11 הספרים האחרונים שהוחזרו על שולחן היחידות של הרבי הרייצ רפואה למכה בערב ר״ה תש

11 הספרים האחרונים שהוחזרו על שולחן היחידות של הרבי הרייצרפואה למכה

בערב ר״ה תשד״מ, הביא הרבי להתוועדות שני ספרים שיצאו לאור בימים ההם, ואמר כי מכיוון שבהשגחה פרטית הגיעו ספרים אלו כעת מהכריכה - צריכים לנצל זאת בהתוועדות. אחד מהספרים היה אגרות קודש של הרבי הריי”צ, חלק ה’, והרבי הקריא את המכתב הראשון בו כתב הרבי הריי”צ (בתרגום ללה”ק): ״אין לי דירה, ואני גר אצל ידידים עם כל משפחתי בחדר אחד, ולכן אין לי מקום עבור הספרים שהושאלו לי על ידי אגודת חסידי חב״ד למטרות לימוד. אשמח מאוד אם אגודת חסידי חב״ד יקחו ספרים אלו בחזרה״ . הרבי הדגיש שמכתב זה נכתב באופן שגם גויים יבינו.

הקראת האיגרת הייתה אירוע נדיר, שלא אירע כאשר הדפיסו את הספרים הקודמים בסדרה, ולא חזר על עצמו אחר–כך. ויהי הדבר לפלא בעיני החסידים. רק לאחר משפט הספרים וה״דידן נצח״, כאשר הבחינו כי אגרת זו הייתה ההוכחה הראשונה שהביא השופט לבעלות אגו”ח על הספרים - הבינו כי בהקראת האגרת הקדים הרבי רפואה למכה!

 

 היחידויות

בר”ח תמוז תשמ”ה זימן הרבי את חברי הנהלת אגו”ח ליחידות מיוחדת, בה דיבר לראשונה אודות פרשת הספרים. הרבי פתח ואמר כי “הבית הזה של 770 הוא על שם אגודת חסידי חב”ד”, וכן “כל הספרים, הביכלעך והכתבי–יד, תשמישי וכלי הבית וכו’ שייכים כולם להמוריש, ובפרט ‘מה זרעו בחיים אף הוא בחיים’ וישאר כך לעולם ועד בלי שום חלוקה, וברור שזה הוא רצונו הק’ של המוריש”.

בהמשך לזה אמר הרבי לחברי אגו”ח שצריך לבנות גם בארץ הקודש בניין שייקרא בשם “אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש”, ויהיה מקום תפילה ותורה והפצת המעיינות. הרבי אמר שיש לו את הכסף הדרוש לזה.

חברי אגו”ח לא ידעו את פרטי הפרשייה, וב’זכרון דברים’ שכתבו לאחר היחידות, סיכמו כך: “ומוסר זה [הרבי] לפני אלו הקרואים ששייכים לאגו”ח ומציע שנהי’ שותפים עמו בזה, וכ”ק אד”ש בדעתו הק’ בהחלט שיהיה הכל כמו שאומר בהנ”ל, וכולנו הסכמנו לבקשתו ולהצעתו”.

היחידות השניה של חברי אגו”ח, התקיימה בט”ו תמוז, לאחר שהרבי חשף את הפרשייה בהתוועדות י”ב תמוז (כדלהלן), ובה דובר באריכות אודות פרשת הספרים. בסיום אותה יחידות העניק הרבי לכל אחד משבעת המשתתפים קונטרס “י”ב - י”ג תמוז תרפ”ז”.

ביום ח”י מנחם אב נכנסו חברי אגו”ח ליחידות שלישית. אחד מהנוכחים, הרב משה פנחס הכהן כ”ץ, כותב על חילופי דברים קשים שנשמעו בחדרו של הרבי: “בעת הכניסה עמד כ”ק אד”ש מול פנינו (שעמדנו כחצי גורן עגולה) אחר כך ישב על הכסא, ואמר: “שוין דורכגעגאַנגען עטלעכע וואָכן וואָס מ’האָט גערעדט מיט אייך וועגען…” [= כבר עברו כמה שבועות שדיברו איתכם בנוגע…]. כאשר אחד מחברי אגו”ח התנצל שהדברים לוקחים זמן, אמר הרבי: “אני בחרתי בכם כשבעת טובי העיר, חסידים של הרבי, בעלי הדרת פנים, ועד כה לא עשיתם דבר לפועל, הדבר הרי עלול להימשך עד ראש חודש”…

חברי אגו”ח נכנסו ליחידות נוספת כאשר ביקשו להציע לפני הרבי הצעת פשרה כלשהי, ונכנסו לשם כך לגן–עדן התחתון. הרבי דיבר בהתרגשות גדולה ובכאב עצום, ואמר שח”ו לחשוב על פשרה בזה, והתבטא שיידעו שהמלחמה איננה על הספרים, אלא על הכסא (הנשיאות)… באותה הזדמנות הביע הרבי את צערו על כך שחסידים לא פועלים לביטול הגזירה. “היכן המסירות נפש של חסידים?” תבע הרבי, ושאל: כמה תהלים אמרו, וכמה צדקה נתנו?

 

 פצצה חיה

הרבי חשף את הפרשייה ברבים בסדרת התוועדויות - החל מהתוועדות י”ב תמוז תשמ”ה, ועד להתוועדות שבת פרשת פנחס. בהתוועדות י”ב תמוז לאחר חצות הלילה, כאשר השידור הלווייני הסתיים, סיפר הרבי בכאב רב על הגניבה, והסביר באריכות עד כמה היא חמורה, בהתחשב ביחס המיוחד של הרבי הריי”צ לספריו הקדושים - שלכן כל ספר שנמצא מחוץ למקומו הוא כ”פצצה חיה” שעלולה להתפוצץ ולהזיק ח”ו.

 

 הוא בחיים

במהלך ההתוועדויות באותה תקופה, דיבר הרבי בארוכה אודות נצחיות חייו של נשיא הדור, ועל כך שרחמנא ליצלן לומר שהיה הפסק בהנהגה וכו’. ודוגמא אחת מני רבות, משיחת י”ב תמוז תשמ”ה:

ונמצא, שלמרות העובדה שכבר עברו כמה שנים מהסתלקות כ”ק מו”ח אדמו”ר - ח”ו לומר שזה כבר כמה שנים שאינו נמצא בינינו, רחמנא ליצלן מהאי דעתא! ההיפך הוא הנכון: זה כבר כמה שנים שכ”ק מו”ח אדמו”ר נמצא עמנו ובתוכנו “יתיר מבחיוהי”, ומשנה לשנה הולך ומוסיף בחיותו ופעולתו בעלמא דין, היינו, שנעשה יותר פעיל ופעולתו היא ביתר חיות (“ער ווערט נאך מער לעבעדיקער און נאך מער אקטיוו”), באופן ד”מעלין בקודש.

ביחידות לאורחים שנערכה בט”ו תמוז, שב הרבי לדבר אודות פרשת הספרים, ושלל את הטענה שלאחר יו”ד שבט צריכים לחלק את ה”ירושה” - ובלשון הרבי:

כבר 35 שנה אשר מידי שנה בשנה הוא [כ”ק אדמו”ר הריי”צ] נהי’ יותר חי ויותר “אקטיב” ויותר פעיל בכל הענינים השייכים לחיים בעולם הזה הגשמי. על אחת כמה וכמה בנוגע לספריו וכתביו וחפציו וכיו”ב, הנה בעולם הבא שלו הרי הוא נהי’ יותר “לעבדיקער” ויותר קשור איתם.

דברים ברוח זו אמר הרבי גם לאחר הניצחון של ה’ טבת - בשבת פרשת ויגש תשמ”ז אמר הרבי: לכאורה, יכול לבוא מישהו ולטעון: דיבורים אלו הם “ווילדע רייד” [=דיבורים מבהילים] אלא מאחר שכן הוא האמת על–פי תורת–אמת צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית בלי להתחשב בעולם, ובאמת אז יראו שגם העולם מוכן לזה, וממשיך ואומר שגם כאשר טוענים ש”חנטו חנטיא וספדו ספדיא” צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית ולא להתפעל ממה שנראה בעולם, וכשיאמרו זאת בתוקף ובדרכי נועם יראו שהעולם מוכן לקבל זאת.

 

 770 בכפר חב”ד

כחלק מדבריו אודות כך שספריו של הרבי וכן ביתו אינם רכוש פרטי, אלא שייכים לכלל חסידי חב”ד באמצעות אגודת חסידי חב”ד - הורה הרבי לכתוב על חזית בנין 770 את הכיתוב: “בית אגודת חסידי חב”ד - אהל יוסף יצחק ליובאוויטש”.

כמו כן, הורה הרבי להקים בכפר חב”ד בית שייקרא אף הוא בשם זה, ובו יהיה סניף של הספרייה. מיד לאחר השיחה הוקדש אחד הבתים בכפר ל”בית אגודת חסידי חב”ד”, בו החלו להתקיים שיעורי תורה והתוועדויות. בהמשך לכך, הוקם בשנה שלאחר מכן - תשמ”ו - בנין 770 בכפר חב”ד.

 

 הספרייה - נכס כללי

הפעם האחרונה שהרבי דיבר ברבים על הפרשייה - עד לניצחון במשפט - הייתה בשבת פרשת פנחס תשמ”ה. במשך שעתיים תמימות דיבר הרבי בחריפות רבה, והבהיר שלא שייך דין ירושה כלפי הספרייה, כיוון שהיא איננה נכס פרטי של הרבי הריי”צ, אלא נכס כללי השייך לאגודת חסידי חב”ד.

בהקשר לזה אמר הרבי שידוע כי הרבי הריי”צ הקדיש את ספרייתו לאגו”ח, כדי שחוקרים יוכלו לעיין בספרים, כולל חוקרים לא יהודים.

הרבי הביא לכך ראייה מהעובדה שבספריה היו גם ספרים לא חסידיים, ואפילו ספרי אפיקרוסות, והסיבה היחידה לזה, היא מכיוון שהרבי רצה שהספרייה תהיה פתוחה לכולם, גם לגויים. ואכן, על ידי הספרייה נמשכו יהודיים לא דתיים, ואף גויים, והתקרבו לליובאוויטש.

 

 הרבי ועורכי הדין

צוות המשפטנים שניהל את המאבק להשבת הספרים, הורכב מעורכי דין מפורסמים שבראשם עמד עורך הדין נתן לוין (המכונה נאט לואין) שנחשב לאחד מעורכי הדין המוצלחים ביותר בארצות הברית. לצידו עורך הדין יוסף (ג’רי) שסטק מפילדלפיה, שעזר לאגו”ח שנים רבות בנוגע להשבת כתבי היד השייכים לרבי מוורשה והחזרת כתבי היד שנמצאו בבית הספרים הלאומי בירושלים.

עם תחילת ההליכים המשפטיים, הגיעו עורכי הדין לפגישה עם הרבי, שנערכה בבניין הספרייה ונמשכה כשעתיים. הרבי הבהיר להם את דעתו, שאצל כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ לא שייך ענין הירושה מכיוון שהוא עדיין איתנו. באותה הזדמנות שאלו עורכי הדין את הרבי למי הוא מתכוון כשהוא אומר “נשיא דורנו” והרבי הראה בידו הק’ על עצמו..

כבר בפגישה הראשונה הנחה הרבי את עורכי הדין לבסס את תביעתם על יסוד מכתב הרבי הריי”צ למר מארקס (ראה להלן). לבסוף, כאשר ניתן פסק הדין של השופט, התברר שמכתב זה אכן הכריע את הפסק.

הרבי אמר לעורכי הדין שעליהם לפעול לא כחסידים אלא כעורכי דין - “ווי ביי אייך קומט אויס” [= כפי שנראה לכם]. אחר–כך חזר על דבריו שהכל יתנהל לפי דרכי הטבע, והוסיף: “אבער אז איך זאל איבערגעווינען לויט אייער דעת” [= אבל שיהי’ באופן כזה שאני אנצח לדעתיכם].

 

 האגרת הגורלית

כאמור, אחת ההוכחות העיקריות לכך שהספרייה שייכות לאגו”ח, הייתה אגרת שכתב הרבי הריי”צ אל אחד מגדולי הספרנים בניו יורק, מר אלכסנדר מארקס, ובה ביקשו לפעול למען הספרייה.

באגרת זו כתב הרבי מפורשות שכתבי היד והספרים הם רכוש אגו”ח:

כתבי יד האלה, רשומים על שם הרבנים, חברי אגודת חסידי חב”ד, הרב ר’ ישראל דזשיקאבסאן, וחתנו הרב ר’ שלמה זלמן העכט, שניהם נתיני ארצות הברית, הבעלים הרשמיים של הרכוש הזה . . הספרים האלה הם רכוש אגודת חסידי חב”ד דארצות הברית וקנדה.

. . צריכים שהסטייט דפרטמנט יבין כי כתבי יד וספרים אלה הם אוצרות רוחניים גדולים, רכוש האומה, שיש להם ערך היסתורי ומדעי. ולזאת הנני פונה למע”כ בבקשה גדולה, אשר בתור אוטוריטט בעל שם במקצוע זה יואיל נא לכתוב מכתב על שם הסטייט דפרטמנט להעיד על גודל ערך הכת”י והספרים בעד העם היהודי בכלל, ובפרט בעד הקיבוץ היהודי בארצות הברית שאליו שייכים הרכוש הגדול הזה.

 

 עדות הרבנית

בכ״ח מרחשון ה׳תשמ״ו הגיעו עורכי הדין של שני הצדדים לבית הרבי, כדי לגבות עדות מהרבנית הצדקנית מרת חי’ מושקא ע”ה. הרבנית השיבה על כל השאלות בבהירות ובתוקף.

לקראת סיום העדות, שאלו עורכי הדין את הרבנית: לסיום השיחה, האם לפי השקפתך הספרים שהרבי השתמש בהם בחדר הלימוד שלו ובמרתף של 770, היו שייכים לו או לחסידים?

תשובתה של הרבנית הייתה: זה היה שייך לחסידים, מאחר שאבי הי׳ שייך לחסידים.

על עדותה של הרבנית בכלל, ובפרט על המשפט האחרון שאמרה ״שהרבי והספרים שייכים לחסידים״, אמר הרבי בשיחה המפורסמת שנאמרה בביתו במוצאי ש״ק פרשת תרומה, ב׳ אדר, ה׳תשמ״ח, שהייתה לזה השפעה גדולה על תוצאות המשפט, ועד שזה הביא לפסק הדין אשר ״דידן נצח״:

“במענה זה ביטאה הנפטרת, והכריזה באופן גלוי לכל, שנשיאותו של נשיא דורנו - ממלא מקומם של רבותינו נשיאינו, עד לכ״ק אדמו״ר הזקן, מייסד תורת חסידות חב״ד, והבעש״ט, מייסד תורת החסידות הכללית - הוא עניין נצחי (שלא שייך בו הפסק, ח״ו) עד ביאת גואל צדק.

. . שהכרזה הנ״ל (של הנפטרת) על דבר ההמשך והנצחיות דתורת החסידות ונשיאי׳ עד ביאת גואל צדק - נתקבלה ופעלה ״בעיני כל השרים וכל העמים״”.

 

 הנסיעות לאוהל

משפט הספרים החל בי”ט כסלו תשמ”ו, וימי השימוע נמשכו עד ח’ טבת תשמ”ו. במשך כל אותה תקופה נסע הרבי לאוהל הק’ כמעט בכל יום. חסידים מספרים שראו אצל הרבי תנועה של רצינות מיוחדת והנהגה רצינית מאוד בזמן המשפט.

 

 הצער והכאב

מאז החלה פרשת הספרים, ועד לדידן נצח - היה ניכר על פניו של הרבי הצער והכאב העצום שהפרשייה הזאת גורמת.

על הקשר הרגשי של הרבי לספרים, כתב הרבי כמה שנים קודם לכן, לעורך הדין מר יוסף שוסטאק. הרבי שיגר לו מכתב תודה כשנה לאחר שהצליח להציל את כתבי רבותינו מפולין, ובתחילת המכתב מסביר הרבי מדוע התעכב שנה במשלוח המכתב:

“מכתבי זה בא באיחור. ביחוד בהתחשב בנושא הנידון. ואולם, הנושא גופא, או ליתר דיוק ההיבט הרגשי שלו, הוא הנו הסיבה העיקרית לדחיית כתיבת המכתב, מכיוון שאין זה דבר קל להביע במילים, ועוד פחות קל, להביע בכתיבה, רגשות אישיים עמוקים. זו הסיבה שבגללה דחיתי את כתיבת המכתב שוב ושוב. עד שאמצא את מנוחת הנפש הדרושה לכך. מכל מקום, מכיוון שרגשותי אלה לא נרגעו אין טעם לדחייה נוספת”.

השעות הארוכות שהקדיש לדבר אודות הפרשה, שכללו ביטויים חריפים שלא נשמעו כמותם, והכאב שנשקף מפניו הק’ באותה תקופה - זעזע את כל אחד מהת’ ואנ”ש בכל קצוי תבל, ובפרט ב–770. הרבי עצמו התבטא שהדבר מהוה ‘צער’ ו’צער מבהיל’, ובפעם אחרת התבטא שהפרשייה מפריעה לו להתרכז בהכנת השיחות על פירוש רש”י בהתוועדות.

לאחר אותן שיחות קשות, החיים ב–770 לא שבו למסלולם, מאז שבת בראשית תשמ”ו לא אמר הרבי מאמרים בניגון, גם בזמנים הקבועים לכך כי”ט כסלו ויו”ד שבט, ובאופן כללי השפיעה הפרשה גם על בריאותו של הרבי באותה השנה.

על הקשר העצמי בין הרבי לספרים, יעידו גם התבטאויותיו של הרבי בשיחת ש”פ ויקרא תשמ”ז, בסמיכות ל”דידן נצח”, ובה כותב הרבי שחייו הנצחיים של הרבי וקדושתו חודרים גם בספריו, ודרך הספרים נמשך מהקיום העצמי והנצחי של קדושת הצדיק לכל ההולכים בדרכיו.

ובלשון הרבי: ועל–פי פתגם אדמו”ר נ”ע הנ”ל “איך גיי אין הימל, די כתבים לאז איך אייך” - מובן, שעל–ידי ההתקשרות לנשיא הדור - על–ידי ה”התקשרות” עם כתביו, ספריו וכו’, שבהם הכניס את עצמו כנ”ל - נמשך מהקיום העצמי והנצחי של קדושת הצדיק והנשיא, לכל ההולכים “בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד”.

“ובפרט על–ידי לימוד הכתבים והספרים, והבאת הלימוד במעשה בפועל, הן בעצמו והן - על–ידי הפצת המעיינות (דהכתבים והספרים) חוצה”.

 

 ליובאוויטש פעילה!

במוצאי שבת חנוכה תשמ”ו, ערך הרבי התוועדות פתאומית, ובמהלכה אמר שמכיוון שאחת הטענות של הצד שכנגד היא, שליובאוויטש אינה פעילה - הרי למרות שזו טענה מגוחכת, מכל מקום כדי לפרוך את טענותיהם כדאי להוציא ספר בדפוס נאה ומהודר עם תמונות מפעולות השלוחים ומבצע חנוכה ברחבי תבל.

הרבי הורה לקיים הדלקות ציבוריות גם ב’זאת חנוכה’ (בלי ברכה), ולשלוח את התמונות להדפסה בספר. הרבי ביקש שיתחילו בעריכת הספר מייד בעשרה בטבת, ושיהיה מוכן ליו”ד שבט.

למרות שבשנים ההן הדפסת ספר היה פרוייקט מורכב, הוכתרה המשימה בהצלחה, ולקראת יו”ד שבט נדפס האלבום המפואר  “Let There be Light” [=”יהי אור”], המכיל מאות עמודים מפוארים המתעדים את  פעילות חב”ד בימי חנוכה ה’תשמ”ו ברחבי תבל.

 

 תפקידו של רבי

בתקופת המשפט התייחס הרבי לטענה כאילו מכתבו של הרבי הריי”צ אודות שייכות הספרייה לאגודת חסידי חב”ד, נכתב רק מסיבה ‘טכנית’ והרבי לא התכוון לכך חלילה. הרבי כתב כי תפקידו הראשון של רבי הוא להנחיל את שמירת השולחן ערוך, וטפשות לומר שכתב כך רק ‘לפנים’:

כבכל אדמו”רי חב”ד היסוד הראשון: ביטול היש (מתחיל בעצמו) באמיתית. היותו אדמו”ר הרי זה שליחות נפשית ועיקרית, לנהלם ולעודדם בתורה ומצוות בכלל (מתחיל באמונת ה’ שמירת השו”ע וכו’) ולהראותם דוגמא חי’ בזה (עד כדי מסירות נפש בפועל) ופשיטא לשלול כל פעולה שיוכלו לטעות לפרשם להיפך. לאחר זה באים חייו בתור פרטי וגם בזה יסוד שלא נוגע כלל בתפקידו הכללי והעיקרי…

הראי’ העיקרית והשוללת כל הטענות שכנגד: מכתב המוריש רשמית דשייך לאגודת חסידי חב”ד. הקס”ד אולי כתב רק לפנים (היינו טיפשות) והאומר כך זהו חילול השם הכי גדול ועד כדי כך שהאומר כך (במזיד) צריך להיות ברמ”ח ר”ל. ובסגנון אחר (ועיקר): כל התעודות רשמיות, מכתבים וכו’ כותבים מפורש דשייך לאגודת חסידי חב”ד - הטענות שכנגד הם דברים שבעל פה סתם.

 

 פדיון הספרים

עם תחילת ההליכים המשפטיים הושמו הספרים במשמרת בצו בית המשפט, אולם קודם לכן כבר נמכרו יותר ממאה ספרים לאספנים ברחבי תבל. במודעה שפירסמה אגודת חסידי חב”ד באותם ימים, נכתב בזה הלשון:  “אנו פונים בפניה נרגשת אל כל מי שברשותו ספר או חפץ כנ”ל, ואל כל היודע כך, לדאוג תיכף ומיד להחזרתן למקומו הטבעי . . אנו מוכנים לפצות את כל מי שמצוות השבה זו תגרום לו נזק, בגין כסף שהוציא על רכישת הדבר – בהתאם להוכחות שיציג”.

הרה”ח ר’ משה בוגומילסקי, תושב שכונת קראון–הייטס, השיג רשימה מדוייקת של 400 ספרים שנגנבו מהספרייה, ובעבודה מאומצת הצליח להגיע לחלק מהאספנים שרכשו את הספרים, ולפדות עשרות ספרים.

כאשר ביקש ר’ משה לנסוע לקליפורניה לגייס כספים למען ישיבת תומכי תמימים, כדרכו מידי שנה, הורה לו הרבי לדחות את הנסיעה, ולהמשיך לעסוק בפדיון הספרים. בתשובתו הדגיש הרבי שבכל רגע שהספרים לא חזרו למקומם, עוברים המחזיקים בהם על מצוות עשה של “והשיב את הגזילה”, ומי שמסוגל לפעול בזה מסתכן גם בעבירה על מצוות לא–תעשה של “לפני עיור לא תתן מכשול”:

הגזילות בעינן עומדות, ובמילא בכל רגע ממש - זה שאינו משיבה עובר במ”ע מה”ת [= במצוות עשה מן התורה] ומזה מובן בנוגע לזה שיכול לסייע (ובפרט שכבר זכה ועשה והצליח בעזה”י בנוגע לספרים אחדים) ואפילו במקום ספק אמתי - ה”ז [= הרי זה] ספק במ”ע מה”ת ובנוגע להמסייע נתוסף גם המל”ת (דלפני עוור) - דמה”ת [= דמן התורה]. וק”ל.

לאור תשובת הרבי, נשאר ר’ משה בניו–יורק, והמשיך להתעניין אצל אספני ספרים. כעבור כמה ימים נודע לו על אספן ספרים נוסף שקנה מהספרים הגנובים, ולאחר שהסביר לו עד כמה חמורה הגניבה מספריית ליובאוויטש, ואלו ביטויים חריפים התבטא הרבי נגד אלו המחזיקים בספרים, הסכים להעביר את שמות האספנים שרכשו ממנו את הספרים. כך הצליח ר’ משה לפדות עוד עשרים ספרים!

לקראת ראש חודש אב, ביקש ר’ משה שוב ברכה לנסיעה לקליפורניה, והפעם קיבל את ברכתו של הרבי. בנוסף, ביקש הרבי מהמזכיר הרב גרונר למסור לר’ משה שכעת הוא בוודאי מבין שהיה כדאי להשאר בניו–יורק…

 

 השופט - הבין…

הרה”ח ר’ שלום דובער לוין, שהיה אחראי על הכנת המסמכים למשפט, שאל את הרבי כמה פרטים לקראת עדותו - בתור ספרן ראשי של ספריית הרבי - ובקשר למה שכתב על טענות הצד השני, כי מכתבו של הרבי הריי”צ למר מארקס היה רק על מנת להציל את הספרייה, השיב הרבי במענה החריף שלקמן:

מהיר ח [חשאי].

כנראה חושך הגלות הוא עוד יותר באין ערוך מאשר רמזתי בפתקא הא’.

לא הזכרתי (גם לא ברמז) על שום דבר רק על קדה”ש [= קידוש ה’] של אדמו”ר דחב”ד, או הפכו ממש.

בעניני קדה”ש הבחינה היחידה מה יאמרו עשרה מישראל ע”י [= על ידי] דברו של פלוני ועדותו (ואין נפק”מ [= נפקא–מינה] כלל (מלבד בנוגע לשכרו וכו’) כוונתו בזה).

מפורסם שהאדמו”ר משך שנים רבות הי’ במצב בלי כל לחץ, בוודאי זכר שנתן מכתביו (ואולי גם הלשון) ובוודאי הבין איך מתפרשים ע”י ממשלת ארצה”ב ועשרה מישראל למי שייכים הספרים!! ואין רומזין אפילו האם הי’ צורך, שהאדמו”ר יעשה מה שהוא לתקן פי’ הפשוט במכתביו או לא (וגם בזה - המחליטים הם רק עשרה מישראל).

“דרך אגב” כנראה גם אצלו ספק האם הי’ צורך כו’!

והוא מפלפל: למי היו שייכים הס’ לפני המכ’ או לאחריהם, מהי כוונת המדבר, מידותיו וכו’ - וכל רגע בלי מחאה מתאימה ה”ז [= הרי זה] רגע של היפך קדה”ש דהאדמו”ר.

לפקוח עניים עוורות - קרה ענין לגמרי למעלה מן הטבע, שהשופט (נוצרי) חוו”ד [= חיווה דעתו] לפני המשפט ובפני עו”ד [= עורך דין] - שלפרש מכ’ האדמו”ר כפי’ הצד השני הוא [מילה באנגלית שלא פוענחה]. ואותם שצריכים היו להגן על כבודו - מתפלפלים.

 

 דידן נצח - המדרש

במהלך התקופה הזכיר הרבי כמה פעמים את המדרש בו מופיע הביטוי “דידן נצח”, וכך מספר המדרש (ויקרא רבה פ׳ קדושים) בתרגום ללה”ק:

מעשה בכפרי, אבא יוסי איש ציתור, שלמד על פתח מעין. נגלתה עליו רוח רעה השרויה שם, ואמרה לו: אתם יודעים כמה שנים אני שרוי כאן? ואתם באים ויוצאים, אתם ונשיכם, בלילה ובצהרים, ואין אתם ניזוקין. ועתה תדעו שהנה רוח רעה באה ממקום אחר לשרות כאן ולהזיק לבריות. אמר לו: ומה נעשה? א”ל הרוח: לך והעד בבני העיר ואמור להם: מי שיש לו מכוש, מי שיש לו את, מי שיש לו מגרפה יצא לכאן למחר, עם זריחת היום. ויהיו מסתכלים על פני המים, וכשיראו ערבוביא [מערבולת] במים יקישו בברזל ויאמרו ‘דידן נצח’ [שלנו ניצח!],  ולא יצאו מכאן עד שיראו טיפת דם על פני המים. הלך והעיד בבני העיר ואמר להם: למי שיש לו מכוש, למי שיש לו את, למי שיש לו מגרפה, יצא למחר לשם עם זריחת היום, ויסתכל על פני המים. כיון שראו ערבוביא במים הקישו בברזל והכריזו ‘דידן נצח, דידן נצח’, ולא עלו משם עד אשר ראו כמין טיפת דם על פני המים]. 

 

 דידן נצח - השיר

במהלך אותה תקופה דיבר הרבי רבות על הצורך להוסיף בשמחה. למרות שהרבי לא קישר זאת ישירות, היה מובן לכולם שזה קשור למשפט. כמה מהבחורים החליטו שצריכים להוסיף בשמחה, והיה ברור לכולם שכאשר הרבי דורש להוסיף בשמחה, הכוונה היא גם כפשוטו: לרקוד ריקודי שמחה. וכך, מפעם לפעם היו הבחורים נכנסים ל–‏770 ופורצים בריקוד של שמחה.

במהלך כינוס השלוחים תשמ”ו, מישהו הרים על הכתפיים את הרה”ח ר’ שלום פוזנר, והוא זעק “דידן נצח”, כשכל השלוחים מכריזים אחריו. מאז, החלו להשתמש במטבע–לשון זו כאיחול שננצח במשפט.

שבוע–שבועיים אחר–כך, באחד הריקודים הספונטניים של הבחורים ב–‏770, ניגנו את הניגון המוכר כיום כ”דידן נצח”, שאז היה ניגון ללא מילים - ופתאום נכנס הרה”ח ר’ בערל לאזאר, כיום רבה הראשי של רוסיה, והכניס את המילים “דידן נצח” לתוך הניגון. זה התאים מאוד לקצב וכו’, ומאז זה הפך להיות הניגון של “דידן נצח”.

 

 דידן נצח - הבשורה!

חודשים רבים חלפו מאז ימי המשפט, ועד לפסק הדין הסופי שניתן בה’ טבת. אך מעדויות שהגיעו לידינו מתברר כי מיד לאחר שלב הגשת העדויות והמסמכים, שאל השופט את עוזרו היהודי, מה דעתו על המשפט. דעתו של העוזר הייתה, שזהו משפט ירושה לכל דבר, אולם השופט לא הסכים איתו, ואמר: לא! זה לא קשור לירושה!

כתיבת פסק הדין ארכה זמן רב, אך לאחר שהשופט גיבש את דעתו באופן כללי לטובת ליובאוויטש - אחד הפקידים בבית המשפט הדליף את הידיעה לעסקן חב”די עמו עמד בקשר, והלה מיהר לכתוב את פרטי הדבר לרבי, תוך שהוא מציין על המעטפה ‘סודי’.

•

ביום הבהיר ה’ טבת תשמ”ז, בשעה 11:00 בבוקר, הגיעה הבשורה למזכירות הרבי, ומייד הודיעו לרבי כי “דידן נצח”. חיש מהר התפשטה בכל רחבי תבל, הבשורה החזקה והמרנינה ש”דידן נצח”!

השמחה וההתלהבות של אנ”ש והתמימים הרקיעה שחקים ולא ידעה גבולות. האחים פיאמנטה ואלי ליפסקר הציבו תזמורת מול חלון המזכירות, המשקה נשפך כמים, ושדירת איסטערן פארקווי הפכה למעגל אחד גדול של ריקודים סוערים.

באחד מיומני התמימים מתוארים אותם רגעים מרגשים: “מרגע לרגע, מעגל הרוקדים מתרחב, ישישים וצעירים, ילדים ומבוגרים, רוקדים ומפזזים ומכרכרים בכל העוז. כמה וכמה עשו “היפוך” (קולע) מעל גבי המכוניות ועל הקרקע, ואיש את רעהו יחבקו וינשקו ואיחולי מזל טוב ו”גוט יום טוב” נשמעים מכל עבר.

“דבר הידיעה והנצחון נודע במהירות הבזק בכל מרחבי תבל, וכעבור מספר שעות נראו ב–770 פנים חדשות מקליפורניה ועד טורונטו ומונטריאול שבקנדה, והקול נשמע שגם מאה”ק ואירופה ואוסטרליה בדרך. אין מילים תיאור עלי כתב להמחיש את השמחה העצומה והאדירה ששוררת ב–770”.

ההפתעה הגדולה הייתה כאשר נודע כי הרבי יתפלל את תפילת המנחה בזאל הגדול של 770 (בשנים ההן, רק בחודש תשרי התפלל הרבי את כל התפילות בזאל הגדול. בשאר ימות השנה, תפילות ימות החול נערכו בזאל הקטן).

לפני התפילה ביקש הרבי שיביאו לו חומש, ועם סיום התפילה פתח בשיחת קודש מיוחדת, במהלכה אמר שכמו שבעת מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הזקן, הרי מהטענות שהיו נגדו (שנתחזק עליו הקטרוג על שמפיץ את המעיינות חוצה) - הבין את ההוראה בנוגע לעבודתו: שצריך להוסיך עוד יותר באמירת חסידות באופן של הבנה והשגה - חב”ד - דוקא. לאור כל זאת, ברורה ההוראה האלוקית הנצחית בקשר לאירוע הנוכחי, שדווקא מן הטיעונים והאשמות כאילו אין “אגודת חסידי חב”ד” גוף חי ופעיל, הרי דוקא מן הטיעונים האלו יש ללמוד הוראה בעבודתינו עתה והיא: ביחד עם גודל השמחה, שמחה שפורצת גדר, יש עתה להגביר עוד יותר את הפצת המעיינות חוצה, עד להוספה שלא בערך”.

להבת השמחה נמשכה שבעה ימים רצופים, מלוא “שבעת ימי המשתה” (“ימי ההיקף”), ללא הפסקה, “לא טעמו טעם שינה”. באותם ימים זכו קהל החסידים בכל לילה לשיחה מיוחדת מהרבי, כהשתתפות בשמחה. ביום ובלילה שרו ורקדו בהלל והודאה לה’ יתברך, על ניצחון האור על החושך.

 

 עת רצון

ביום רביעי ו’ טבת נסע הרבי לאוהל ובשובו התפלל מנחה מעריב בזאל הקטן למעלה, ואחר כך אמר שוב שיחת קודש, ובה נאמר - בין השאר כי עת רצון מיוחדת היא עכשיו, וכל אחד ואחת יכולים לכתוב פדיון–נפש עם בקשות ככל שיחפצו, והכל ייענה ויקוים בעזרת ה’.

הרבי הוסיף ואמר, כי את הפדיון אפשר להביא לרבי עצמו ל–770 עד למחרת בצהרים לפני הנסיעה לאוהל או להניח על קברי צדיקים, כיון שהכל מחובר לאילנא דחיי.

דברי הרבי נודעו במהירות הבזק בכל ריכוזי חב”ד, ולמחרת נסע הרבי לאוהל עם כ–18 שקים (!) של פדיונות ובקשות של אחינו בני ישראל מכל קצווי תבל. במכונית של הרבי לא היה מקום לכל המכתבים, וחלק מהשקים נשלחו במכונית נוספת. תוך כדי שהרבי היה באוהל, המשיכו הפ”נים להגיע, וכעבור כמה שעות נסעו שוב לאוהל להביא לרבי את הפ”נים שהתקבלו בינתיים.

 

 תקופת המקדש

הרבי ראה בניצחון הספרים, שלב חדש במערכה להבאת המשיח, ומיד בשבת שלאחר ה’ טבת, אמר הרבי שכעת החלה תקופה חדשה, השייכת לבניין בית המקדש השלישי:

“יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר כו’ אלא ענין אחד ויחיד - וחייב אדם לומר כלשון רבו, כלשון כ״ק מו״ח אדמו״ר עמדו הכן כולכם, לבנין בית המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא. ובמילא על כל אחד ואחד מישראל מוטלת השליחות להביא ולגלות את בית המקדש העתיד - ש״בנוי ומשוכלל״ בשמים, וצריך רק לירד ולהתגלות למטה - תיכף ומיד ממש”.

 פסק דין הרבנים

בעקבות דברי הרבי אודות התקופה החדשה, נערכה במוצאי שבת אסיפה של יותר מעשרים מרבני חב”ד שהגיעו ל’בית חיינו’, ובראשם הרב יהודה קלמן מארלאוו, ראש הבד”צ של שכונת קראון הייטס, וכולם פסקו שמכיוון שהרבי אמר כמה פעמים שמשיח צדקנו חייב להתגלות, ומכיוון שצדיק גוזר והקב”ה מקיים - על הקב”ה להביא את הגאולה “נאו”.

בבוקר לפני קריאת התורה, המתינו הרבנים המתינו בגן עדן התחתון, ליד חדרו של הרבי, ושם מסרו לרבי את הפסק דין כנ”ל.

הרבי קרא את פסק הדין בעיון רב, ואחר בירך בקצרה: “השי”ת ימלא משאלות לבכם לטובה בכל הדברים הכתובים כאן, ובלשון הרמב”ם: אמן כן יהי רצון. ושכל זה יהיה בעגלא דידן ממש. ובפרט שנמצאים אנו שלושים יום לפני יו”ד שבט. ושנשמע בשורות טובות, ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים”.

 

 שלושה מבחנים

לאחר שחלפו שבעת ימי המשתה, הדגיש הרבי שהניצחון האמיתי הוא של ספרי הקודש עצמם, ולכן יש להוסיף בלימוד התורה בהתמדה ושקידה ובמסירות. הרבי הכריז על מבצע הכנה ליום י’ שבט, והורה כי במשך שלושים הימים שעד היום הגדול, ייערכו כל עשרה ימים מבחנים על לימוד התורה של כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ודיווח על תוצאות המבחנים יועבר היישר אל הרבי.

את ריקודי השמחה והיי”ש החליפו הגמרות וספרי החסידות. המעבר החד מריקודי השמחה ואמירת “לחיים” ללימוד תורה בעמקות ויישוב הדעת, הוכיחו שוב את דבקות והתקשרות החסידים ברבי, מסירות ואהבה עד בלי שיעור למילוי הוראותיו ללא סייג ובשלמות.

 

 החזרת הספרים

למרות פסק הדין ש’דידן נצח’, ניתנה לצד השני אפשרות לערער, ורק בכ”ז מרחשון תשמ”ח נדחה הערעור, ובית המשפט קבע כי יש להחזיר את הספרים למקומם הטבעי ב’בית חיינו’. נקבע כי הספרים יושבו בב’ כסלו.

חברי אגו”ח ביקשו לערוך ‘טקס’ שלם מהחזרת הספרים, אולם הרבי דחה את הרעיון וכתב: וכיוון שעתה יהי’ בקיום ובמנוחת הנפש והגוף וכו’ - הסדר בזה שינתנו בלחש וכהנ”ל בלחש וק”ל.

לפני שהגיעו הספרים יצא הרבי לאוהל, ובדרכו החוצה כאשר ראה את הקהל הרב שהתאסף בציפייה להחזרת הספרים, נזף בהם הרבי על ביטול הזמן, והדגיש שוב כי ניצחון הספרים מתבטא אך ורק בלימוד בספרים.

 

 ‘דרך אמונה’

בב’ כסלו תשמ”ח, כאשר הגיעו הספרים ל–770, שהה הרבי באוהל הק’, ועל פי הוראתו שלחו מייד לאוהל כמה ספרים. בהשגחה פרטית, הספר הראשון שעלה מתוך החבילות, היה ‘מזמור לתודה’…

בין הספרים שנשלחו לאוהל, היה הספר ‘דרך אמונה’ לרבי מאיר גבאי, והרבי הורה להדפיסו מחדש בזריזות, תוך שהוא מלווה את ההדפסה בהוראות שונות: להדפיסו באותיות מרובעות, להוסיף מראי–מקומות בעיקר לזוהר ותיקוני זוהר, ולמכור את הספר במחיר של דולר אחד בלבד.

הרבי הגיה את הפתח דבר לספר, וזירז את העוסקים במלאכה. בכל כמה שעות ביקש הרבי לשמוע דיווח מההתקדמות בהדפסת הספר. ואכן, הספר הוכן לדפוס ונדפס במהירות שיא עד ה’ כסלו!

בהתוועדות שבת פרשת ויצא הרבי הקדיש שיחה מיוחדת להדפסת הספר.

 

 ניצחון הספרים

במהלך השנים הבאות הבהיר הרבי כי הניצחון האמתי הוא של הספרים, ולכן גם הביטוי לזה צריך להיות על ידי ההוספה בלימוד בספרים:

.. המורם מכל האמור בנוגע לפועל - שמכאן ולהבא צריך לבא לידי חיזוק והוספה בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז, וזהו ״אבן הבוחן״ לנצחונם האמיתי של הספרים, ״דידן (דהספרים) נצח״. ובפשטות - להוסיף בקביעות עיתים לתורה, כולל ובמיוחד - לימוד ברבים.

 

 לשנה אחרת…

בליל שבת קודש פרשת ויגש ה’ טבת תשמ”ח, כשהרבי נכנס לבית הכנסת לתפילת ‘קבלת שבת’, ניגן הקהל בהתלהבות גדולה את הניגון “דידן נצח” והרבי עודד את השירה. במהלך התפילה שילב החזן קטעי נגינה שמחים (כנהוג בשבת בראשית) והאווירה כולה היתה חגיגית מאוד. אך כל זה לא הי’ אלא רק הכנה לעיקר - התוועדות קודש של הרבי ביום השבת.

בשעה 1:30 בצהריים נכנס הרבי להתוועדות כששירה אדירה של “דידן נצח” קידמה את פניו. כאשר ניכר הי’ שהרבי עומד לפתוח בשיחת קודש, שרר מתח בקהל - כיצד יתייחס הרבי לתאריך המיוחד ואיזה משמעות יעניק לו? על הקיר היה תלוי שלט, שמארגני ההתוועדות של מוצאי שבת הכינו, ובו היה כתוב באותיות מאירות עינים “יום הבהיר ה’ טבת”. הרבי הסתכל לעבר השלט ומיד בשיחה הראשונה דיבר על “דידן - דהספרים - נצח” והזכיר פרסום - “פרסומי ניסא” - אודות המאורע שאירע ביום זה, ה’ טבת, בשנה שעברה, שבו הי’ “דידן נצח” - הניצחון של הספרים…

ו”הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור גו’”, כלומר, בבוא יום זה בשנה שלאחרי זה, ועל דרך זה מידי שנה בשנה, “נזכרים” ועל ידי זה “נעשים” אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה - להקבע ל”יום סגולה” ו”עת רצון” בכל הקשור לנצחונם של הספרים… “.

 

 משלוח הספרים

בהתוועדות ה’ טבת תשמ”ח הביע הרבי את בקשתו מכל אספני הספרים ומי שברשותו ספרים מיוחדים, מדפוסים נדירים וכו’ - שיתרמו אותם לספריה הגדולה של אגודת חסידי חב”ד ליובאוויטש, לטובת הציבור והכלל.

למחרת הורה הרבי לרב שלום בער לוין להכין מכתב מטעם הספרייה, ולשלוח לאספני ספרים, וכן להכין מודעה כללית ולפרסמה בעיתונים. כמו כן הורה הרבי להכין חותמת מיוחדת בה יחתמו על הספרים שיגיעו לספרייה במסגרת מבצע מיוחד זה.

בימים הבאים היה הרבי מעורב בכל פרטי המבצע, כולל קביעת נוסח החותמת - “מבצע ספרים, שנת הקהל - תשמ”ח”.

 

 סגולה לפדיון הספרים

בשנת תשנ”ב דיבר הרבי אודות ספריית הרבי הרש”ב שעדיין בשבי הרוסים, ושאל: מה יכול כל אחד ואחת לעשות בפועל כדי לזרז את הפדיון וההשבה של הספרים והכתבים?

התשובה לכך, אמר הרבי, פשוטה: על ידי זה שכל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, יעשה ענין דוגמתו - על ידי שיביא לביתו ולספרייתו וכיו”ב, ספרי (וכתבי) קודש חדשים בדברי תורה, בהוספה על הספרים שיש לו מקודם ב”בית מלא ספרים” שלו.  . כמו כן ראוי ונכון הדבר לנצל את מנהג ישראל, לתת ספרי קודש הנדפסים כמתנה לאחרים, כולל ילדים קטנים, לקראת שמחה שלהם או לפני חג וכיו”ב.