לתועלת שליחותו לגאול את בני–ישראל

כאשר משה רבנו אמר להקב”ה דבר שאינו הגון על בני–ישראל, ״והן לא יאמינו גו’״ — לא כדי לקטרג עליהם ח״ו וח״ו, אלא לתועלת שליחותו לגאול את בני–ישראל — ענהו הקב״ה ואמר לו ״מזה בידך ויאמר מטה״, ״מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים״ • וכל זה כתבה התורה — כדי להורות עד כמה צריכים להזהר שלא לדבר לשון הרע על ישראל! • משיחת ש”פ שמות תנש”א. מוגה.

א. …על–פי האמור לעיל מובן גם הלימוד וההוראה בנוגע לימינו אלה:

גם לאחרי קושי ואריכות הגלות האחרון במשך יותר מאלף ותשע מאות שנה (שלא בערך לגלות מצרים במשך מאתיים ועשר שנה) — מציאותם של ״בני ישראל״ היא בעצם למעלה מגלות, וכל רגע נוסף שנמצאים בגלות הרי זה באופן ד״הבאים מצרימה״, ״כאילו אותו יום נכנסו למצרים״, ועומדים הם בתוקף האמונה והבטחון שתיכף ומיד יקיים הקב״ה הבטחתו ״פקד פקדתי אתכם” בגאולה האמיתית והשלימה, ובפרט כששומעים ממשה רבינו שבדורנו, כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, שכבר סיימו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, ועל אחת כמה וכמה לאחרי שישנה גם השלימות דארבעים שנה, ״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע”, ועומדים בשנת הנ״א (ה׳תשנ״א), ר״ת (הי׳ תהא שנת) נפלאות אראנו.

ולכן, יש לעודד ולחזק את רוחם של בני–ישראל על–ידי ההכרזה שהקב״ה אומר בכל יום באופן דחדש ממש ״פקד פקדתי אתכם״, ומשיח צדקנו ״עומד אחר כתלנו״, ו״הנה זה בא״, ויש להתכונן לקבל את פניו על–ידי ההוספה בקיום התורה ומצוות, כפסק–דין הרמב״ם (בעל יום ההילולא דכ״ף טבת, מוצש”ק זה) שעל–ידי ״מצוה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה״.

ופשיטא — לא לשבור את רוחם, ח״ו וח״ו, על–ידי הפחדות ואיומים בעונשים קשים, ר״ל היל״ת — כפי שלמדים מהמסופר בפרשתנו אודות גאולתן של ישראל על–ידי משה רבינו, ומזה מובן גם בנוגע לגאולתן של ישראל על–ידי משיח צדקנו, ״גואל ראשון הוא גואל אחרון״, כדלקמן.

ב. ובהקדמה:

מסופר בדברי חז״ל שבהיותם במצרים היו בני–ישראל שקועים במ״ט שערי טומאה, ועד כדי כך, שגם לאחרי שיצאו ממצרים ועמדו על שפת ים סוף, טענו המקטרגים ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה כו’”, ואף על פי כן, לא אמר להם משה רבינו: דעו לכם, שאם לא תטיבו מעשיכם, ימשיך ויוסיף פרעה לשעבד אתכם בעבודת פרך, וכו’ וכו’. — משה רבינו לא איים עליהם ר״ל ור״ל בצרות נוספות, אלא, נצטווה על–ידי הקב״ה: ״כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני עליכם .. לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואמר אעלה אתכם מעני מצרים .. אל ארץ זבת חלב ודבש״: לכל לראש — הזכיר להם זכות אבות, ואמר להם שהקב״ה ראה את ענים וגואל אותם.

יתירה מזה:

כאשר משה רבנו אמר להקב”ה (לא לבני–ישראל עצמם) דבר שאינו הגון על בני–ישראל, ״והן לא יאמינו גו’״ — לא כדי לקטרג עליהם ח״ו וח״ו, אלא לתועלת שליחותו לגאול את בני–ישראל (שהקב״ה יתן לו אות שיאמינו לו שהגיע זמן גאולתם) — ענהו הקב״ה ואמר לו ״מזה בידך ויאמר מטה״, ״מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים״, ו״רמז לו (בהפיכת המטה לנחש).. שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנתו של נחש״, ועד ש״נענש לאלתר”, כדאיתא בגמרא״ ״החושד בכשרים לוקה כו’, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו׳.. ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו׳״.

וכל זה כתבה התורה (אף שאפילו ״בגנות כו׳ לא דיבר הכתוב״) — כדי להורות עד כמה צריכים להזהר שלא לדבר לשון הרע על ישראל!

ויש לומר, שהסיבה לכך ש”אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן״, היא אך ורק להורות דרך תשובה״. ומרומז בהמשך הכתובים גם התיקון על זה: ״ויאמר ה׳ אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו גו׳ ויהי למטה״ — ש״הזנב מורה על השפלות ביותר״, על–דרך מה שכתוב ״ונפשי כעפר לכל תהי’” אשר, על–ידי התגברות הענוה והשפלות נתבטל הנחש וחזר להיות מטה, ״מטה האלקים״ ש״את המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות״.

ג. והרי הדברים קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר:

אם לפני מתן–תורה טען הקב״ה והעניש על דיבור לשון הרע על בני–ישראל (אף שהיו במעמד ומצב בלתי־רצוי), והזכיר והדגיש זכות אבות, ושבני–ישראל הם ״מאמינים בני מאמינים״ — על אחת כמה וכמה לאחרי מתן–תורה, שהקב״ה בחר אז בבני–ישראל להיות לו לעם סגולה, ״סגולה מכל העמים״, ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״.

ובפרט שמזמן מתךתורה ועד היום הזה (במשך ריבוי דורות) מקדשים בני–ישראל שמו של הקב”ה בעולם — ״יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו״ — על–ידי כל פעולה ופעולה בעניני תורה ומצוותי׳, החל מאמירת “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״,

— שבאמירה זו מסרו נפשם אלפים ורבבות מישראל על קידוש השם במשך כל הדורות, ובפרט בדור האחרון שנהרגו ששה מליון יהודים על קידוש  השם, השם יקום נקמת דם עבדיו השפוך —

הרי בודאי ובודאי שבצירוף כל עניני התורה ומצוותי’ דבני–ישראל במשך כל הדורות, אשר, כל פעולה ופעולה קיימת ונצחית לעולם ועד, וזכותה עומדת לעד עד סוף הדורות [והפכו בדברים בלתי־רצויים, שאינם אלא לפי שעה, כפי שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה, וכבר עשו תשובה וכו’] — אין לשער גודל זכותם ומעלתם של כל בני–ישראל!

ואיך אפשר להוציא שם רע על בניו של הקב״ה — היפך פסק–דין תורתנו הקדושה, תורת־אמת, שכל אחד ואחד (גם אם ח״ו מכריז להיפך) ״רוצה להיות מישראל .. רוצה לקיים כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו״, ועל אחת כמה וכמה בדורנו זה, שאלה שאינם מקיימים תורה ומצוות הם ״כתינוק שנשבה .. שהוא כאנוס״, ובפרט שגם הם ״מלאים מצות כרימון״, ומקדשים שמו באמירת ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״, ומקרא מלא דיבר הכתוב ״מעשה ידי.. יקדישו שמי״, וכתיב ״ועמך כולם צדיקים גו׳ מעשה ידי להתפאר״, שהקב״ה מתפאר ומשתבח בישראל!

הטענה והתביעה היא (לא לבני–ישראל אלא) להקב״ה, כביכול, כדברי משה רבינו, אוהבן של ישראל: ״למה גו׳ הצל לא הצלת את עמך״… וכדברי גדעון: ״למה מצאתנו כל זאת ואי׳ כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ה׳ וגו׳״, ואדרבא בגלל זה ״ויפן אליו ה׳ ויאמר לך בכחך זה (״בכח זכות שלמדת על בני״) והושעת את ישראל״, ועל אחת כמה וכמה לאחרי כל הגזירות והשמדות שעברו כל בני–ישראל במשך כל הדורות, ובפרט בדור האחרון — בודאי ובודאי שצריכים לבקש ולצעוק להקב״ה על אריכות הגלות, ״עד מתי״… שעל ידי זה ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה.

ד. ויש להוסיף ולהבהיר:

ישנם כאלה שרוצים לתלות עצמם באילן גדול — באמרם שדרך זו (לדבר דברים קשים, להפחיד ולאיים בעונשים כו’) היא ״שיטת המוסר״, כדרכם של ה״מגידים״ בדורות שלפני השואה ר״ל כו׳, וטוענים שכל ספרי הנביאים מלאים בדברי תוכחה ואיומי עונשים.

והמענה לזה:

בנוגע לטענה על–דבר ״שיטת המוסר״ — נוסף לכך שבדורות האחרונים התקבלה בכל חוגי בני–ישראל השיטה של תורת החסידות, ורואים במוחש שהיא הדרך לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ועל אחת כמה וכמה בנוגע ל״תינוקות שנשבו״, שדיבור בסגנון הפכי מרחק אותם עוד יותר וביותר — הרי, אמירת דברי־מוסר צריכה להיות על–פי כללי התורה, כפי שנהגו גדולי ישראל שהלכו בשיטת המוסר.

וכמה תנאים בדבר, ומהם:

אהבת ישראל:

כתיב ״שמע בני מוסר אביך״ ״ואוהבו (בנו) שוחרו מוסר״ — דברי־מוסר צריך להיות כמו של אב לבנו, שהאב אוהב בעצם ותמיד תמיד את בנו, וגם כשמוכיחו בדברים (ולפעמים גם מענישו), ניכרת בשעת מעשה עצמו אהבתו האמיתית לבנו, ובאין ערוך לאהבת עצמו, כנראה כמוחש.

ועל דרך זה בנוגע להציווי ״הוכח תוכיח את עמיתך״’ — שדברי ההוכחה צריכים להיות חדורים באהבת ישראל [כדברי רבי עקיבא (ש״כולהו אליבא דר״ע”) ש״ואהבת לרעך כמוך״, ״כמוך” ממש, ״זה כלל גדול בתורה״, ויתירה מזה: “זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא״], ועד לאהבה שהיא בדוגמת אהבת הקב״ה (אבינו שבשמים) לכל אחד ואחד מישראל (״בני בכורי ישראל״’), כפתגם הידוע ש״אוהב מה שהאהוב אוהב״.

והבחינה לזה — כשהשומע את דברי ההוכחה מרגיש שהדברים נאמרים אך ורק מתוך אהבה.

ענוה ושפלות:

תנאי עיקרי בדברי הוכחה שהמוכיח לא ישתרר על הציבור לראות עצמו גדול מכל העם, אלא צריך להשוות עצמו לקהל, כלומר, שמצטער וכואב לו מצבם הירוד של הקהל שמוכיחם, שניכר ומודגש בדבריו שנאמרים אך ורק מתוך כניעת לב, וכולל באמת את עצמו עם הקהל בדברי ההוכחה לתקן את עצמו בענינים דוגמתם [בדקות על כל פנים, ועל אחת כמה וכמה כשיש מקום לומר ״טול קורה מבין עיניך״]. ולהעיר, שכשהקהל שומע שמוכיח את עצמו, הרי זה פועל שיהיו דבריו נשמעים.

ובפרט על–פי המבואר בספרים שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זה הוכחה שדוגמת אותו הרע נמצא בו בעצמו, בדוגמת אדם המביט בראי, ש״אם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי״, ואם רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום ש״פניו מטונפין” — הרי בודאי שלפני שמוכיח את זולתו צריך לתקן את עצמו, וכציווי חז״ל ״קשוט עצמך ואחר–כך קשוט אחרים״.

ומזה מובן שכאשר דברי ההוכחה אינם באופן האמור, שנאמרים מבלי להזכיר דבר אודות התיקון בעצמו ובד׳ אמותיו, ותוכנם אינו אלא ״בהפלגת העונש, כאילו שאינו נוגע לו ר״ל וח״ו הצער שנמצאים כאלו העוברים על מצות ה׳, ובפרט כשלא עשה דבר בדרכי נועם דתורה כדי לקרבם לתומ״צ — דברים כאלה אינם כלל ״מוסר אביך” אלא דברים רחמנא ליצלן!

ועל–דרך ההוכחות שבדברי הנביאים — הרי:

א) דברי הנביאים הם דבר ה׳, ״גלה סודו אל עבדיו הנביאים״, “רוח ה׳ דיבר בי ומלתו על לשוני״, מה שאין כן דברים של בשר ודם, ועל אחת כמה וכמה כשנאמרים בתוכן וסגנון שהוא היפך דרכו של הקב״ה, “אב הרחמים״, והיפך דרך והוראת התורה, כנ”ל.

ב) ונוסף לזה, אפילו בנוגע לנביאי ישראל שרוח ה׳ דבר בם ומלתו של לשונם ״אין הקב״ה רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל״, ועד שנענשו על שאמרו דילטורייא על ישראל, אף שאמרו דבריהם (גם דברי הדילטורייא) ברוח הנבואה, שאז מוכרחים (על–פי ציווי הקב״ה בתורה) לומר דברי הנבואה, ואם בנביאי ישראל כך, שמיום שחרב בית–המקדש בטלה נבואה על אחת כמה וכמה בשר ודם, לדבר דיבורים כאלה ובסגנון כזה, ״יתיר לשונו על ישראל.. לקרוא אותם פושעים״, היפך הוראת תורתנו הקדושה, תורת אמת.

ה. ויהי רצון שיערה רוח ממרום, ויבטלו הדיבורים הבלתי־רצויים על בני–ישראל ופירסומם בכתב ובדפוס, ובהקדם ובמיוחד לעיני כל עמי הארץ, כמובן גודל ההיפך דקדוש השם שבדבר!

ובודאי לא יעשה שום רושם כלל, וכל הענינים הבלתי־רצויים יהפכו לברכות, כמו שכתוב ״ויהפוך ה׳ אלקיך לך גו׳ לברכה כי אהבך ה׳ אלקיך״, ובנדון–דידן, שלום ואהבה בין הקב״ה (איש) לכנסת ישראל (אשתו), ושלום ואהבה בין בני–ישראל, ״האמת והשלום אהבו״.

ועוד והוא העיקר — שעל–ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלים סיבת הגלות, ובהבטל תיכף ומיד הסיבה בטל המסובב (הגלות), ועד שמתהפך לטוב, מ״גולה״ ל״גאולה״.

ובפשטות — שתיכף ומיד ממש זוכים לקיום היעוד שבהפטורה: ״ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל גו’ ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים״.