הרבי לא מסתפק רק בזה שנמלא את פקודותיו ונהיה “ילדים טובים”. הרבי רוצה אותנו, את
הרבי לא מסתפק רק בזה שנמלא את פקודותיו ונהיה “ילדים טובים”. הרבי רוצה אותנו, את כל כולנו שנירתם להביא את משיח. ולא שאין הוא יודע ח”ו “עם מי יש לו עסק”. הוא מכיר אותנו לפני ולפנים, אלא שהוא מאמין ויודע שכל החולשות שלנו אינן אלא בחיצוניות, אך לאמתו של דבר כל יהודי הוא זהב, בנו יחידו של מלך מלכי המלכים
הרבי לא מסתפק רק בזה שנמלא את פקודותיו ונהיה “ילדים טובים”. הרבי רוצה אותנו, את כל כולנו שנירתם להביא את משיח. ולא שאין הוא יודע ח”ו “עם מי יש לו עסק”. הוא מכיר אותנו לפני ולפנים, אלא שהוא מאמין ויודע שכל החולשות שלנו אינן אלא בחיצוניות, אך לאמתו של דבר כל יהודי הוא זהב, בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ויש לו כוחות עצומים
הרב גרשון ג’ייקובסון ז”ל - היה עורך העיתון השבועי “דער אלגעמיינער ז’ורנל”. אחד הכותבים בעיתון, בעל טור שבועי באידיש, היה הסופר והעיתונאי נתן ילין מור.
נתן ילין מור ז”ל היה סופר ועיתונאי מוצלח, אשר ניחן ביכולת כתיבה ותיאור יוצאת מן הכלל. הוא כתב אידיש וגם עברית בסגנון וברמה גבוהים. בימי שלטון הבריטים בארץ היה חבר בארגון המחתרתי לח”י (לוחמי חרות ישראל. ארגון שהיה יותר ימני גם מהאצ”ל) והיה כמובן בעל השקפות ימניות. אבל לאחר מכן, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, חל מהפך בנפשו לכיוון השמאל. הוא החל להילחם נגד ה”כיבוש” והזדהה עם שונאי ישראל עוד בימים שזה עדיין לא היה פופולארי. נוסף לכך, הוא נלחם נגד כל מה שקשור בדת ישראל והיה מבטא את דעותיו הקיצוניות–שמאלניות בטור השבועי שלו ב”אלגמעיינער”.
העורך היה אמנם חסיד חב”ד, אבל יחד עם זה “דמוקרט”, שנתן מקום גם לדעות שונות וקיצוניות. המאמרים היו קיצוניים ומקוממים מאד, ובכישרון הכתיבה הבלתי רגיל שלו, היו מלהיבים ומסעירים את הנפש.
בשנת תשל”ז, במוצאי היום השני של ראש השנה, הגיע מר נתן ילין מור לביתו של ר’ גרשון ג’ייקובסון בניו יורק. ר’ גרשון סיפר לו כי הרבי מליובאוויטש שליט”א עורך ביום זה התוועדות ב–770. הרבי נוטל ידיים, אוכל סעודה עם החסידים, מברך ברכת המזון, מתפלל ערבית, עושה הבדלה, ומחלק לכל אחד ואחד מכוס של ברכה. הוא הציע לו לפגוש את הרבי ולקבל מידו הקדושה כוס של ברכה.
“גרשון, אתה משוגע”, אמר נתן ילין מור. “אני מכיר אותו. הוא הרי ממש נגד דעותיי ונגד כל מה שאני כותב באופן הנחרץ ביותר. אם הוא יכיר אותי, הוא יצעק עלי ויזרוק אותי מבית הכנסת שלו!”
“קודם כל”, השיב לו הרב ג’ייקובסון, “אתה חושב שהרבי לא מכיר אותך - הוא כבר מכיר אותך היטב. שנית, לרבי אמנם יש שיטות נחרצות מאוד בענייני עם ישראל ותורת ישראל - אבל הוא ג’נטלמן. הוא נחמד מאוד ומדבר בעדינות. אינו צועק. ואני אומר לך, שזו תהיה פגישה נעימה”.
לבסוף נעתר נתן ילין מור להזמנה, והם עמדו יחד בתור והגיעו יחד לרבי לקבל “כוס של ברכה”. ר’ גרשון קיבל תחילה מהרבי כוס של ברכה, כשהרבי אומר לו “לחיים ולברכה”. ואז הוא אמר לרבי: “זהו נתן ילין מור”.
נתן ילין מור רעד כולו. הוא עדיין חשש שמא הרבי יצעק עליו ויצווה לחסידים לזרוק אותו מבית הכנסת.
אך בניגוד לכל חששותיו, הרבי הרים את שתי ידיו הקדושות, ואמר לו בפנים מאירות (באידיש): “הו! מר נתן ילין מור! איזה כבוד שהגעת לבית הכנסת שלי לביקור! אני אומר לך, אתה סופר נפלא. כשאני מקבל את העיתון בכל יום רביעי בערב, אני קורא את הטור שלך ראשון - במחילה מהעורך, עוד לפני דבר העורך. אתה סופר נפלא. ואני רוצה לברך אותך שתמשיך לכתוב ולנצל את כל הכישרונות והחושים שלך לאריכות ימים ושנים טובות”.
מר ילין מור נדהם. כמעט התעלף. הוא לא היה יכול להאמין שהדברים אכן מתרחשים במציאות, ואין זה רק דמיון. מופתע ונדהם מקבלת הפנים של הרבי שליט”א, הוא אומר לרבי בגמגום קל: “כבודו קורא הטורים שלי?… אני לא מבין… אתה מסכים עם מה שאני כותב?!”
והרבי עונה לו בחיוך: “אם הייתי קורא רק דברים שאני מסכים אתם, הייתי קורא מעט מאוד בחיי. אני קורא הרבה דברים, וגם את הטור שלך”.
העיתונאי: “אני לא מבין. אם אתה לא מסכים אתי, למה אתה אומר, שאני סופר נפלא?”
הרבי: “הקב”ה העניק לך חוש כתיבה יוצא מן הכלל!”
העיתונאי: “אבל למה הרבי מברך אותי שאני אמשיך לכתוב, אם אני כותב דברים שהרבי לא מסכים איתם?”
הרבי: “האמת עוד תגיע יום אחד. עכשיו תכתוב. לכל אדם יש מתנות, חושים, כישורים, שה’ העניק לו בחייו. ומחובתו של האדם לנצל כל חוש וכישרון במידה מקסימאלית. אני רוצה לראות שאתה מנצל את כישוריך עוד יותר ממה שהיה עד היום”.
העיתונאי היה המום לגמרי. הוא נפרד מהרבי באמירת שלום והרבי ענה לו שלום.
הרב ג’ייקובסון, עד כמה שהכיר את אהבת ישראל העצומה של הרבי, נבוך מגישתו זו של הרבי. עמד כאן יהודי שכל שבוע הטיף דברים חריפים וארסיים נגד עם ישראל ותורת ישראל. והרבי רק מברך אותו ומעודד אותו, וכאילו שאין מזה שום תוצאות.
ואז, כשהוא כבר פונה ללכת, הרבי קורא לו בחזרה: “עכשיו יש לי שאלה לשאול אותך. שאלתי היא, מה קורה בחייך הפרטיים מבחינת תורה ומצוות, מבחינת יהדות”.
העיתונאי בתשובה מתחמקת: “א איד טראכט” (יהודי חושב. כלומר, אני חושב על זה).
הרבי: “אם היית בן 17 שנה, בהחלט טוב לחשוב. אבל בלי עין הרע, אתה כבר יהודי שעבר את גיל השבעים. צריכים כבר להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות משהו. למתי אתה משאיר את העשייה?”
חשבתי לעצמי, סיפר להם מר נתן ילין מור לאחר מכן, מה אומר לרבי: שאני שונא את הדת שלו - זה לא יפה. לא ג’נטלמני. לומר שאני שומר תורה ומצוות - אני לא שקרן. אז אמרתי לרבי במילים אלו: “זה כמו הסיפור של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב”.
מבלי לשהות רגע, הרבי ענה: “לא, אינני מסכים אתך. הסיפור של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, זה מה שהוא אמר אודות יהודי שני. אבל אתה אומר זאת על עצמך…”. העיתונאי היה המום ונרעש - איך ידע הרבי לאיזה סיפור התכוונתי. והרי ישנם אין ספור סיפורים על רבי לוי יצחק מבארדיטשוב?!
האמת הייתה שהוא התכוון לסיפור הבא:
רבי לוי יצחק פגש פעם יהודי שאכל בתשעה באב. אמר לו רבי לוי יצחק: וודאי שכחת שהיום תשעה באב.
לא, ענה היהודי, לא שכחתי בכלל. אני זוכר היטב שהיום תשעה באב.
אולי אינך יודע שאסור לאכול בתשעה באב?
לא. אני יודע היטב שאסור לאכול בתשעה באב!
אולי אתה חולה והרופא אמר לך שאתה חייב לאכול משום פיקוח נפש?
לא ולא, רבי. אני בריא לחלוטין.
אולי קשה לך מאד לצום?
לא. לא קשה לי בכלל.
הרים רבי לוי יצחק מבטו למעלה ואמר: ריבונו של עולם, אבא שבשמיים, תראה איזה יהודים יקרים יש לך. נוח לו ליהודי לשום עצמו רשע, ובלבד שלא להוציא שקר מפיו!
ולמרות אין ספור הסיפורים שישנם אודות רבי לוי יצחק, ידע הרבי בדיוק מה הוא חושב ולאיזה סיפור התכוון. וענה לו מיד, שרבי לוי יצחק מבארדיטשוב אמר זאת על יהודי שני כדי ללמד עליו זכות. ואילו הוא אומר זאת על עצמו. והרי על עצמו אין ללמד זכות, אלא לשנות את מעשיו שיהיו כראוי.
עבור נתן ילין מור הייתה זו חוויה מרגשת ועמוקה מאד, שזעזעה אותו באופן חיובי, והביאה אותו לרחוש כבוד עמוק לרבי.
בכל אופן, למרות שהפגישה ריגשה אותו באופן מאוד עמוק, הוא לא שינה את הקו במאמריו בעיתון. הוא המשיך לכתוב נגד עם ישראל ונגד תורת ישראל.
הרב ג’ייקובסון חשב לעצמו: נו, הרבי הוא נשיא הדור, עם כוחות נפלאים. אבל ליהודי יש בחירה חופשית, וכנראה גם הרבי אינו יכול לשנות כל אדם ולנגוע בנשמתו של כל אחד, אם הלה אינו משתף פעולה. כנראה לא כל מבצע של הרבי מצליח…
מכתב מהגיהנום
עברו חודשים ושנים. בשנת תשמ”א טלפן מר נתן ילין מור אל הרב ג’ייקובסון, סיפר לו שהוא נמצא בבית רפואה במנהטן, וביקש שיבוא לבקרו. כשהגיע, סיפר לו כי גילו אצלו את “המחלה הידועה”. הרופאים אומרים שאינם יכולים לעשות דבר, ולדבריהם נותרו לו רק עוד חודשיים לחיות.
“קראתי לך”, אמר נתן ילין מור, “על מנת לומר לך שלום ולהיפרד ממך”. והוסיף: “אני מודה לך על שנתת לי הזדמנות להתבטא בעיתון שלך, למרות שזה לא היה קל עבורך. אני הרי יודע עד כמה דעותינו שונות, ואני מכיר לך טובה. היה נעים מאוד לעבוד אתך”.
בסיום דבריו הגיש לו מעטפה, ואמר: “את המעטפה, בבקשה לפתוח לאחר מותי”.
ר’ גרשון הגיב: “מה, נעשית ‘מיסטי פתאום?! ואני הרי יודע שאתה טוען שאינך מאמין בכלל בחיים אחרי המוות”?!
“תעשה רק מה שאני מבקש”, ענה ילין מור.
הם התחבקו ונפרדו זה מזה בדמעות. למרות ניגודי הדעות היו ידידים טובים.
עברו חודשיים, ונתן ילין מור אכן הלך לעולמו.
הרב גרשון פתח את המעטפה וראה שיש שם כתבה - טור לעיתון. על פיסת נייר קטנה נוספת הודה לו ילין מור שוב על ההזדמנות לפרסם בעיתונו, וביקש שידפיס את הכתבה בעיתון תחת שמו. ואכן הרב גרשון הדפיס את הכתבה תחת השם “נתן ילין מור ז”ל”.
זה היה טור שבדרך כלל אין כמותו בעיתון. סגנונו היה דרמטי מאוד. הוא ידע להביע ולתאר דברים באופן שנוגעים בנפש ומעוררים את הלב.
הטור (באידיש) התחיל כך: “אני עכשיו כבר לא בארץ. אני עכשיו נמצא בשבעה מדורי גיהינום”. הוא מתאר בדרמטיות את האש המתלקחת בתוך הברד של הגיהינום. את האש הלבנה, האדומה, הכחולה, הירוקה והשחורה. את האנשים הנשרפים באש. והאש רותחת, מדור אחד יותר מפחיד ונורא מהשני, והלב מתמוגג מפחד ובהלה (רק להיזכר שדברים אלו כותב מי שהטיף כל הזמן נגד “אמונות מיסטיות” ונגד מי שחושב שיש חיים לאחר המוות…).
והטור ממשיך: “תשמעו רבותי, אני בהחלט ראוי לכך. כל חיי נלחמתי נגד תורת ישראל ואלוקי ישראל. לא האמנתי בחיים אחרי המוות. אבל אם יש חיים כאלו, אתם יודעים איפה אני נמצא עכשיו.
“ופתאום, אור שבעת הימים, ששקול כנגד שבעת מדורי גיהינום, בוקע את כל החומות. את כל המחיצות של גיהינום. בוקע, נוקב, ויורד עד התהום, ששם נמצאת נשמתי. והאור הזה בוקע את מחיצת הברזל של הזהות שלי, שהפסיקה ביני לבין אבי שבשמים. והאור הזה לוקח וכובש את עומק ההוויה היהודית שלי מתוך הנקודה הפנימית שלה, ומשתדל לגאול אותה מרדת שחת. אני חושב שבזכות האור הזה אני עוד אצא מהתהום.
“תשאלו, מה זה האור הזה - זהו אור הנשמה של מנהיג ישראל וקדושו”. כאן הוא כותב את שמו המלא של הרבי, ומוסיף “וכאן אני רוצה לספר לכם סיפור”. והוא כותב בלשונו העשירה את כל הסיפור של הפגישה עם הרבי באותו ראש השנה. וממשיך: “אם יש לי זכות אחת בחיי, זו הפגישה ההיא עם מנהיג ישראל. מנהיג שראיתי כיצד יש לו אמונה כה חזקה. לא רק אמונה חזקה באלוקים, אלא אצלו האמונה באלוקים חזקה כל כך, שהוא האמין גם בי. הוא האמין גם ביהדותי ובכוח שלי לשוב בתשובה. בגלל האמונה שלו בי, הגם שאני לא האמנתי בעצמי, אני מאמין שהאור הזה של האמונה שלו בי, יוציא אותי מהבוץ לתוך האור הנצחי של האלוקות”. והוא מסיים: “דרישת שלום חמה מגיהינום”… (הסיפור מופיע באתר “חב”ד אור אין סוף” של ש. שמידע. אגב, אתר מומלץ מאד).
הרבי מציף את האמונה
מסיפור זה ניתן ללמוד על דרכו האלוקית הנפלאה של הרבי שליט”א, המוכרת לנו מאז ומתמיד: אף פעם לא להתקיף ולנגח, אלא להאיר ולחמם. להסתכל בעין טובה על כל יהודי, לא להביט אל חיצוניותו המגושמת והבוטה, אלא להסתכל פנימה אל תוך תוכו, למצוא בו את הניצוץ האלוקי, להאירו באור יקרות ולגלותו.
זהו ה”יכוף כל ישראל” האמיתי של המלך המשיח. הוא לא כופה בכוח. בכוח אפשר להכריח רק לעשות, אך אי אפשר להכריח להיות. ואילו ה”יכוף” של משיח נכנס וחודר פנימה, אל תוך תוכו של ה”מנגד”, מחטט וחופר בו יותר עמוק ועוד יותר עמוק ו”מכריח” אותו להיות כפי שצריך להיות - לא בגלל מישהו אחר, אלא מצד עצמו, בגלל שזוהי המציאות האמיתית שלך. גם אם היה נראה קודם שכל מציאותך היא ההיפך הגמור, ואכן כך הייתה המציאות הגלויה שלך - משיח לא נסוג ולא מתייאש.
כי “לא איברי עלמא אלא למשיח” - לא נברא העולם אלא בשביל משיח. לא ייתכן אם כן שהעולם יפריע ויתנגד למשיח. שהרי כל מציאותו של כל מי שנראה בחיצוניות “מנגד”, לא נבראה אלא בשביל משיח, וזהו עצם מציאותה. לכן מלך המשיח לעולם לא מתייאש, ואף לא מנסה להכניס זאת מבחוץ, אלא “כופה” אותו בכפייה של אהבה כה חזקה, עד שמתגלית מציאותו האמיתית כפי שהיא מצד מהותו ועצמותו (גם אם זה באופן של “התחדשות”). ובלשונו האמורה לעיל של נתן ילין מור: “מנהיג שראיתי כיצד יש לו אמונה כה חזקה. לא רק אמונה חזקה באלוקים, אלא אצלו האמונה באלוקים חזקה כל כך, שהוא האמין גם בי. הוא האמין גם ביהדותי, ובכוח שלי לשוב בתשובה. בגלל האמונה שלו בי, הגם שאני לא האמנתי בעצמי, אני מאמין שהאור הזה של האמונה שלו בי, יוציא אותי מהבוץ לתוך האור הנצחי של האלוקות”.
כך פועל הרבי מלך המשיח שליט”א בעולם, למצוא בכל מקום בכל אחד ובכל דבר את החלק האלוקי שבו. זוהי “צורת העבודה” (אם מותר להתבטא במילים כה מגושמות) של הרבי שליט”א בכלל, וגם עם הפרויקטים שנדמה לנו שהם הקשים ביותר - אנחנו.
האחריות והזכות להשפיע
זו בדיוק המשמעות של “עשו כל אשר ביכולתכם”, והתביעה בדבר–מלכות פרשת שמיני שכל אחד ואחת מאתנו, אנשים נשים ואפילו טף, צריך להיות לא רק “מסייע”, אלא שותף מלא. לדעת שהאחריות מוטלת עליו להביא את ההתגלות המלאה של המלך המשיח.
הרבי לא מסתפק רק בזה שנמלא את פקודותיו ונהיה “ילדים טובים”. הרבי רוצה אותנו, את כל כולנו שנירתם להביא את משיח. ולא שאין הוא יודע ח”ו “עם מי יש לו עסק”. הוא מכיר אותנו לפני ולפנים. הוא יודע היטב את כל חולשותינו וכל נחיתותנו, אלא שהוא מאמין ויודע בוודאות מוחלטת שכל זה אינו אלא בחיצוניות, אך לאמתו של דבר כל יהודי הוא זהב, בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. כך יכול כל אחד לומר “בשבילי נברא העולם”, ולא שיבוא מזה לידי גאווה ח”ו, אלא שיידע שכל האחריות (יחד עם הזכות הנפלאה) מוטלת עליו, ואין הוא יכול להטיל זאת על אף אחד אחר. ובוודאי שניתנו לו מלוא הכוחות לבצע זאת בשלמות, כי “איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן, לפי הכח של כל אחד ואחד”.
ומתוך אהבה עצומה, אהבה שבוקעת את כל החושך שבנו ומוצאת ומגלה בנו את מציאותנו האלוקית האמיתית - תובע ודורש הרבי שליט”א מכל אחד ואחת מאתנו שירגיש שותף מלא ואחריות מוחלטת להביא את העולם כולו להכיר מיהו המלך המשיח, באופן של “מראה באצבעו ואומר זה”.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.