בימים אלה, בפתחו של חנוכה, נעסוק במאמרנו החינוכי הפעם: כיצד ניתן בדורנו לחנך בלי
בימים אלה, בפתחו של חנוכה, נעסוק במאמרנו החינוכי הפעם: כיצד ניתן בדורנו לחנך בלי פשרות? מהם שבע הלקחים מנרות חנוכה על תבנית חינוך הילדים? האם גם בימינו ניתן לחנך ילדים למסירות נפש? וכיצד חינוך להתקשרות לרבי ולחיים סביב העניין של ‘משיח’ משפיעים על הילד? * שאלות אלו ועוד, הפנינו אל איש החינוך הרב בועז
בימים אלה, בפתחו של חנוכה, נעסוק במאמרנו החינוכי הפעם: כיצד ניתן בדורנו לחנך בלי פשרות? מהם שבע הלקחים מנרות חנוכה על תבנית חינוך הילדים? האם גם בימינו ניתן לחנך ילדים למסירות נפש? וכיצד חינוך להתקשרות לרבי ולחיים סביב העניין של ‘משיח’ משפיעים על הילד? * שאלות אלו ועוד, הפנינו אל איש החינוך הרב בועז אהרון, מנהל תלמוד תורה חב”ד בגילה
באחת משיחותיו של הרבי מלך המשיח בנושא ‘חנוכה’, מביא הרבי את השאלה הידועה: כיון שהדין הוא שטומאה הותרה בציבור, מדוע אם כן הכוהנים לא הדליקו את המנורה עם שמן טמא עד שיושג שמן טהור? מדוע היה צריך להתעקש על שמן טהור דווקא?
התשובה היא - שהקב”ה רצה להראות לבניו את חיבתם כלפיו. מכיוון שבני ישראל פעלו באותה תקופה במסירות נפש, אזי במידה כנגד מידה פעל הקב”ה מולם ושידד בעבורם את מערכות הטבע.
הרבי מציין עוד נקודה - שבחינוך אסור לנו להסתמך על פשרות. אפילו כאשר ניתן למצוא היתרים, עלינו להיות נחושים וברורים מול הילד וללכת באופן של שמן טהור דווקא.
כיון שנמצאים אנו בפתחו של חנוכה, במאמרנו החינוכי השבוע ביקשנו לברר - כיצד ניתן בדורנו לחנך בלי פשרות? האם שיטת ‘ההכלה’ הנשמעת תדיר בהרצאות החינוכיות, איננה מהווה מכשול לדרך זו? האם בימינו ניתן לחנך ילדים למסירות נפש? וכיצד חינוך להתקשרות לרבי ולחיים סביב העניין של ‘משיח’ משפיעים על הילד? שאלות אלו ועוד, הפנינו אל איש החינוך הרב בועז אהרון, מנהל חדר חב”ד בגילה.
ישנה אמרה מפורסמת של הרבי הריי”צ, ש”בדיעבד” ו”בשעת הדחק” - הם בני דודים קרובים זה לזה, והם המביאים לעניינים שלכתחילה לא צריכים לעשות. בשיחות רבות של חנוכה קושר הרבי את החג לחינוך, ומדבר על–כך שחינוך יהודי צריך להיות בלי פשרות. שאלתנו היא: כיצד ניתן לחנך כיום בלי פשרות?
חג החנוכה אכן קשור בקשר הדוק לחינוך לכל הדעות, ובפרט כפי שעולה מריבוי שיחותיו הקדושות של הרבי. וכך אומרת הגמרא: אמר רב הונא: הרגיל בנר - הויין ליה בנים תלמידי חכמים. הרי לנו קשר מובהק ביותר בין חג החנוכה לחינוך הבנים.
כשמתבוננים בנס חנוכה בכלל, ובהדלקת הנרות בבית המקדש בפרט, אנו רואים שמתתיהו ובניו לא הסתפקו בהלכה ש”טומאה הותרה בציבור”. למרות שניתן היה להדליק את המנורה בבית המקדש גם עם השמנים טמאים; אלא החשמונאים התעקשו ללכת לארץ הגליל ולהביא משם שמן זית זך כשר למהדרין, דבר שהצריך מספר ימים של טורח, ואז עשה להם הקב”ה נס במציאת פך השמן הטהור.
מתתיהו ובניו לא חפשו פשרות או ‘עיגולי פינות’. הם ידעו שחינוך המקדש, חינוך העם ובעיקר חינוך דור ההמשך, לא יכול להיות על ‘עיגולי פינות ובסיס פשרני. הרבי מלמד אותנו בשיחות קדשו וגם בדוגמא אישית - איך לגשת לכל עניין, ובפרט לעניין חינוך הבנים, באופן הכי ברור וללא פשרות. כך גם עולה מאגרותיו של הרבי, שהנוער אינו אוהב ואינו מכבד פשרות.
בתלמודי תורה של אנ”ש ניתן לחזות בתלמידים מכל הגילאים לומדים עניינים ותכנים שעומדים ממש ברומו של עולם, כמובן תוך הנגשה לרמת שכלם והבנתם. תלמידים חב”דיים עוסקים במבצעי הקודש לחיזוק הערכים החסידיים.
הבנתי מדוע חשוב לחנך ללא פשרות. אך כיצד עושים זאת בפועל באופן שיחדור בנפש הילד?
הדרך הטובה ביותר היא קודם כל לחנך את עצמנו ללא פשרות. אם אני דורש מבני או מתלמידי, קודם כל אדרוש זאת גם מעצמי. נכון שהדרישה מהילד צריכה להיות לפי כליו וכפי יכולת השגתו, אך במהות העניין לא צריכה להיות פשרנות. לדוגמה: אם אני לומד את החת”ת היומי, גם את בני אלמד שיש לומר את החת”ת היומי. אין הבדל בינינו במהות העניין; כמובן שיש להתחשב ברמת הבנת הילד ובגילו. הוא יכול לומר רק פרק אחד של תהילים, אבל שידע שקוראים כל יום שיעור תהילים לפי התאריך בחודש. הילד יכול ללמוד שורת תניא אחת מדי יום, אבל כחלק מהשיעור היומי. כך מרגילים את הילד שיש לומר חת”ת כל יום.
לפעמים אני רואה הורה שמתפלל בבית הכנסת מתוך הסידור וילדו בין השנתיים רוצה לחקות את אביו, פעולה טבעית ומעולה לחינוך, הילד לוקח סידור ומבקש מאביו שיפתח לו. מה עושה האב?! פותח היכן שיוצא, מגיש לילד וחושב לעצמו שבזה מילא את רצון בנו. אך הוא טועה.
הילד לא טיפש, הוא קולט מיד כמה טרחת בפתיחת הסידור ואיך “נפנפת אותו”. ברגע זה זרעת את זרע “הרצינות” אצלו לתפילה ולדבר מצווה.
אתה טוען שדוגמה חיה לא–פשרנית היא הדרך הטובה ביותר לטעת אצל הילד חינוך לא–פשרני. אך מה עם ההורים שאין הלימה בינם לבין בניהם? יש הורים שחיים באטמוספרה חסידית די מנותקת מילדיהם. נדמה שבמקרה כזה הדוגמא החיה לא תעבוד…
אתה מעלה שאלה שבאמת כדאי לתת עליה את הדעת.
ניקח למשל את הנושא של חינוך למסירות נפש. מהי מסירות נפש? אם נשאל חסיד מן השורה איזו אסוציאציה מעלות אצלו צמד המילים ‘מסירות נפש’, הוא יענה מיד: מסירות נפשם של החסידים בדור הקודם. זה נכון, אבל זו לא מסירות הנפש הנדרשת מאתנו כיום, ובטח שילדנו לא חיים באטמוספרה הזו. אם רוצים לחנך חינוך נכון, עלינו המחנכים וההורים להיכנס לנעליו ולעולמו של הילד ולראות את העולם בעיניים שלו. ממילא זה מצריך מאתנו להניח את ההנחות וההרגלים שלנו בצד, ובמקום ללמוד עם הילד המשך תרע”ב, ליטול ספר של ‘מעין חי’ וללמוד בצוותא.
רק כשאנחנו יודעים לרדת אל הילד, אנחנו יכולים להשפיע עליו ולרוממו משם. הילד צריך להבין שהתורה וההנהגות החסידיות שאותם אני מבקש להטמיע אצלו, לא בשמים הם, וזה מתחיל בדברים הכי קטנים. אם יושבים לארוחת ערב בצוותא, ואחד הילדים אומר דבר תורה או מספר סיפור ומצלצל הטלפון, צריך להתגבר ולא לענות. הילד מההתנהגות הזעירה הזו מבין את סולם הערכים של אבא ואימא, ודוגמה חיה כזו שווה שעות של שיחות מוסר.
התחלת קצת לגעת בזה ואני רוצה לחדד זאת יותר: האם חינוך ללא פשרות בימינו שונה ממה שהיה בעבר?
ראשית כדאי להבהיר את המונח “פשרה”. פשרה זהו מונח המתאר ויתור על מטרה או רצון כדי להשיג דבר מה.
אם אתה שואל על העבר, אז צריך להתייחס ולהשוות לעבר גם לפני 40 או 50 שנה, ולאו דווקא לתקופות מדורות עברו של צדיקי עליון. הורים שחינוך ילדיהם עמד בראש מעייניהם, חינכו ללא פשרות. צריך כמובן לקחת בחשבון שבאותם ימים הפיתויים והסכנות לא היו כפי שהם היום; הזמינות של ימינו היא הרעה החולה, והיא בעוכרנו.
בעבר, גם אם התפשרו בחינוך של הילד, הסכנות הממשיות לא ציפו מעבר לדלת. הסכנות לא היו זמינות כמו היום. אולם היום, בשונה מהעבר, ההורים והמחנכים מתמודדים עם סכנות רוחניות וגשמיות מבית ומחוץ. בכל מקום “לפתח חטאת רובץ”. היום המחנך זקוק לכוחות ותעצומות נפש מרובים כדי לעמוד על עקרונות וערכים וכדי להשיג את החינוך הנכון והטוב ביותר.
אז מהי הדרך הנכונה והטובה ביותר להתמודד עם הקושי הזה?
לדעתי, היום אסור לשחרר; ואינני מתכוון לסגור את הילד או לחסום ממנו מרווח ומרחב. כמובן שזה חינוך גרוע. אני מדבר על כך שאסור לנו לסמוך על שיקול דעתו של הילד. תבדקו בעצמכם אצל איזה חברים הוא מבקר, עם מי הוא משחק, תתקשרו אחת לשבועיים למלמד ותעקבו אחרי מצבו הלימודי. כמובן יש לעשות הכול בדרכי נועם, אך לא להירדם בשמירה.
בימינו פחות אפשר להשתמש במילים נוקשות או משפטים חוצבי להבות. זה לא עובד יותר. היום צריך לפעול יחד עם הילד ולא מול הילד. צריך יותר לערב את הילד בדברים שבקדושה כדי שירגיש חלק מהם, ואף לתגמל אותו כראוי. וכבר הובטחנו שמעט אור דוחה הרבה מהחושך. ילד צריך להרגיש שהתורה והמצוות ודרכי החסידות הם דבר מתוק ונעים הרבה יותר ממה שיש לרחוב להציע.
שמעתי בעבר מהרבנית אשכנזי מכפר חב”ד משפט מדויק: הנוער הנושר לא יצא מהמסגרות מפני שבחוץ טוב, הוא יצא מפני שבפנים לא נתנו לו מספיק את המתיקות שהם חיפשו. קרי: יחס ותחושת סיפוק.
+
לסיום, איפה זה בא לידי ביטוי בבית בתפקיד ההורים, ואיפה זה בא לידי ביטוי בתפקיד המחנכים במסגרת בית הספר?
ראשית, המחונך צריך לדעת שהבית ובית הספר משדרים על אותו גל. ככל שההתאמה בין הבית לתלמוד תורה תהיה גדולה, כך יציבות חינוכו תהיה יציבה יותר וללא בלבולים מיותרים. זה מתחיל מדברים הקטנים שלכאורה נראים לנו שוליים. למשל: אם בבית מקפידים על סדר וניקיון כך צריך להיות גם בבית הספר. אם בבית הספר מקפידים על שפה נקיה, צריך להקפיד גם בבית. ילד שגדל בסביבה מאוזנת שכזו, מרגיש יציבות ומרגיש שכל מחנכיו והוריו מדברים באותה השפה.
ולכן, כהקדמה לחינוך בריא, על ההורים להכניס את ילדם לבית ספר התואם את אורח חייהם בבית למען בריאותו הנפשית של הילד. אם ההורים רוצים דווקא בית ספר מסוים מכל סיבה שהיא, עליהם לכוון את ביתם בהתאם למוסד אליו שלחו את בנם. הילד לא יכול לחיות בשני עולמות שונים, ולפעמים אף נוגדים זה את זה. אני נחשף ללא מעט ילדים שהוריהם אוהבים את חב”ד, שולחים את ילדיהם למוסד חב”די, אך בבית נוהגים בדרך שונה ואף נוגדת את דרך חב”ד. פשרנות כזו יוצרת קונפליקט עצום אצל הילד ותסכול בין מה נכון ומה לא.
גם בבית הספר, על המחנכים להכיר טוב את המחונך, את הוריו, את ביתו וסביבתו. אין ספק שביקור בית על–ידי המחנך בבית התלמיד (דבר שהרבי עודד אותו רבות) מוסיף המון בהכרת התלמיד ועם אלו תנאים או קשיים הוא מתמודד בבית. כאשר למחנך יש את המידע הזה, קל יותר להגיע למקומו של המחונך, להבין אותו ולבנות את כלי החינוך המתאימים לו אישית.
אמרנו יחס מבין? כן; אך לא יחס מתפשר. המחנך חייב לשדר הבנה, אך לא פשרנות. יש לעמוד כסלע על עקרונות וביצוע מטלות. דווקא עמידה ללא פשרות בעניין התנהלות התלמיד בבית הספר, היא זו שנוסכת בתלמיד יציבות ותחושה שיש כאן משהו אמתי ולטובתי.
שבע תובנות חינוכיות שניתן להסיק מחג החנוכה
זמן הדלקת הנרות - כפי המובא בהלכה - הוא “עד דכליא מן השוק ריגלא דתרמודאי”. המסר החינוכי כאן הוא גם ילדים שהם בבחינת “תרמודאי” עלינו להשקיע בהם כוחות עד שיגיעו למצב של “כליא” - לכלות הנפש; יבינו שלא מוותרים עליהם, וכך עם הכלים הנכונים יוכלו להתגבר על קשייהם ולעלות על דרך המלך ולהאיר בעצמם.
מצווה מן המובחר להדליק בשמן זית. שמן מסמל את פנימיות התורה - רזין דאורייתא. כמחנכים וכהורים להשפיע על ילדנו גם שמן זית זך. לחשוף את הילד לעומקים של התורה ומצוותיה, ולעומקה של תורת החסידות מבלי לחשוש שהוא איננו מוכן עדיין לכך.
בהלכות חנוכה נכתב שגם מי שגר בעלייה ובגג צריך להדליק את הנר בצד הפונה לרשות הרבים. גם תלמידים שנראה שנמצאים במצב רוחני טוב, עלולה להיות מחשבה שבהם לא צריכים להשקיע כל כך, זו טעות! גם כלפיהם חובה להשקיע, ומי מאתנו לא מכיר כאלה שהיו תלמידים טובים וירדו מדרך האמת.
ההלכה קובעת שעלינו לדאוג שהנרות ידלקו לאורך זמן, כחמישים דקות. כשאנחנו נדרשים לעשייה החינוכית, עלינו לוודא שהמסרים יהיו כאלה שימשיכו לבעור לאורך שנים, גם לאחר שיסיים את לימודיו בישיבה ואף לאחר מכן, באופן של “גם כי יזקין לא יסור ממנה”.
נרות החנוכה צריכים להיות במקום סטטי מבלי שיזוזו. כפי שנכתב, “מניחו על פתח ביתו”. כשאנחנו מחנכים את ילדנו או תלמידנו, עלינו לפעול בצורה עקבית וברורה. כשאנו קובעים חוקים מסוימים, עלינו לוודא שהם יהיו כמסמרות. עלינו להבהיר לתלמידינו שהתורה ומצוותיה לא השתנו ולא יכולים להשתנות חלילה.
ההלכה היא כבית הלל באופן של “מוסיף והולך” ולא כפי שיטת בית שמאי, יורד והולך. עלינו להוסיף בכל יום עוד נר ועוד אור. ההתקדמות החינוכית של מחונכנו אסור שתעמוד במקומה. עלינו לפעול שהתלמיד יקבל על עצמו מדי פעם עוד החלטות טובות. מצד שני, לדעת גם לא לטפס מהר מדי, אלא להתקדם מדי יום עוד קצת ועוד קצת, כנרות חנוכה.
המעשה הוא העיקר: מי שלמד הלכות חנוכה והעמיק בהם, אך לא הדליקן בפועל, לא יצא ידי חובה. חשוב בהחלט לדבר על חינוך, אך חשוב שהדברים יינקטו במעשים ולא יישארו ברובד הדיבורים. כך גם על ילדנו להסיק מכך שעשיית מצוות ומעשים טובים, עומדת בסדר העדיפות הראשונה ואחרי המעשים יימשכו גם הלבבות.