א את השליח ורעייתו השליחה פגשתי בטרמינל היוצאים בשדה התעופה בלוד, שעה קלה לפני ש

א

את השליח ורעייתו השליחה פגשתי בטרמינל היוצאים בשדה התעופה בלוד, שעה קלה לפני שעלו על מטוס וחזרו לשליחותם אי–שם, באחת הערים של מדינות חבר העמים לשעבר. זה שנים ארוכות שבני הזוג ומשפחתם משקיעים את כל כוחם ומרצם בהכנת העיר שלהם לקבלת פני משיח.

הכרוז בטרמינל מודיע את הודעותיו הלאקוניות, אבל השיחה נינוחה, ומרגע לרגע אף הופכת למרתקת.

השליחה, נקרא לה נחמה אסנת לצורך הסיפור (היא הפצירה שלא לחשוף את שמה האמתי מסיבותיה שלה) החלה לספר את הסיפור המרתק אותו חוותה לפני שנים ארוכות, בהיותה ילדה בת שלוש שנים בלבד.

•

שמי נחמה אסנת. נולדתי להוריי שהתגוררו באחת הערים הגדולות שבמדינות חבר העמים לשעבר. נולדתי וגדלתי לתוך אווירת הקומוניזם ששלטה בכל פינה. הוריי, יהודים טובי לב באופן מיוחד, לא ידעו באותה תקופה כמעט דבר על אודות יהדותם. השם שנתנו לי היה על שמם של בני דודים שלי, נלי ויוסף, אח ואחות.

יוסף נולד לדודתי כשהייתה מבוגרת למדי, בת 47, והשמחה הייתה רבה. אולם שמחה זו לא נמשכה זמן רב. כעבור שנים אחדות פרצה מלחמת העולם השניה, ובשלב מסוים הגרמנים החלו לכבוש שטחים נרחבים מרוסיה. מלחמה עזה פרצה בין שתי המעצמות.

בשנים ההן, רווחה התעמולה הרוסית, שכל אזרח צריך ליצור מקסימום תפוקת עבודה עבור “אמא רוסיה”, וכדי שהילדים לא יפריעו להורים במשימותיהם למען המולדת, הממשלה לקחה חסות על הילדים הקטנים ופתחה גני ילדים שבהם היו הילדים שוהים מיום שני בשעה שבע בבוקר ועד יום חמישי בשבע בערב, חמישה ימים רצופים בשבוע. במילים פשוטות, “אמא רוסיה” לקחה חסות על הילדים הקטנים.

כשפרצה המלחמה במלוא עוזה, נטלה הממשלה יוזמה ושלחה את כל הילדים הקטנים ברכבות עמוק לתוככי רוסיה, הרחק מאזורי הקרבות, בהשגחת מדריכות צמודות, בעוד ההורים נותרו מאחור.

כשנודע הדבר, נלי, האחות הבוגרת יותר, מיהרה לגן כדי לקחת משם את יוסף, אחיה הצעיר. היא החלה לברוח אתו, אלא שאיחרה את המועד, והגרמנים ירו בה ובאחיה, והם בדמי ימיהם. הי”ד.

השמות הרוסיים שניתנו לי, הזכירו את שמותיהם מתוך כוונה תחילה. נקראתי על שמם.

 

ב

בהיותי ילדה בת שלוש שנים בלבד, קרה לי מקרה מכונן שבהמשך שינה את חיי והייתה לו השפעה שמלווה אותי עד עצם היום זה, עשרות שנים לאחר מכן.

זה התחיל בהצטננות רגילה שהלכה והתפתחה. הוריי חרדו לשלומי והביאו אותי לבית הרפואה. הרופאים רצו לעשות לי בדיקה, אלא שבאמצע הבדיקה לפתע פתאום ראיתי את עצמי כאילו נעלמתי. אני מביטה ורואה מלמעלה את עצמי שוכבת על המיטה והרופאים מתרוצצים סביבי בבהילות. זה היה מוות קליני. ההסתכלות על עצמי הייתה כמו דרך מנהרה שקופה. אני מבינה - וההבנה שלי באותו רגע בוגרת, לא כמו של ילדה קטנה - שהם, הרופאים, לא יכולים לראות אותי; זה חד–צדדי.

ראיתי את הגוף שלי, אך הסתכלתי עליו באופן מנותק, ללא רגש כלשהו; כאילו אני צופה במישהי אחרת ששוכבת שם למטה.

לנשמה אין גיל. מבחינת מעשים, הייתי נשמה צעירה בלי הרבה נסיון, אך אני זוכרת את זה היטב עד היום הזה, שלא ראיתי את עצמי כילדה קטנה, כי לנשמה הרי אין גיל, רק תפקיד.

פתאום נשאבתי אל תוך מקום שנראה כמו צינור ארוך, ולצדי היה מלווה בדמות של אור; זה שונה מאור רגיל שאנו מכירים. קשה לי לתאר את זה, שכן זה סוג של אור שלא נמצא כאן בעולם, ולכן אי אפשר לתאר זאת. אני זוכרת היטב עד היום שהרגשתי הרגשת שלווה ואהבה עצומה באופן מיוחד.

אני יכולה לומר כעת, שכשאנחנו נמצאים פה בעולם הזה, הכול בלגן גדול, רוב הדברים חסרי משמעות, אבל למעלה הכל נראה אחרת לגמרי. הכל מסודר והגיוני, סוג של שלווה פנימית נמצא בכל מקום, שלווה של אושר גדול מאוד. אור חזק. ככל שמתקרבים למקור של האור, הוא נהיה חזק ובהיר יותר.

אני מבינה שנקודת האור שמלווה אותי בדרך ל’שם’, זהו בעצם המלאך שמלווה אותי, הוא בעצם לידי אבל נמצא מבחוץ; אני באה מכאן והוא בא משם. אני זוכרת שהייתה לי הרגשה טובה מאד עם המלאך ששומר עלי.

ואז אני רואה את נלי ויוסף, בני דודיי שנרצחו בשואה, באים לקראתי במעלה הצינור. יוסף בא כילד ונלי הגיעה כיותר בוגרת. מאד מחייכים. הם הלכו לקראתי יד ביד, ועם זאת הם היו רחוקים.

בשלב מסוים הגעתי לנקודה מסוימת, כמו שער, ונאמר לי - לא יודעת מי - שאם אעבור את השער, לא אוכל יותר לחזור למטה. זו בעצם ידיעה שנמצאת בתודעה ולא נאמרת במילים. יודעים שזה כך. אני מצדי מאוד רציתי לחצות את השער.

ושוב אני יודעת - כך אני מבינה בלי שזה נאמר לי במילים מפורשות, אבל אני יודעת - שעדיין לא הגיע הזמן שלי לעבור ויש לי עוד הרבה משימות לבצע בעולם למטה. מאידך - אני כשלעצמי לא רציתי לחזור למטה.

מדוע? הרציתי את טענותיי ואמרתי “הם - הכוונה על הוריי - לא שומרים את הימים כמו שצריך, והבשר שלהם לא טוב”. אמרתי אבל למעשה לא ידעתי מה אני אומרת; לאיזה ימים אני מתכוונת? איזה אוכל? ולמה הוא לא טוב?! רק הסברתי ש’הם’ לא מתנהגים כמו שצריך, ולכן לא רציתי לחזור למטה, אל בית הוריי.

אני מדגישה - למעשה אני ילדה בת שלוש שנים בלבד שנולדה ברוסיה ולא מודעת שום דבר על תורה או על מצוות. ולכן הנשמה שלי ידעה לומר את הדברים, למרות שבהבנה שלי לא הבנתי מה כוונת הדברים.

חשתי ש’הם’ - הכוונה לאלו שדיברו איתי, לא ראיתי אותם ואינני יודעת מי הם - מאוד הבינו את חששי. עבור הנשמה זה סבל גדול מאוד להיות במשפחה שאינה שומרת מצוות. זה כמו להיות בתא מאסר בעולם הזה בתנאים בלתי נסבלים. וזה היה הטיעון שלי - לפי מה שידעתי. האוכל הלא–כשר שאכלו בבית הורי, היה נראה משם כמו משהו שחור. ובכלל, כל מה שהיפך התורה והקדושה - נראה משם כמו כתם שחור. ראיתי משם את הדברים כמו שחור ולבן. (כשאומרים שמשיח יבוא ויראה מיד על כל אדם מיהו ומהו, אני יכולה לדמיין עד כמה ההסתכלות שלו רוחנית, שהדברים יהיו לנגד עיניו באופן הכי בהיר מבלי שיצטרך לחקור את הדברים לעומק).

ההורים שלי סיפרו לי כעבור שנים, שהייתי ילדה רזה וצנומה, ולמרות המצב הקשה, הם עשו מאמצים גדולים והשיגו מעט בשר כדי שאוכל ואתפתח כראוי, אבל אני לא רציתי אף פעם לאכול ארוחת צהריים, שהייתה ארוחה מבושלת. הם לא הבינו מדוע. לימים, כשחזרנו בתשובה, הבנתי שהנשמה שלי נרתעה מלאכול את זה, אך אז, בחיזיון הזה של בית דין של מעלה, לא ידעתי להסביר זאת, לא היו לי את המילים, רק אמרתי שהבשר שלהם לא טוב.

כך גם לגבי שמירת שבת. לא ידעתי כלל מה זה שבת, וממילא מהי שמירת שבת, אבל הנשמה שלי ידעה שלחזור לבית שבו לא שומרים שבת - היא לא רוצה להיות שם. לכן אמרתי ש”לא שומרים את הימים כמו שצריך”.

בשלב זה הרגשתי שאומרים לי כך: את צריכה לחזור למטה; את תתחתני בגיל עשרים ויהיו לך הרבה משימות לעשות שם.

אמרתי להם: אבל איך אדע? והם אמרו לי - את היית פה ואת תזכרי את מה שהיה כאן, וזה ייתן לך כוחות לעשות מה שאת צריכה לעשות.

אני זוכרת שקיבלתי את ההחלטה לחזור למטה באי–רצון מוחלט. אמרו לי שם, שמי שמגיע לפני זמנו, הוא לא רצוי ואי אפשר להפר את הרצון… התחושה הייתה ברורה - בורא ונברא, אדון ועבד; איני יכולה להמרות את הרצון העליון למרות שעל פניו הייתה לי בחירה.

מאותו שלב שהרחיקו אותי משם והחזירו אותי חזרה - לא ראיתי עוד כלום. חזרתי חזרה לגוף, ופרצתי בבכי. הבכי הזה היה הדבר שהרופאים כל כך חיכו לו. השמחה הייתה עצומה - כך סיפרו לי ההורים כשבגרתי.

לימים, דיברתי עם אנשים נוספים שעברו מוות קליני, חוו אותן חוויות וחזרו חזרה, וכולם חוו אותו דבר. האמירה של כולם הייתה ממש לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

אני רוצה לספר על דבר נוסף שראיתי: בתקופה שלפני המוות קליני שעברתי, היו לי בבית כמה צעצועים, וביניהם גם צעצועים של חיות טמאות. אני זוכרת שמלמעלה ראיתי את הצעצועים האלה והם נראו לי כמו דבר שחור מאיים. לאחר מכן פשוט לא רציתי לגעת בהם…

רק כעבור שנים, כשהייתי כבר חב”דניקית והרבי יצא בהכרזה (חודש חשוון תשד”מ) להימנע מלתת לילדים צעצועים או תמונות וציורים עם חיות טמאות, הבנתי מה רע באותם צעצועים ולמה ראיתי אותם כדבר שחור.

 

ג

למעשה, חזרתי חזרה לעולם, והייתי, כאמור, ילדה בת שלוש, והחוויה הזאת נשכחה ממני. אבל כמו שאמרו לי ‘שם’ - את תקבלי כוחות מכך שאת תזכרי את מה שראית ושמעת ‘כאן’.

שנה לאחר מכן, זכינו לקבל היתר יציאה, ובעיצומן של שנות הלמ”ד עלינו לארץ הקודש והשתכנו במעון העולים בכפר חב”ד. אז, כילדה בת ארבע בערך, פתאום נזכרתי מחדש בכל מה שחוויתי, ומאז אני זוכרת היטב את כל המאורע הזה לפרטי פרטים. אני יודעת שילדה בגיל כזה לא אמורה לזכור מאורע כזה, ועוד עם כל הפרטים, ואני תולה את הזיכרון הזה בכוח שקיבלתי מלמעלה - שעצם המאורע והחוויה, ילוו אותי ויתנו לי את הכוח להתגבר על כל המכשולים.

מאז, יש דברים רבים שאני רואה אותם באופן שונה מנקודת מבטם של אנשים שלא עברו חוויה דומה. זה נותן פרספקטיבה לחיים.

במשך השנים הוריי, שיהיו בריאים, התקרבו לחב”ד, והמשפחה כולה הפכה למשפחה חב”דית. אנחנו הילדים חונכנו במוסדות חב”דיים. כמו שאמרו לי ‘שם’ - בגיל עשרים אכן נישאתי, וברבות השנים יצאתי בשליחות הרבי אל המקום בו אנחנו נמצאים ופועלים כעת.

ד

יש לי קרובת משפחה שיש לי עמה שיחות מעניינות ולא–שגרתיות. לפני תקופה הייתי בסיור בארץ ישראל יחד עם משלחת שהגיעה מהעיר שלנו לסיור בארץ הקודש. אנחנו הדרכנו אותם בסיור.

במהלך הפגישה, היא אמרה לי שעלי להעביר את המסרים החשובים שיש לי “כי אנשים מקשיבים לך”, כך נימקה. היא הוסיפה שבקרוב אוכל לפרסם את הדברים הללו.

אמרתי לה שאינני אוהבת פרסום ואני מתרחקת מכך, והפרסום היחיד שאותו אני עושה, הוא רק במסגרת השליחות שלנו בעיר, לפי הצורך, אך לא יותר מכך.

“לא”, אמרה, “בקרוב יבואו עיתונאים לשאול על המסרים שלך, ואת תגידי אותם”.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה אלינו הביתה משלחת של אנשים מכובדים מארה”ב, ובהם עיתונאים שממש התעקשו לעשות עלי כתבה. הייתי בהלם. נזכרתי בדבריה, ובאופן חריג הסכמתי לכך. הם כתבו כתבה גדולה מאד שהתפרסמה בארה”ב וב”ה העבירו מסר של יהדות להרבה מאד אנשים.

ואז גם אתה פנית, לאחר ששמעת שיש לי סיפור מעניין, ולא יכולתי לסרב…

ואני באמת כל כך פשוטה וקטנה, שזה מביך אותי…