קבלת עול מתוך הרחבת הנפש

כיצד כינה הרבי את מי שלימד אותו את הניגון? ואיך הפך הניגון מאנונימי למפורסם בתוך 48 שעות * הפרופיל המלא של ניגון מחסידי אדמו”ר האמצעי שחזר כעבור 6 דורות * הכירו ניגון חב”ד עם מילים מספר הזוהר “אנא עבדא” 

תפילת “בריך שמיה” הנאמרת בשעת פתיחת הארון להוצאת ספר תורה, לקוחה מהזוהר הקדוש. שעת פתיחת הארון היא עת רצון, עד כדי כך ש”הוא לנו במקום ביאת מקדש לפני ולפנים” (הלבוש), ובזוהר נאמר שבשעה זו נפתחים “שערי השמים, שערי רחמים המעוררים את האהבה”. בלקוטי דבורים אדמו”ר הריי”צ מפליא בשם רבותינו נשיאינו הן את הסגולה שבפתיחת הארון בכלל, והן באמירת “בריך שמיה” בפרט.

מילות הניגון שאנחנו הולכים לדבר עליו היום, הן מתוך אותה תפילת “בריך שמיה” בארמית: “אנא עבדא דקודשא בריך הוא, דסגידנא קמיה, ומקמי דיקר אוריתיה, בכל עידן ועידן”, ובתרגום: “הנני עבד של הקב”ה, המשתחווה לפניו, ולפני תורתו, בכל שעה ושעה” [יש להעיר, שלפי הפיסוק בסידור, המילים “בכל עידן ועידן” מתחילות משפט חדש והן מוסבות כלפי ההמשך - “לא על אינש רחיצנא”, ואילו לפי הפיסוק בזהר, הן מסיימות את המשפט “אנא עבדא” וכפי ששרים בניגון דידן].

קבלת עול מתוך הרחבת הנפש

האופי של הניגון הזה הוא די ייחודי. נושא הניגון הוא קבלת עול מלכות שמים, למרות זאת, נימת הניגון היא לא בכיווץ ומרירות (כפי שהיה ניתן לתאר את ה”הרגש” של עבד כלפי אדונו). הניגון משדר סוג של הצהרה: אני עבד של השם, הצהרה שהאדם מאושר ממנה וגאה להציג אותה בפני כולם (הניגון כופל ומדגיש כמה מילים שוב ושוב לחיזוק העניין). באופן מפתיע, תנועת הניגון גובלת בתחושה של עליזות, תנועה זו מאפיינת במיוחד את חסידי אדמו”ר האמצעי שהיו שקועים באלקות מתוך הרחבת הנפש כידוע.

מי שהביא את הניגון הזה לרבי, היה החסיד ר’ שניאור זלמן טייבל.

ר’ זלמן נולד בי”ט כסלו תרמ”ט, ובילדותו גר בדובריאנקה - אחת המושבות שייסד אדמו”ר האמצעי. כאשר אביו של הרבי עבר בעיירה, לקח את ר’ זלמן לליובאוויטש וכך הוא זכה ללמוד בתומכי תמימים בליובאוויטש. ר’ זלמן היה בעל חוש בנגינה, בעל קול דק וערב ואף מנגן בכינור. כאשר הגיע לרבי (תשכ”א), זכה להיות אורח בכל סעודות החג שנערכו בדירת אדמו”ר הריי”צ.

בסעודת לילה ראשון של חג השבועות תשכ”ט, ביקש הרבי מר’ זלמן טייבל שינגן ניגון. ר’ זלמן אמר שינגן ניגון הקשור למתן תורה, ניגון על המילים “אנא עבדא”, באמרו כי שמע את הניגון מהחסיד ר’ שמעון קלפר מניקולייב. הרבי הגיב שהכיר את אותו חסיד, ושאכן היה יהודי חסידי.

למחרת, בסעודת לילה השני של החג, ניגנו שוב את הניגון “אנא עבדא” והרבי ביקש שהבחורים ינגנו את הניגון הזה ביתר שאת. למחרת בסעודת היום - הרבי אמר שמן הראוי ללמד את הניגון הזה לקהל.

ואכן, באמצע ההתוועדות באותו היום הרבי החל לדבר באריכות על כך, שבכדי לקבל את התורה, האדם צריך להיות בהרגש נפשי של ‘עבד’, ובמתן תורה נעשו בני ישראל עבדי ה’ (במקום עבדי פרעה) כמבואר בכמה פסוקים, ולכן - אמר הרבי - גם בנוסח “בריך שמיה” אומרים “אנא עבדא . . מקמי דיקר אורייתיה”, כי ביחס לתורה צריך להיות הביטול של עבד. הרבי הפטיר, שע”י “אנא עבדא”, זוכים לביאת המשיח שעליו נאמר “ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם”, ומיד ביקש מר’ זלמן טייבל ללמד את הניגון הזה את הקהל, ובהמשך אותו היום, הרבי הורה לנגן את הניגון הזה עוד כמה פעמים.

במהלך אותה שנה הרבו לנגן את הניגון הזה בהתוועדויות של הרבי. לא פעם החל הרבי בעצמו את הניגון הזה, בשעת פתיחת הארון בתפילת שחרית, בימים טובים ואף בשבתות בעתות שמחה (וכן בהכנסת ספר תורה).

ננגן ‘אנא עבדא’ - יחד עם משיח צדקנו

במוצאי יום שני של ראש השנה תשמ”ג, הביאו את ר’ זלמן טייבל, שהיה אז כבר ישיש (בגיל 94) למעמד חלוקת כוס של ברכה. הרבי עצר את התור, החזיק את ר’ זלמן בשתי ידיו, והחל לנגן עמו את הניגון “אנא עבדא”, תוך כדי שהניף בידיו לכיוונו כמה וכמה פעמים, כמו שרוצה להזכירו דבר מה. בתחילה הצטרף גם הקהל לניגון, אבל כשראו שהרבי מנגן בעצמו את כל הניגון - הקהל פסק מלשיר, והרבי המשיך לנגן בעצמו (כמעט את כל הניגון) עד שר’ זלמן הישיש הצטרף והחל אף הוא לנגן! אחר כך אמר לו אד”ש: זה [“אנא עבדא”] אמור על מוצאי ראש השנה, וצום גדליה, ועשרת ימי תשובה, ויום כיפור, וזמן שמחתנו, ושמחת תורה, וכל השנה כולה עד שמשיח בא. ואז ננגן את זה איתו ביחד“…

ביומנים מסופר גם שהרבי אמר לר’ זלמן: “אתם הרבי שלי, אתם למדתם אותי את הניגון “אנא עבדא”… (את כל זה ניתן לשמוע מהקלטה בניגוני התוועדויות - #5.)

בספר הניגונים (חלק ב’, ניגון רכ”א) נרשם כי הניגון מיוחס לחסידי אדמו”ר האמצעי מהעיר ניעז’ין.