מואב – חכמה דקליפה כ ” ק אדמו ” ר הזקן : לוט הוא מקור חכמה ובינה דקליפה, ולכן נק

מואב – חכמה דקליפה 

כ”ק אדמו”ר הזקן: לוט הוא מקור חכמה ובינה דקליפה, ולכן נקרא “לוט” – מלשון קללה. משום כך יצאו מלוט – עמון ומואב, אשר יצאו מהם רות המואביה ונעמה העמונית. ונרמז הדבר בכך שמואב – מורה על “אב” שענינו – “חכמה” שנקראת “אב”, לעומת “בינה” שנקראת “אם”. ונעמה הוא מלשון נועם – שזה ענין הנועם המתגלה בבינה. והנה על ידי הבירור – יצאו רות המואביה ונעמה העמונית מחכמה ובינה דקליפה, אל הקדושה.

(תורה אור בראשית יא, ד)

אל תצר את מואב

כ”ק אדמו”ר האמצעי: הטעם על-פי הסוד לכך שנצטוו ישראל שלא לצור על מואב ולא להילחם בהם, הוא – שמואב – מורה על מוחין דקליפה, מה ששייך לשלושת האומות קיני קניזי קדמוני, שהם אדום עמון ומואב. והנה, שלושת אומות אלו  שכנגד המוחין, נקבל בגאולה, אולם עד הגאולה, עיקר העבודה היא בבירור וזיכוך שבעת המידות שהן כנגד שבעת האומות. ולכן – לגבי זמן הגלות נאמר: “אל תצר את מואב”. ברם בגאולה – נזכה לבירור המוחין ולקבלת ארצות שלושת האומות.

(מאמר “אל תצר את מואב”, ה’תקפ”ה, שאמר בפני רבי עקיבא איגר)

אב ומואב 

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: בחינת מואב היא “חכמה דקליפה”, שהיא ה”לעומת זה” של “חכמה דקדושה”. מהי “חכמה דקליפה” בנפש האדם? הענין הוא: בחינת התחכמות בענינים הגשמיים בצרכי גופו, באופן של יגיעת המוח בהתחכמות יתרה, אשר על כך נאמר: “לא לחכמים לחם”. שכן רק על “יגיע כפיך” נאמר “אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”. אבל ההתחכמות בתחבולות נקראת “מואב” – בחינת חכמה דקליפה. ברם חכמה דקדושה נקראת “אב” כמו שכתוב: “שמע בני מוסר אביך”.

(אור התורה במדבר ח”ג תתפ”ט)

אם “אל תצר” אז למה “ויגר” ?

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: הטעם הפנימי לכך ש”ויגר מואב מפני בני ישראל”, אף על פי שקיימו ישראל את הציווי “אל תצר את מואב”, ומפניי מה נתייראו מואב?

אלא  ש”מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר”, ולכן אף ששרשו של מואב הוא מעולם התוהו שלמעלה מעולם התיקון – שרשם של ישראל, אך כיון שישראל הם “ראשית” ו”ביכורים” של הבריאה כולה, הרי הם גם למעלה מ”תוהו” ולפיכך נתיירא מהם מואב.

(תורת שמואל תרכ”ט עמ’ עדר)

תירוץ לשאלת ה”כלי יקר”

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: הקשה ה”כלי יקר”: הרי הגבורות והאותות והמופתים שהיו ביציאת מצרים היו גדולים יותר מאשר במלחמת האמורי, ומפני מה פחד, רק אז ולא ביציאת מצרים?

המענה על כך: בלק מלך מואב סבר שמאחר ששורשו הוא מבחינת ה”תוהו” שקדם ל”תיקון”, אין הוא צריך להתירא מישראל, שהם בחינת ה”תיקון”. והגם שידע על ניסי יציאת מצרים, לא נתיירא מכך משום שמואב היה מזרעו של לוט, שמזרעו של שם היה. והיה בלק רואה עצמו יותר נעלה ממצרים שהרי מזרעו של כנען הם – שענינו – שלושת הקליפות הטמאות לגמרי. לא כן בלק שמזרע שם הוא, הריהו בבחינת קליפת נוגה. סבר איפוא בלק שיתברר בלי להזדקק ל”עולם התיקון” – בחינת ישראל. ברם כאשר “וירא בלק את אשר עשה ישראל לאמורי”, שכאן נעשו בירורים של קליפת נוגה – על ידי ישראל שמבחינת התיקון, הבין שכך יהיה גם ביחס אליו ועל כן נתיירא.

(המשך תער”ב ח”א עמ’ תקמח)

משכיל ועובד

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: בתחילת ספר דברים נאמר: “אלה הדברים אשר דיבר משה”, ובפרשת האזינו נאמר: “ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם”. משה רבינו, אף שהיה משכיל נפלא, שהי’ במדריגת חכמה דאצילות, בכל זאת דיבורו אל עם ישראל הוא באופן של “עובד”. משכיל אמיתי מוכרח להיות “עובד”. משה רבינו, הגם שהיה משכיל נפלא, דיבוריו הם דיבורי “עבודה”, שכן הוא כדרכו של “עובד”, מוצא בכל דבר, את הנוגע אל הפועל. והפועל של  “אלה הדברים” הוא: שימו לבבכם! 

(ספר השיחות תרצ”א עמ’ 248)

“עמון ומואב טיהרו בסיחון”

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: בכללות אי אפשר עכשיו לברר את המוחין, בחינת ארצות שלושת האומות. לפיכך נאמר “אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה”. אולם כמפורש בגמרא, “עמון ומואב טיהרו בסיחון”, כלומר שסיחון כבשם ועל ידי זה מותר היה לישראל לכבוש זאת בתור ארצו של סיחון. והנה כיון שכל ההמשכות שלעתיד לבוא, יש מעין זה גם עכשיו. לפיכך כן הוא גם בבירור המוחין, כנראה במוחש, שבפועל כבשו ישראל את ארצותיהם (על ידי ש”טיהרו בסיחון”). והנה כל זאת מכוחו של משה רבינו הוא. שבחינה זו המשיך משה בכללות גם לדורות הבאים.

(תורת מנחם כרך כ”ז ח”א עמ’ 121)

פתגם השבוע בענייני גאולה ומשיח

…ובפרט שנוסף על ריבוי התפלות והבקשות דבני-ישראל, ישנו גם הפסק-דין של כמה-וכמה רבנים ומורי-הוראה שליט”א (ומספרם הולך וגדל) שהקב”ה מוכרח (כביכול) להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, נוסף על הפסק-דין מפורש בתורה ש”כלו כל הקיצין”, וההכרזה והפסק-דין של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו לפני יותר מארבעים שנה: “לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”, כיון שכבר סיימו כל עניני העבודה, ואין הדבר תלוי אלא בהקב”ה!…

ומהפסק-דין של רבנים ומורי-הוראה זוכים תיכף ומיד לקיום היעוד שבסיום ההפטורה דשבת חזון: “ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו’”…

(ש”פ דברים תש”נ)