הרב יצחק קוגן היה פעיל מרכזי בהפצת היהדות והחסידות בלנינגרד. שתים עשרה שנים נאבק

הרב יצחק קוגן היה פעיל מרכזי בהפצת היהדות והחסידות בלנינגרד. שתים עשרה שנים נאבק באנשי הק.ג.ב. כדי לקבל אישור יציאה, והאישור ניתן בחג הגאולה י”ב תמוז תשמ”ו >> המונים הגיעו להיפרד ממנו בביתו ובשדה התעופה למרות שאנשי הק.ג.ב. הסתובבו במקום, רשמו ותיעדו >> מר–חשוון תשמ”ז >> הרב יצחק קוגן

בשנת תש”מ, ניגשו חבריי לרבי וביקשו ממנו ברכה עבורי, שאזכה לצאת בקרוב מרוסיה הסובייטית. הרבי כמו התעלם מבקשת הברכה, ואמר “אני נותן לו ברכה שיצליח בכל אשר יעשה”. אולם כשר’ דניאל ברנובר ביקש מהרבי ברכה עבורי בראש–חודש תמוז תשמ”ו, הרבי ענה תשובה מדהימה: בקרוב הם ייפגשו”.

כמה ימים לאחר מכן, ביום י”ב תמוז נקראתי להתייצב במשרד המרכזי של “אוביר”. הרדיפות אז נגדנו היו בשיאם. הלכתי אליהם בלית–ברירה עם הרבה חששות. באותה תקופה חנתה מכונית ‘שלהם’ מול ביתי במעקב צמוד.

נודע לנו אז שחוקרי הק.ג.ב. החלו להשתמש בחקירותיהם בסוג מסויים של גז שמטשטש את החושים, וגורם לאנשים לדבר יותר מדי ולוותר על זכויותיהם בחקירה, וכך הוציאו מהם הודאות שונות… ליתר ביטחון לקחתי איתי את אלכסנדר שינין, כדי שיהיה עד למקרה שינסו לטשטש אותי, ובבוא מועד יוכל להעיד שהייתי תחת השפעת גז.

כשנכנסתי ללשכה, הפקידה הורתה לי לשבת בצד ולהמתין עד שאקרא. ישבתי ואמרתי תהלים, וכשסיימתי את פרק קל במילים “והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו”, נקראתי לי להכנס אל החדר פנימה. כשנכנסתי לחדר חשכו עיני. ליד השולחן ישבו כחמשה–עשר חברי צמרת “אוביר”, כולם לבושים במדי הטקס הרשמיים, עם כל הדרגות והסמלים.

“אדון קוגן - שאל אותי הבכיר בניהם - לא התחרטת עדיין מבקשתך לעזוב את רוסיה?”

עניתי בשלילה.

רגע שררה שתיקה, ואז הוא אמר לי את המילים הנכספות: “אנחנו חושבים שאתה יכול לעלות כעת” - - -

שאלתי מיד: “עם ההורים?”

“לא, רק אתה”.

“אם כך, אני מחכה שנים כה רבות, אחכה עוד מעט. אינני מפגין, אבל אני נשאר כאן. אבא חולה לב שעבר ניתוח, ולא אשאיר אותו כאן לבד.

רגע ארוך עבר עד שהם התאוששו. “אדון קוגן, אמרו, אם אתה רוצה שהם יצאו תמלא את הטפסים המתאימים ותחכו עד שיאשרו”.

ידעתי היטב את משמעותם של המילים. אני חיכיתי 12 שנה, ומי יודע מה יהיה עם ההורים. עניתי מיד שאני לא כותב, וכי החלטתי שאשאר ברוסיה עד שהורי ישוחררו.

“אבל אתה פנית לפני שתים–עשרה שנה והם פנו רק לפני שנתיים”.

סירבתי.

“אדון קוגן, זה לטובתך!”

שוב סירבתי. “ללא ההורים אינני יוצא מכאן!”

כיון שזה לא היה מקרה רגיל, אישרו לי להגיש מיד בקשה עבורם, ועוד באותו יום נסעתי לבנין ‘אוביר’, שם כבר המתין לי ברחוב המנהל הראשי בכבודו ובעצמו. מיד כשיצאתי מהמכונית, אמר לי: “יצחק אברמוביץ’ אל תתרגז, הכל בסדר קיבלתם כבר אישור לכל המשפחה. רק תמלא את הטופס והא לך השחרור”…

בשנת תשל”ד הגשתי את הבקשה הראשונה שלי לצאת מברית המועצות ורק לאחר שתים–עשרה שנה, בשנת תשמ”ו, הורשתי לצאת. בחלום הכי טוב לא האמנתי שזה יקרה.

ביחידות הראשונה שלי אצל הרבי, הרבי התעניין במה שקרה בדיוק במשרדי ‘אוביר’.

בארבעת החודשים הבאים עד היציאה, ארגנתי את כל הענינים באופן שימשיכו לתפקד גם לאחר יציאתי. מאז שקיבלנו את ההיתר, התוועדנו בכל שבת, ובמשך השבוע חילקתי את תפקידיי השונים, כשאת כל אחד אני מלמד מה צריך לעשות, וכיצד צריך לפעול.

המונים מגיעים להיפרד

בארבעה חודשים הבאים כיתתי רגליים בין משרדים שונים לצורך סידורים בירוקרטיים. לכל מקום הלכתי עם הסירטוק שלי.

הפרידה הרשמית התקיימה בביתנו במוצאי שבת, ערב הטיסה. לאורך הלילה הגיעו מאות יהודים, לא רק מלנינגרד, כדי להיפרד. אלו עזבו ואלו הגיעו. כל אחד והסיפור שלו. לא היה מקום לשבת.

אנשי הק.ג.ב. הגיעו אף הם והסתובבו אפילו בתוך ביתי, בדקו ורשמו מי מגיע להיפרד. למרות זאת, אנשים לא נרתעו מלוות אותי אפילו לשדה התעופה, שם הדמעות והשמחה התערבבו זה בזה. כולם הגיעו לשדה התעופה ללוות אותי, ושרו ברגש גדול ‘זאל שוין זיין דגאולה’, כולם ממש בכו. אותו שבוע היה פרשת “לך לך מארצך”, וראיתי בזה רמז מובהק.

“מחזה היסטורי נדיר בנמל התעופה הסובייטי בלנינגרד”

באותה דקה הומיה כשרבי יצחק נעמד בפתח המטוס, עצרו רבים את נשימתם בהתרגשות.

הכותרת של גיליון “כפר חב”ד” באותו שבוע מתארת את יציאתו מרוסיה במילים ספורות אך מרטיטות: “מחזה היסטורי נדיר בנמל התעופה הסובייטי בלנינגרד: מאות רבות של חסידים נפרדו מרבי יצחק קוגן בשירה ובריקודים, ובבכי בטרם עלה למטוס עם משפחתו כשהוא לבוש סירטוק וחגור באבנט”. 

“לא ידעתי שהסירטוק והגרטל ישפיעו כל כך על אנשים פה בארץ ישראל - מחייך ר’ יצחק בצניעותו האופיינית - כל כתבי העיתונות כתבו על כך.

אתה יודע בכלל איך הגיע אלי הסירטוק הזה? באחד השנים האחרונות לפני יציאתי הגיע ללנינגרד ר’ זלמן לברטוב והתארח אצלי בבית. פעם שאל אותי למה אני לא הולך עם סירטוק בשבת? עניתי: “פשוט מאד, כי אין לי סרטוק”, הוא אמר לי מיד: “אני אשאיר לך את הסירטוק שלי, וכשהגיע לארה”ב אקנה לעצמי חדש. אומנם בהיקפו הוא היה פעמיים כמוני, אבל בכל זאת זה התלבש עלי… - זה היה הסירטוק היחידי בלנינגרד.

כך הלכתי מדי שבת עם הסרטוק והטלית ברחוב העיר בריש גלי.

•

גם ברגע האחרון עדיין ניסו להציק לנו - משחזר ר’ יצחק במרירות - אבא היה חולה לאחר התקפת לב, וברגע האחרון הודיעו להוריי שלא מרשים להם לצאת, ואני יכול לצאת לבד. היה כאב לב עצום, ובגלל כך עוכב המטוס בכרבע–שעה עד שהענינים סודרו.

ביום ראשון, בשעה תשע בבוקר, המריא מטוס איירופלוט בקו לנינגרד–ווינה, כשהוא ממריא מעל הישג ידם של הרודפים והמציקים, שמיררו את חיינו שתים–עשרה שנים רצופות.

במשך כל הטיסה לווינה הייתי מאד שבור - מעיד ר’ יצחק בגילוי לב - עמדתי שעתיים במטוס ולא יכולתי לדבר. למרות שניסיתי, פשוט לא יכולתי להוציא מילה. רק בסוף הטיסה הצלחתי להתפלל. פשוט כאב לי הלב…

בשדה התעופה בווינה המתינו עסקני חב”ד שסייעו ליהודי רוסיה, בהם ר’ דובער ליווי, ר’ משה לברטוב, ר’ בצלאל שיף, ר’ נתן ברכהן, השליחים המקומיים, ועוד. היו גם עסקנים ורבנים שבמשך השנים פקדו את ביתנו בלנינגרד.

כשנכנסתי לאולם היציאה, מישהו הרים אותי על כתפיו וכולם יצאו בריקוד חסידי, כשעשרות רבות של אנשי תקשורת ועיתונות מסקרים את המעמד המרגש. רבני וראשי קהילת וינה, וגם רבים מיוצאי בריה”מ ארגנו קבלת פנים חגיגית.

מיד לאחר מכן עלינו למטוס ‘אל–על’ שיצא לארץ ישראל, מלווה בנציגי החסידים בארץ ישראל שבאו לקבל את פנינו. כעבור שעות ספורות נחת המטוס בארץ ישראל.

כן בקודש חזיתיך

לאחר שלושה שבועות נסענו לראות את הרבי. “המילים ‘הרבי שליט”א’ היו אצלנו מילת קסם נכספת וחלומית…

את הרבי ראיתי לראשונה בבוקר ט’ כסלו תשמ”ז. המתנתי בכניסה לזאל הקטן וחכיתי במתח רב שהרבי ייצא לקריאת התורה. הרגשתי איך שהלב פורץ עוד מעט החוצה. לפתע נפתחה הדלת והרבי יצא ואני עומד ומסתכל ברבי, והרבי הפנה את מבטו אלי…

אי אפשר לתאר את הפגישה ההיא במילים גשמיות. זו היתה הגשמת כל החלומות שלנו. למרות שהכל היה נראה כל–כך רחוק ובלתי מציאותי, בכל זאת התפללתי וחלמתי תמיד שאזכה לראות את הרבי לפחות פעם אחת.

היה שקט. ברכתי ‘שהחיינו’ בקול רם והרבי ענה ‘אמן’. במשך זמן קריאת–התורה הרבי הסתכל עלי כל הזמן. לא מצאתי מקום לעצמי…

לאחר כמה שעות נקראתי פתאום להיכנס ליחידות. זו היתה הפתעה גמורה. לא הספקתי לעשות הכנות רוחניות לזה. היחידות נמשכה שעתיים ועשר דקות. הרבי התעניין לפרטי פרטים מה קורה בלנינגרד, על אנשים ומקומות, ומה קרה לאחר עזיבתי. כמה פעמים הרבי התבטא משפט שמיימי: “יש לי ידיעות מוסמכות שכך וכך יהיה בקרוב. הרבי ירד ממש לפרטי פרטים, ואתן לך דוגמה: הוא שאל איך עובדת המקווה בלנינגרד? מי מטפל בה? האם יש כניסה נפרדת? ועוד.

כאמור, כשיצאתי מרוסיה הייתי שבור לגמרי. הרגשתי שהקהילה זקוקה לי ולא ידעתי מה יהיה לאחר שאצא. אמנם שאלתי קודם לכן את הרבי אם לעזוב כיון שראיתי שזקוקים לי, והרבי הורה לי לצאת מיד. למרות זאת, הייתי שבור מאד. חששתי שבגללי הק.ג.ב. יציקו לכל הנותרים וההרגשה הרעה הזאת ליוותה אותי כל הזמן.

הרבי הרגיש בשברון לבי על התלמידים שנשארו שם, ואמר לי בהתרגשות ובבטחון: “אל תדאג, בקרוב מאד כולם ייצאו משם!” קיבלתי את הדברים למרות שבאותם ימים זה היה נראה דמיוני בלי סיכוי. היחידות חיזקה אותי מאד והחזירה לי את הכוחות.

לאחר שיצאתי מהיחידות, הרגשתי כיצד כל הכאב העצום הזה, התפרק בבת–אחת. הוקל לי.