בתום אותו לילה שטוף גשם, הוא קם ממחלקת פגועי הנפש, ורגליו נשאוהו במהירות אל מערת

בתום אותו לילה שטוף גשם, הוא קם ממחלקת פגועי הנפש, ורגליו נשאוהו במהירות אל מערת אליהו שבשולי העיר חיפה כדי לבקש ולהעתיר תפילה. הוא הופתע לראות את השער סגור, ועוד יותר נדהם לפגוש את הזקנה שצצה פתאום והפנתה אותו אל הרבי מליובאוויטש לבקש ברכה… >> בדידי הווה עובדא מופלא שסיפר מר חיים ימין

משפחת ימין עלתה ארצה מבגדד בתחילת שנות החמישים. כמו עולים רבים באותם ימים, עברה גם משפחת ימין מסכת של תלאות וקשיים במחנות ובמבנים ארעיים עד שהגיעו אל המנוחה והנחלה בקריית ים. אחד מבני המשפחה, מר חיים ימין, קבע את משכנו בחיפה הסמוכה, בשכונת ‘בת גלים’ בה התגוררו הורי רעייתו. למחייתו הוא עוסק כבר שנים ארוכות בתאורת במות. לפני שנים ספורות חתם עבודה של כשלושים שנה בתיאטרון חיפה, ובימים אלו עובד כעצמאי. 

חיים הוא יהודי חם ומלא אמונה, עניו וצנוע; מסוג האנשים שאינם מתבלטים, ולא מבקש את אור הזרקורים למרות שזו מומחיותו… אך אם תשאלו אותו על הרבי מלך המשיח, הוא מיד ייכנס להתלהבות גדולה ופיו לא יחדל לומר שירות ותשבחות.

את סיבת ההערצה הגדולה לרבי שמעו לראשונה השלוחים בשכונת מגוריו, הרב ישי קלי ורעייתו, כאשר הגיעו אל בית משפחת ימין, חיים ודורית, במסגרת מבצע ‘טהרת המשפחה’. הסתבר שאבי המשפחה חווה סיפור שמימי שאירע בברכת הרבי.

רסיסי מוות בכל מקום

כשביקשנו לשמוע את הסיפור ממקור ראשון, ניאות חיים בשמחה לפנות לנו מזמנו היקר. נימת קולו הייתה נרגשת מאוד. ניכר שמאורעות אותם ימים שבים ומציפים את צוק זיכרונו. מדי פעם השיחה נעצרה כשגרונו נישנק מדמעות.

“אחי יחזקאל התגייס באמצע שנות החמישים לחטיבת גולני. במהלך האימונים של החטיבה, התפוצץ רימון רסס בסמוך לכמה מהלוחמים, והוא ביניהם. הפציעות היו קשות ומורכבות; הם עמדו ממש בסמוך לרימון והפיצוץ אירע בלי כל התרעה מוקדמת. הוא פונה לבית הרפואה במצב קשה כשהוא מחוסר הכרה, וכך שכב במשך ימים ארוכים. היו אלו ימים של עליות ומורדות במצבו הרפואי. כמובן שאנחנו בני המשפחה לא משנו ממיטת חוליו, והתפללנו מעומק הלב לנס שיתרחש עמו.

לבסוף, בחסדי ה’ הכרתו החלה לשוב אליו, והוא החל תהליך ארוך ומתיש של שיקום. רימון הרסס פגע לו ממש בכל חלקי גופו, מהראש ועד הרגליים, דרך הגב ושאר אברי הגוף. ברגליים הותקנו לו פלטינות. רסיסים ממש חדרו אצלו לכול איבר בגוף והוא עבר מסכת ארוכה של ניתוחים בהם הסירו אותם מגופו. נקבעה לו נכות על ידי אנשי משרד הביטחון, וגם לאחר שיצא מבית הרפואה ושוחרר לביתו, הוא היה במעקב קבוע, ומדי תקופה היה מוכנס לעוד ניתוחים שתכליתם הוצאת הרסיסים.

היה רסיס אחד שכל הרופאים המליצו להשאירו. הרסיס הזה, בגודל קצת יותר מסנטימטר, היה ממוקם בין העין לראש. ניתוח במקום כזה מהווה סיכון של ממש, כך סברו הרופאים, והציעו לו להמשיך לחיות עם הרסיס. הוא הסכים וכך אכן המשיך בשגרת חייו עוד כמה שנים טובות. זה בלט אמנם לסביבה, שכן הייתה לו סוג של נפיחות קטנה במקום כניסת הרסיס, אך מי שלא התבונן היטב, יכול היה שלא לשים לב.

בחלוף שנים, ביום לא–בהיר אחד, זה החל להציק לו. הנפיחות גדלה, הגוף הזר הסב לו דלקת, ראשו החל לכאוב ולאחר התייעצויות עם הרופאים, הוחלט לנתחו.

הניתוח התבצע בבית הרפואה רמב”ם הסמוך לביתנו. זה היה ניתוח מורכב ולא פשוט אך לבסוף הוגדר בהצלחה. הרסיס הוצא, המקום נחבש והפצע הגליד, וכל המשפחה המורחבת הייתה שמחה ורגועה. חשבנו שבאנו אל המנוחה.   

התדרדרות לא צפויה

חלף שבוע אחד בודד מאז הניתוח, ואנו בני משפחתו התחלנו להרגיש שמצבו הנפשי מתדרדר ואינו כתמול שלשום. הוא הלך והתדרדר, עד שאפילו לא חפץ לראות את בני משפחתו הקרובים. בהלה אחזה בנו. אם חשבנו שמצב רוחו בירידה ותיכף ישוב לאיתנו, הרי שהתבדינו; עצביו הפכו רופפים והבנו שעלינו להסתייע באנשי מקצוע. מצבו הנפשי טלטל את כל המשפחה בשנית. זו סיטואציה קשה שאני לא מאחל אותה לאף משפחה.

כמובן שבני המשפחה ראו שמצבו רק מחריף ומחמיר, והוא בוכה ומיילל ומבקש מאתנו להרחיק ממנו את רעייתו והילדים שלא יראו את מצבו. החלטנו לפנותו לבית הרפואה. בתחילה חשבנו שמדובר בסימפטומים הקשורים לניתוח שעבר, והוא הגיע למעקב במחלקה בה נותח, אך לאחר בדיקה קצרה הודיעו הרופאים שמדובר בהתמוטטות עצבים קשה. ככל הנראה, כל מאורעות השנים שחלפו מאז הפציעה ועד הניתוח האחרון, נתנו בו את אותותיהם והוא פונה למחלקה המטפלת בתחום הנפש.

את הלילה הראשון אני העברתי סמוך למיטתו. חזיתי בו מיוסר, ואף אני הייתי נסער ונרעש ובעיקר מבולבל. לא ידעתי לשית עצות בנפשי, לאן לפנות ומה ביכולתי לעשות כדי לסייע לו. מחשבות קודרות על אודות עתידו של אחי צפו ועלו במוחי.

היה זה בשעת בוקר מוקדמת, לאחר לילה ללא שינה, פתאום קיבלתי כוחות אדירים. בין רגע קמתי ממקומי ויצאתי מבית הרפואה, והתחלתי לרוץ רגלית למערת אליהו הנביא. חונכנו על ברכי האמונה וידעתי שהדבר היחיד שאוכל לעשות למענו של אחי בשעות הללו, זה להעתיר תפילה לפני השוכן במרומים. אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול; זה היה ביום שישי של חודש טבת, בחוץ ירד גשם זלעפות, ולמרות זאת ואני אץ וממהר ברחובות העיר.

מהפך במערה

החלטתי להגיע למערת אליהו, בשולי העיר חיפה, ולהתפלל שם. לא ראיתי כלום סביבי, גם לא שמתי לבי לכך שבגדיי סחוטים במים. כשהגעתי סוף סוף אל המערה וטיפסתי בגרם המדרגות, התאכזבתי לראות את השער סגור על מנעול ובריח. האכזבה הייתה קשה. הבטתי בהלם על השער הנעול, וכמעט שפרצתי בבכי; הרגשתי שזה עולה ומטפס בגרוני, אלא שאז הגיחה פתאום מבפנים אישה מבוגרת; אני זוכר שפניה היו רגועות ושלוות. היא הבחינה בי נסער ושאלה במה תוכל לעזור? שטחתי בפניה את כל השתלשלות הדברים.

היא חשבה לרגע קט, ואז אמרה לי שברצונה לתת לי כתובת של מישהו שאכתוב לו ואזכה לברכה. היא רשמה לי את הכתובת: Eastern Parkway N .Y 770, וכשאמרה לי שמדובר ברבי מליובאוויטש, זיק של תקווה החל להתעורר בי. נזכרתי בחבר טוב שהיה לי בימים עברו, הוא חלה מאוד וכבר היה נראה שחייו מסתיימים, והנה בחלוף כמה חודשים אני פגשתי אותו שמח וצוהל. כששאלתי מה השתנה, סיפר לי שכתב אל הרבי מליובאוויטש וזכה לברכה שהצילה את חייו. כעת, כאשר אותה אישה הציעה לי לכתוב לרבי, נזכרתי באותו חבר והתעודדתי.

מיד כששבתי הביתה, ניסחתי מכתב אותו שלחתי בו ביום לרבי מליובאוויטש. אני עדיין זוכר את התאריך - יו”ד בטבת תשמ”ג. חלפו שלושה שבועות, וביום ג’ בשבט זכינו לקבל מכתב תשובה מהרבי. כשפתחתי אותו, התרגשות גדולה אחזה בי. למען האמת, לא הבנתי אף מילה ממה שהיה כתוב שם. ביקשתי אפוא מיהודי חרדי שהכרתי, שיתרגם לי את הנכתב ויסביר לי. וכך היה רשום: הפ”נ שלו מיום י’ בטבת התקבל ויקרא בעת רצון על ציון כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע.

התרגשתי מאד. אני זוכר שלא התעמקתי לגבי מה שרשום, הייתי שמח בעצם העובדה שהרבי השיב לי תשובה ושאחי זכה לברכה מאיש קדוש. אחי עוד היה מאושפז ומצבו לא היה שפיר כלל, וזה בלשון המעטה.

השתלשלות הדברים מאז, הם עבורי ועבור כל משפחתי, בגדר ניסים ונפלאות. לא פחות! לא ייאמן שדברים כאלה קורים בדור שלנו, ואני זכיתי לחזות בזה. לעיתים נדמה שסיפורי מופת מרעישים קיימים רק בספרות הדמיונית או בסיפורי הצדיקים מדורות עברו.

אחי קם ממיטת חוליו באופן כמעט מיידי, ובחלוף כמה ימים השתחרר מבית הרפואה כשמצבו הולך ומשתפר.

אפילו הצוות הרפואי שכבר ראה דבר או שניים במרוצת השנים, היה נרעש מהשינוי המיידי והקיצוני במצבו. הוא יצא מכותלי בית הרפואה בריא ושלם בגופו ובנפשו, רגוע ושמח.

מאז ועד היום, כבר שנים ארוכות שהוא מרגיש מצוין, התודה לבורא עולם. הוא אדם שלוו שחושב על משפחתו ומצעיד אותה קדימה. אני מרגיש שהייתי שליח טוב לסייע לאחי, ואף אני זכיתי להתברך. אותו מכתב שמור בארנקי מאז ועד היום, זה נמצא עלי ומלווה אותי בכל מקום שאני הולך”.

בזכות השלוחים

חיים נרגש מאוד בעת חתימת סיפורו, וניכר שהוא מתקשה במילותיו לתאר את עוצמת הנס. בפיו מילים טובות ורבות על זוג השלוחים בשכונתו שנכנסו לחיי משפחתו וחוללו אצלם מהפך חיובי.

“הנה כעת כשאנחנו מדברים, השליחה לקחה את רעייתי לשיעור תורה. היא קיבלה עליה כיסוי ראש ומצוות רבות, ואנחנו מתחזקים מאוד הודות לפעילותם היפה”, הוא מחמיא למשפחת קלי שבזכותם זוכים אף הקוראים להיחשף לסיפור המשפחתי הזה. אילולא הם, הסיפור והנס היו נשארים בגדר סוד אישי השייך למשפחת ימין. וכעת הוא שייך לכם, כלל הקוראים.