שם אפילו אין חפץ לעשן. שם אין אתה מתאוה לשום דבר.

“אחר כך שומע אני שפותחים דלת. חושב אני - עכשיו  יובילוני ליריה. הנני שומע שריקה, “בוא הנה!”. אני עונה: “איני רואה כלום, לאן ללכת”. אז האיר הפקיד, וארא והנה מיטת ברזל, כמו כאן, אבל, מרא דעלמא! מה נורא! “צא מכאן!” השמיע הפקיד. תיכף יצאתי. “עלה על המעלות!” ציוה הפקיד. תודה להשם, חושב אני, לא למות ביריה.

“עכשיו - אומר הפקיד - תדע כיצד לדבר עם פקיד. לגדף את הפקיד אסור. אתה האסיר ואני פקידך. כעת אובילך לישון, תישן? - שואל הפקיד - “אישן, רום מעלתך, אישן”.

“פתאום היכני מכת לחי, פעם ושתים. התבלבלתי. איני יודע על מה ולמה היכני. “איזה רום מעלתך אני לך?”, נוהם הפקיד, “מנוול. עבד ללבנים. מרגל. אושיבך על שלשה ימים במרתף ולא רק על שלש שעות כמו עכשיו”.

“התחלתי לבכות ולהתחנן: “אבי אתה, יקירי, אדוני הפקיד, אני אציית”. ושוב היכני על פני, שלש פעמים רצופות. כואב מאד. השיניים רועדות. דם שותת מהאף. בכל זאת אני מתאפק. משתדל לעמוד בדרך כבוד כיאות לפקיד. זוכר אני את המשמעת הישנה בצבא. הייתי אדם. ארבע שנים עבדתי את מלכי. במלחמה היפנית הייתי. ראיתי גנרלים. מכיר אני שסדר הוא סדר, ומשמעת היא לא היתולים. נשאר אתה חייל עד נשימתך האחרונה. לא כמו הבחורים בימינו, אשר רק מזמרים, מנענעים בלשונם, ימינה, שמאלה, רק מבוכה.

“איזה אדון אני לך?” - אומר הפקיד - “חבר צריך לקראני. עכשיו אין אדונים. עכשיו כולם חברים!”. “נו, טוב, חבר - אומר אני - לא אוסיף עוד”.

“טראח, טראח. שוב היכני באגרופו פעמים בשכמי. “איזה חבר אני לך? לא כך קוראים לפקיד. עליך לדעת כי אסיר אתה ואני הפקיד שלך. צריך לומר ‘חברי הפקיד’”.

שבור צועד הנני הלאה. חפצתי לישון. חפצתי לעשן. השיניים כואבות. המתניים כואבות. צועד אני וחוזר במחשבתי “חברי הפקיד”. ירא אני פן אשכח, ואוי לי אם אשכח. אך, מה נעים היה עכשיו לשכב על מיטתי בחדרי”. - עד כאן תיאור הצינוק כפי ששמע הרבי הריי”צ משכנו לתא].

והרבי שליט”א ממשיך ומספר (בלקוטי שיחות שם): “ביום חמישי, ר”ח תמוז, בשעה אחת עשרה לפני הצהרים [בסיפור זה הוסיף הרבי, שבדרך כלל היה נוהג להתפלל במאסר באריכות] נכנסו שוטרים לחדרו וציוו עליו לקום - השוטרים דיברו רוסית, אבל דרכו של הרבי היתה, שהיה נוהג לענות להם באידיש - הרבי ענה להם, כי לא יקום. - הנוהג בבית הסהר היה, שבעת מסירת ידיעה לאסיר, עליו לקבלה בעמידה, כדי להוכיח לאסיר שהוא נתון תחת מרותם, לפיכך סירב הרבי לקום -–. כנראה, שאחד השוטרים היה יהודי, שהבין את התשובה באידיש. על תשובת הרבי אמרו לו שוב ברוסית: “אם לא תציית נכה אותך!” השיב הרבי: “נו”. השוטרים אכן עשו כדבריהם, ויצאו מן החדר.

“לאחר מכן נכנסה קבוצה שניה של שוטרים, ביניהם היה לולב. לולב היה צאצא של חסידים, ואת דבריו אל הרבי פתח בתיבת “רבי” באומרו: “רבי! מדוע אתם מתעמתים איתם? מדוע אתם מתנצחים עמהם? הם הרי באים לצוות על הקלה לכם - וכשמצווים עליכם לקום, עליכם לקום!” הרבי לא הגיב על כך מאומה. אמר שוב לולב: “הם הרי יכו אתכם?” וגם הפעם לא הגיב הרבי. הכו אותו פעם נוספת והלכו להם. גם לאחר שבאו קבוצת שוטרים בפעם השלישית וציוו עליו לקום, השיב הרבי שלא יקום. הכו אותו שוב אך ללא הועיל. קוולאוו התמלא בחמת רצח ואמר בכעס: “אנו נלמד אותך לקח” ענה לו הרבי: “תלוי מי את מי”. כעבור זמן מסוים נכנסו שוטרים ואמרו לרבי להתלוות אליהם למשרד, שם הודיעו לו את הידיעה, ההקלה אותה הזכיר לולב - שמשחררים אותו מבית האסורים, ומגלים אותו לשלוש שנות גלות לעיר קאסטראמא.

“כשהתקרב הרבי לשולחן ראה את תיק החקירה שלו מונח פתוח ואז הבחין בדף שבו נכתב פסק דינם עליו. השורה הראשונה בדף היתה מחוקה. לאחריה בשורה השניה נכתב כי פסק דינו להישלח לעשר שנות גלות לסאלווקי, ובצידה נרשמה המילה “ניעט”. בסוף נכתב גזר הדין (הסופי): “שלוש שנים לקאסטראמא”.

“כאשר הודיעו לרבי שמגלים אותו לשלוש שנים לקאסטראמא, שאלו, באיזה סוג רכבת ברצונו להגיע לשם, וענה: ב”מעזשדונאראדנע” (במחלקה הראשונה). וכששאלוהו אם יש לו במה לשלם עבור נסיעה במחלקה זו, כיון שמחירו יקר - ענה, שאם כספו שנלקח ממנו בשעה שאסרו אותו והמונח במשרדם אינו מספיק, יבקש מבני ביתו שישלמו עבור הנסיעה. הפקידים הסכימו להסדר זה והודיעו לו כי בשעה שתים בצהריים ישוחרר מבית הסהר. הם הרשו לו לשהות שש שעות עם בני ביתו, אך הזהירוהו שבלילה עליו לעזוב את העיר ולנסע לקאסטראמא. כיון שזה היה ביום חמישי, שאל הרבי: מתי יגיע לקאסטראמא? והם ענו לו שיגיע לשם בשבת. הרבי הגיב על כך, שבשבת לא ייסע בשום אופן. כשסיפר הרבי סיפור זה סיים: “ברוך השם בשבת לא נסעתי. נותרתי לשבת בבית הסהר עד יום ראשון”. - כי ביום חמישי לא רצה לנסוע ואילו להישאר בביתו זמן יותר ממושך הם מאנו לתת לו. עכבו אותו אפוא בבית הסהר עד ליום ראשון. ביום ראשון בא לביתו ובלילה נסע לקאסטראמא.

“לסיפור זה הוסיף הרבי כי החסיד רבי מיכאל דווארקין הגיע לפני כן לקאסטראמא, ובזמן זה קבץ רבי מיכאל ילדים ויסד מהם “חדר”. וגם השתדל שיתקנו את המקווה שהיתה קיימת לפני כן.

“כלומר: אותן הפעולות, שבגללם אסרו את הרבי ושפטו אותו למוות ר”ל - ורק הודות להשתדלות ובאופן ניסי החליפו גזר דין זה לשלוש שנות גלות - המשיך הרבי בהם מיד בצאתו מהמאסר: עוד בטרם שבא בעצמו לקאסטראמא, “שלח להורות לפניו גושנה”. שלח לשם שליח, לייסד שם “חדר” ולתקן המקווה לרבים”. עד כאן מלקוטי שיחות.

סיפור המאסר ותרגומו האקטואלי

“הקורא את המגילה למפרע - לא יצא” ומפרש הבעל שם טוב: מי שקורא את סיפור הניסים והנפלאות שעשה לנו ה’ וחושב שזה סיפור שקרה בעבר, “למפרע”, ולא דבר שאפשר ללמוד ולחיות עמו בהווה - לא יצא ידי חובתו. שכן עיקר גדול הוא בתורה שהתורה כולה, ובמיוחד החגים וימי הסגולה שבה, הינם עכשוויים ואקטואליים. אל לנו להסתכל על ימים אלו כימים שרק אי פעם בעבר בלבד קרו בהם ניסים ונפלאות, אלא “הימים האלו (כאשר הם) נזכרים (אזי) ונעשים” - כאשר הם נזכרים כראוי, כאשר לומדים ומתבוננים היטב במה שארע בעבר ביום זה ולומדים מכך את הלקח העכשווי והאקטואלי, ומשתדלים להפנים את המסר בחיים כאן ועכשיו, אזי “ונעשים”, העניין חוזר שוב על עצמו, וגם עכשיו חוזר ונפעל ונעשה אצלנו העניין הנפלא בגללו אנו חוגגים חג זה.

כאשר אנו חוגגים את חג הגאולה י”ב–י”ג תמוז, עלינו לזכור כיצד מסתכלת תורת החסידות על חג זה. ועל כן, חשוב במיוחד בימים אלו לקרוא את “רשימות המאסר” כדי לדעת את את כל פרטי המאסר ומה שמסביב. להפנים את המסירות נפש הנפלאה של הרבי הריי”צ וגם של החסידים ללא חשבונות - וללמוד מכך למסור את הנפש בעניינים הנדרשים מאתנו היום, כשהמצב קל לאין ערוך. ומכיוון שסוף סוף העיקר הוא ללמוד ולהתבונן ולהפנים מה זה אומר לנו בזמננו ובמצבנו כאן ועכשיו, הרי לשם כך צריך ללמוד ולהבין מה אומרת תורת החסידות על גאולה זו.

•     •     •

תורת החסידות אומרת: לא רק הצלה וישועה גדולה של הרבי הריי”צ הייתה כאן. הרבי שעמד בראש צבא של קומץ חסידים, ללא נשק וללא שום סיכוי טבעי, נגד מלוכה אדירה, ובכל זאת ניצח, למרות שגם זה דבר גדול ונפלא עד מאד.

יותר מזה: אין זו רק הצלה וישועה של היהדות מיד הקמים עליה, שאת זאת מסמלת גאולתו של הרבי שעמד בראש המערכה. וכפי שכתב במכתבו המפורסם: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, אלא את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”, שכן נצחון זה היה נצחונה של היהדות על אלו שקמו עליה - אלא הרבה יותר מכך.

נדמה שהרבי נאסר בגלל שאנשי היבסקציה היו רשעים גדולים, והמפלגה הקומוניסטית הייתה כזו וכזו, ואולם הקב”ה ברוב חסדיו הצילו וגאלו.

נשאלת השאלה, הרי הקב”ה מנהיג את העולם - למה היה צריך מלכתחילה להיות כל כך הרבה צרות וייסורים ולשם מה נדרש כל כך הרבה מסירות נפש, כדי שלבסוף נחגוג את השחרור והגאולה. עדיף שלא יהיו צרות וייסורים מלכתחילה, ולא יהיה צורך בגאולה?!

מבארת תורת החסידות, האמת היא להיפך: הרבי נאסר משום שהגיע הזמן להתגלות חדשה ונפלאה בפנימיות התורה, שלב נוסף ומכריע בהתקדמות לקראת משיח צדקנו. ולכך אי אפשר היה להגיע לכך אלא על ידי אותה מסירות נפש מופלאה, שאמנם הביאה לבסוף לגילוי הנכסף של חג הגאולה ג’ תמוז וי”ב–י”ג תמוז. נמצא שעיקר השמחה והחגיגה היא לא רק בגלל השחרור והגאולה של הרבי, אלא בעיקר בגלל הגילוי החדש והנפלא שהתגלה אז, שבשבילו היה כדאי כל פרשת וייסורי המאסר.

מכאן מובן למה ט”ו בסיוון, היום שבו נאסר הרבי, אינו נחשב ל’יום שחור’, אלא אדרבה, ליום סגולה. ובשנים האחרונות הרבי אף הוציא קונטרס עם מאמר חדש לרגל ט”ו סיוון (והרי מעולם לא יצא “קונטרס” עם מאמר לט’ באב או לי”ז תמוז וכיו”ב). וכפי שמספר הרבי הריי”צ מה שאמרו זקני החסידים שמאסרו של רבינו הזקן לא נחשב ברשימת הייסורים שסבל, אלא דווקא ברשימת הזכויות הנפלאות שזכה וגילה.

הרבי הריי”צ הביא לעולם גילוי חדש ונפלא של פנימיות התורה, שלב עיקרי ומכריע בהתגלות האלוקית של “הורדת השכינה למטה” שהחל במיוחד על ידי רבינו הזקן, כמבואר בד”ה באתי לגני תשי”א. אצל הרבי הריי”צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ.

ולכן, עד הרבי הריי”צ הייתה עיקר התעסקותם של רבותינו נשיאינו בתורת החסידות והדרכותיה, בעניינים רוחניים שמיימיים. ואילו אצל הרבי הריי”צ, במיוחד אחרי ג’ וי”ב–י”ג תמוז, הייתה ההתעסקות עם הפרטים הנמוכים ביותר שבארץ. הוא דר בערים גדולות, ב”המונה של רומי”. הוא החל בתרגום ענייני חסידות לשפות אחרות וגם ל”שפות” פשוטות ביותר. הוא דאג לכך שילדים קטנים ילמדו אל”ף–בי”ת ויהודים פשוטים ישמרו מצוות שהם מינימום שבמינימום, דברים פשוטים ביותר.

וכל זאת, כדי שיהיה גילוי אלוקי מופלא, שהוא צעד מכריע ביותר לקראת התגלותו של משיח, שכל עניינו להחדיר את האלקות למטה מטה. וכדי להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים היו זקוקים למסירות נפש מופלאה ביותר, גדולה יותר אפילו ממסירות נפשו של רבינו הזקן. כי רבינו הזקן היה בסכנה שמא יגזרו עליו גזר דין של היפך החיים. ואילו אצל הרבי הריי”צ כבר היה פסק דין כזה, אלא שבניסים נפלאים הוא נמנע ברגע האחרון. ועל ידי כל אותם עלילות גבורה ומסירות נפש מופלאה, זכינו לחג הגאולה, בו החלה השכינה לרדת אל הארץ, אל התחתון ביותר.

נדרשת מסירות נפש

אמנם עיקר העניין של “המשכת השכינה למטה” הוא כמובן אצל “הדור השביעי”, ספירת המלכות, הרבי שליט”א מלך המשיח. כי כל עניינו של המלך המשיח הוא להחדיר את האלקות למטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים.

משנה לשנה אכן רואים כיצד הרבי שליט”א מגיע למטה יותר ויותר - גם לפינות הרחוקות והנידחות ביותר ואפילו ל”אובדים ונידחים” ביותר. גם לכל כלי התקשורת הנמוכים ביותר. לשלטי חוצות. לפעלולי גרפיקה. לעיתונות ולרדיו, לטלויזיה ולוידיאו, לאינטרנט ול”לויין”, לתקשורת המחשבים ולכל החידושים המודרניים ביותר. ואף לאומות העולם, עם שבע מצוות בני נח וכו’. ואת כל זה הוא פועל על ידי התחתונים ביותר, על ידינו אנו, למרות שפלותנו ופחיתותנו, ואולי דווקא בגלל זה, שהרי הכוונה היא בתחתונים ועל ידי התחתונים דווקא.

כעת מגיע השלב המכריע ביותר, שכן נגמרה עבודת הבירורים וסיימו כבר ‘לצחצח גם את הכפתור האחרון’. העבודה עכשיו היא לא עבודת הבירורים אלא עבודה מיוחדת להביא להתגלותו המלאה של משיח. ובעצם גם זה כבר ישנו וכל העבודה היא לפקוח את העיניים ולראות זאת גם ודווקא בתוך העולם הזה הגשמי והחומרי (שיחת ש”פ וישלח תשנ”ב). כש”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא - קבלת פני משיח צדקנו”, “המשיח היחיד שבדור”. לקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות (ש”פ חיי שרה תשנ”ב) - הרי גם זה צריך להעשות על ידי התחתונים ביותר, על ידינו.

וכמו בשלבים הקודמים, על אחת כמה וכמה בשלב האחרון והסופי, לקראת תכלית הכל, הגאולה האמיתית והשלימה - נדרשת לשם כך מסירות נפש. הן מסירות נפש של הרבי שליט”א עצמו, העומד בראש המערכה. שכביכול הוא “משליך חייו מנגד” בשביל ניצחון המלחמה. עד כי לא רק “חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה”. עד גם “ואמרנו (נדמה כאילו) כי נגזר מארץ חיים” ח”ו - אבל לאמיתו של דבר, כהמשך הפסוק “יראה זרע (“זרעו בחיים” המוכיח שאכן “הוא בחיים” ממש) יאריך ימים (שליט”א) וחפץ ה’ בידו יצלח” להביא את הגאולה בפועל ממש ותיכף ומיד ממש.

וכן נדרשת מאתנו מסירות נפש ועקשנות תקיפה להביא את משיח צדקנו בפועל  ממש. חלק ממסירות הנפש הזאת היא “אל ייבוש מפני המלעיגים”; שלא לתת לשום דבר לבלבל אותנו ולהסיח את דעתנו מהמטרה העיקרית והסופית - לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש. נדרשת מאתנו עקשנות ללמוד בכל שבוע את הדבר–מלכות מהשנים תנש”א–תשנ”ב, לחיות עמו ולהחיות בו נפש כל חי. כמו כן נדרשת מאתנו עקשנות להחדיר ולהפיץ את עובדת מציאותו הנצחית של הרבי מלך המשיח בכל מקום, תוך פרסום לכל אנשי הדור על אודות החובה והזכות להתבטל אל השופט היועץ הנביא והנשיא. צריך לדאוג שהנושא של משיח לא יירד מסדר היום אף לא לרגע.

והעיקר - קבלת מלכותו הן בדיבור, בקריאת והכרזת הקודש בכל המהות ובכל המציאות. באופן, כפי שכותב הרבי הריי”צ בעיצומם של הרגעים הקשים ביותר בכלא (לקוטי דבורים ח”ד (המתורגם) ע’ 855): “אי אפשר לי בשעה זו ואינני רשאי לחשוב מחשבות כאלו הפועלות נמיכת רוח. פה אין מקום לעצבות ושפלות. המקום והזמן דורשים חסדי השם יתברך ועזרתו באמיצת הלב והגבהת רוח, ועם זה לשים דעת ולב על כל פרטי ההשגחה העליונה. שיכולים לבוא רק מתוך התבוננות של מרירות והסתכלות בציור פני קדש הקדשים ……. (אותיות המחשבה) …….. אבא, אבא קדישא …. “.

הנהגה זו היא המביאה את ההתגלות המלאה והסופית לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, כשכל העולם יכריז “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.