פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול של ימינו הוא ה’דבר–מלכות’ של תנש”א–תשנ”ב ששיחות

 פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול של ימינו הוא ה’דבר–מלכות’ של תנש”א–תשנ”ב ששיחותיו נחתמו בטבעת המלך והוגהו על ידי הרבי מלך המשיח שליט”א בכבודו ובעצמו על מנת לפרסמן ולהפיצן בכל קצווי תבל. הבה ניקח אותו ונמלא ממנו את כל ה”מנורת זהב כולה”, את כל המציאות והחיים שלנו ושל כל עם ישראל, ובאופן של “לחיות עם משיח”.

 נמצאים אנו בערב חנוכה, ימי חגיגת הניצחון על אלו שרצו “להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך”.

כפי המבואר בחסידות, היוונים והמתיוונים לא ביקשו לפגוע בעצם לימוד התורה. אדרבה, לימוד התורה כשכל בלבד מצא מאד חן בעיניהם, ובהיותם חכמים גדולים, הם התפעלו מעומק השכל הנפלא שבחכמת התורה. גם קיום המצוות כשלעצמו לא הפריע להם כל זמן שהוא נשאר במסגרת הנורמלית של ההבנה וההשגה.

מה שהפריע להם ונגדו נלחמו בכל תוקף, היה הלמעלה מן השכל שבלימוד התורה - הביטול המוחלט של יהודי בפני כל תג וכל קוץ בתורה. היות שזוהי “תורתך”, התורה שלך, תורת ה’. הפריע להם קיום המצוות באופן של “חוקים”, “חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה”.

יותר מזה: אפילו את ה”חוקים” היו הללו מוכנים לקבל, בלבד שנוסיף לכך הסבר והגיון מסוימים. כגון שמאחר שמי שציוה על כך הוא הקב”ה בכבודו ובעצמו, הרי ההיגיון אומר שיש לקיים את דבריו גם במקרה שלא מבינים זאת. אפשר להיות בטוח שבוודאי עומד מאחורי הדברים הגיון כה עמוק, שאין אנו מסוגלים להבין אותו. אבל ללא הגיון כלל, ללא שום שכל וללא שום הסבר - לזה לא היו הללו מוכנים בשום אופן. זו הרי שיא הפאנאטיות, שיא הניגוד לכל התרבות והקדמה האנושיים, טענו בלהט.

על זה היה המאבק ועל זה ניטשה המלחמה. האם להביט על התורה ועל היהדות כדבר שכלי אנושי נפלא, אבל לא יותר מזה ח”ו. או לדעת שהתורה היא אלקות, ואלקות היא בעצם למעלה מן השכל.

לכן יצאו החשמונאים לאותה מערכה שהייתה נראית אבודה מראש וחסרת כל סיכוי, מעטים מול רבים וחלשים מול גיבורים, באופן שעל פי השכל היה נראה כהתאבדות חסרת כל תקווה וכל תועלת. אבל הם ידעו שכאשר המערכה ניטשת על הלמעלה מן השכל, אסור ואי אפשר לעשות חשבונות שכליים. במערכה זו, שכל כולה היא על הלמעלה מן השכל, ינצח רק כוח מסירות הנפש ללא חשבונות כלל, ללא שום שיקולים של רווח והפסד, ובלי להתחשב כלל וכלל מה יהיו התוצאות. רק מסירות נפש כזו יכולה להביא, כפי שאכן הביאה בפועל, את הישועה והניצחון המופלאים, את נס חנוכה.

סיפור חנוכה אקטואלי גם לימינו

לעתים היצר הרע מלביש עצמו ב”זיידענע זופיצע” (בקפוטה של משי) ובא וטוען שהוא מוכן לקבל הרבה מאד, אבל “לא צריך להגזים”: ברור שהרבי הוא חכם וצדיק, גאון נפלא, מנהיג עצום, מחולל ניסים ומופתים, איש אמת העומד על עקרונותיו וכו’ - אבל סוף סוף, טוען היצר, גם הוא “רק בן אדם”, גם לו יש הגבלות וחסרונות ח”ו, גם הוא לפעמים חולה. ולכן, טוען היצר, אפילו אם הרבי באמת רצה להביא את הגאולה, אולי לא עלה הדבר בידו ח”ו.

והוא ממשיך ומטעים את טיעוניו: לא צריך להיות פאנאטים, קיצוניים,  וללכת “עם הראש בקיר”. הגיע הזמן להיות מציאותיים, להודות כי לא הצלחנו באותה משימה בלתי אפשרית להביא את המשיח עכשיו, ו”לרדת מן העץ”. הלא רואים אתם, טוען הוא, לאן מוליכה דרך זו, זוהי דרך ללא מוצא - המוצא היחיד הוא הרי התגלות הרבי כמלך המשיח לעין כל בגאולה השלימה, אבל כל עוד ואיננו רואים זאת בעיניים בשריות, הבה ונשוב אל השכל הישר ונתנהג “בהתאם”. הרי סוף סוף חסידי חב”ד אנו, ונעשה מה שאפשר כדי לשקם את תנועת חב”ד ללא הנושא הזה שכל כך הרבה דשים בו ללא שום סיכוי וללא הצלחה.

ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: מאחורי הטענות הללו מסתתר אותו אנטיוכוס הרשע שרוצה לקעקע רח”ל את הכל. גם אם בתחילה מנסה הוא להציג את הדברים כמי שאכפת לו רק כבוד ליובאוויטש וטובת חב”ד, ואין רצונו אלא לבטל את האלמנטים הקיצוניים ולהחזיר את חב”ד לשפיותה - כשם שאנטיוכוס לא התנכל בתחילה אלא רק ל”תורתך” ול”חוקי רצונך”, אבל בהמשך הביא הדבר לגזרות קשות נגד קיום התורה והמצוות כפשוטן בכל התחומים, ועד לפגיעה אפילו בגופם של ישראל. כי מי שמנסה לפגוע ביסוד הכל, באמונה שלמעלה מטעם ודעת, הרי בסופו של דבר חותר הוא תחת כל המציאות.

הדרך היחידה להצליח ולנצח במלחמת ה’ היא להעמיד את עצמנו למעלה מכל החשבונות, ללכת קדימה ללא שום שיקולים של ריווח והפסד. לא להסתכל לא ימינה ולא שמאלה, אלא להתקדם לקראת מתן תורה, ולסחוף עמנו את כל מי שנמצא בדרך.

יש לדעת ברור, כי כשהרבי עושה משהו, אין זה סתם כך, ובוודאי שאין זה ללא כוונה מדויקת ומכוונת. כאשר הרבי מעודד לעיני העולם כולו את שירת והכרזת “יחי אדוננו” הוא יודע בדיוק והוא לוקח בחשבון את כל המשמעות של זה ואת כל ההשלכות מזה. הוא עומד מאחורי כל תנועה שלו והוא “הולך על זה”. הוא נותן לכך את מלוא הגיבוי. וזאת למרות שביחד עם זה הרבי משאיר עדיין את הבחירה החופשית למי שרוצה דווקא לטעות, כדי שהדברים ייעשו אכן על ידי התחתון עצמו מצד עצמו ומתוך עצמו. 

פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול של ימינו הוא ה’דבר–מלכות’ של תנש”א–תשנ”ב ששיחותיו נחתמו בטבעת המלך והוגהו על ידי הרבי מלך המשיח שליט”א בכבודו ובעצמו על מנת לפרסמן ולהפיצן בכל קצווי תבל. הבה ניקח אותו ונמלא ממנו את כל ה”מנורת זהב כולה”, את כל המציאות והחיים שלנו ושל כל עם ישראל, ובאופן של “לחיות עם משיח”. החל כמובן מעצמנו: לא לוותר על אף שיחה שלא ללמדה בעיון ברבים ובציבור, כמו לעצמו ובחברותא כמה פעמים, ובתוקף של עקשנות שלמעלה מכל החשבונות וההסברים. את המסר הזה יש להביא עם כל השטורעם לכל העולם כולו. הן באופן של הסברה והפצה והן בכל צורות הפרסום המודרניות למיניהן.

כך נדליק את נר החנוכה, נר מסירות הנפש של רבותינו נשיאינו, הנר הקטן שיהפוך חיש מהר לשלהבת ענק, שתשרוף את שרידי החושך ותאיר באור יקרות את העולם כולו באור הגאולה האמיתית והשלימה בהתגלות מלכנו משיחנו שליט”א תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.