יוני פיין

בפתחו של חג הפורים, בו מנהג ישראל להתחפש, ביקשנו לשוחח עם הרב יוני פיין, מרצה מבוקש בנושאי חינוך ואיש חינוך ותיק, מנחה NLP ופסיכותרפיסט, כדי ללמוד באמצעותו על המסכות אותן חובשים הילדים, ולא רק בפורים; מתי תחפושת היא דבר טוב, ומתי היא צריכה להדליק נורות אדומות? איך פועלים בצורה נאותה ומיטבית מול התחפושות, ומה עושים כאשר ילד כלל לא רוצה להתחפש?

אגדה עממית מספרת על אדם עצוב שהגיע אל ספת הפסיכולוג. זה ניסה לסייע למטופלו בטיפולים נפשיים ואף רשם לו כדורים, אך מאומה לא עזר ומצבו הנפשי הלך והידרדר. הפסיכולוג בחר לשנות גישה והציע לפציינט טיפול אחר: הערב תתקיים בעיר הופעה של בדחן מוכשר, כל מי שהשתתף במופע, התפתל מצחוק. קנה לך כרטיס, בטוחני שההשתתפות בהופעה תשיב לך את שמחת החיים.

החולה שעד עתה עיניו היו נפולות, הרים אותן והיישיר מבט אל הפסיכולוג: “אדוני היקר, אותו בדחן הוא אני בעצמי”.

המסר מאותה אגדה הוא ברור: במשך כל השנה כל אחד מאתנו לובש ופושט אינסוף מסכות ותחפושות עד שלעיתים קשה לדעת על אדם מתי הוא שמח, מתי הוא עצוב, מתי כועס מתי רגוע.

מסתבר שאותו דפוס התנהגות קיים גם אצל הילדים, אך בשוני מסוים. בעוד המבוגרים בתוך תוכם מבינים (לרוב) את רגשותינו ותחושותינו, הרי שילד לא תמיד יודע להסביר את התנהגותו. הוא יכעס מבלי לדעת להסביר את הסיבה לכך.  

אנו עומדים בפתחו של חג הפורים, בו מנהג ישראל להתחפש. כל איש חינוך מתחיל יודע כי פנימיותו של הילד באה לידי ביטוי, במרבית המקרים, לפי התחפושות שבחר.

כדי להעמיק בנושא חשוב זה, אנו מארחים הפעם במדורנו את הרב יוני פיין, מרצה מבוקש בנושאי חינוך, איש חינוך ותיק, מנחה NLP ופסיכותרפיסט. ביקשנו באמצעותו ללמוד על המסכות אותן חובשים הילדים, ולא רק בפורים, וכיצד ניתן להתנהל מול תופעה זו בחכמה ובתבונה. שאלנו מתי תחפושת היא דבר טוב, ומתי היא צריכה להדליק נורות אדומות? איך פועלים בצורה נאותה ומיטבית מול התחפושות, ומה עושים כאשר ילד כלל לא רוצה להתחפש?

 

הסיבה שגורמת לילד לעטות תחפושת

הרב יוני פיין מעיד על עצמו כי בהיותו ילד חווה הרבה מאוד חוויות טראומתיות בבית הספר, וכשבגר, קיננה בו שאיפה לעשות הכל אחרת; לגרום לילד להגיע לבית הספר וללמוד מתוך חוויה חינוכית, למרות כל הקשיים האובייקטיביים שישנם. ראיתי לאחרונה מסר יפה בספר ‘חובת התלמידים’: “לגלות את החדש שיש בילד”. חינוך הוא מלשון חנוכת הבית, כלומר, לגלות משהו חדש. מבחינתי ומבחינת דרך החסידות, כל ילד הוא כלי חדש, ועלינו לגלות את העוצמות החבויות בו. זה ה’אני מאמין’ שלי”.

לאחר נישואיו כתב לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’ ושאל במה תהיה פרנסתו? הוא קיבל מכתב ארוך שכתב הרבי על השליחות שבחינוך ילדי ישראל. “לא הבנתי איך אוכל להצליח בתחום. בתור ילד פגשתי מורים עייפים ומותשים, מסגרת תובענית ומסורבלת שלא מחפשת את טובת הילד, מערכת נוקשה של עונשים. כיצד אוכל אני להיות חלק מזה?”

בכל זאת, כחסיד המבצע הוראות, התחיל לעבוד בתור מורה בבית ספר חב”ד באשקלון, שם הכיר לראשונה  מערכות חינוכיות שעובדות אחרת. “הבנתי בעצם שהכול תלוי בזהות המורה”.

 

המאמר הזה יפורסם לקראת פורים, ואני רוצה לייחד אותו לנושא של תחפושות ומסכות אצל ילדנו. אנשי חינוך והורים נתקלים תדיר בתגובות של ילדים שאתה אומר לעצמך, מה קרה לו? איך הוא התהפך? הוא היה רגוע,  איך נהיה עצבני? יש ילד שמשחק ‘קשוח’, ילד שמשחק ‘נסיך’, ילד שמשחק חצוף. איך הילדים נכנסים להגדרות הללו? איך זה קורה?

בפסיכולוגיה ישנו מושג שנקרא: ‘אקטינג אווט’. Acting out. הפירוש הוא שילד עדיין לא פיתח כישורים וורבאליים והוא עדיין לא מסוגל לבטא בפה את מה שיושב לו על הרגש. לכן ילד חווה חוויות ועובר דברים, אך הוא לא יודע להגיד מה הוא מרגיש לגביהם. גם כאשר ילד כבר מפתח את המיומנות של הכרת הרגש שבו, הוא עדיין לא פיתח מיומנות איך להגיד את הדברים; הוא מנסה לראשונה לבטא את אשר על ליבו, אבל הרבה פעמים אנחנו ההורים נדרכים ורואים במילותיו חוצפה והוא זוכה לנזיפה. התנהגות כזו חוסמת אותו רגשית. זה אסון.

שווה בנפשך, ילד איחר לכיתה בגלל ‘פקק’ תנועה בדרך, הוא מגיע לכיתה וזוכה לנזיפה מהמורה, אך לא יכול להסביר שהוא לא באמת אשם. גם אם תלמיד מגיע מאוחר בשל עצלותו, הוא אינו יודע לומר: “אני מרגיש נבוך כעת”, שכן האינטלגנציה הרגשית שלו עדיין לא התפתחה דיה.

כשילד יודע לדבר ועולמו הרגשי מפותח, והמורה אף הוא חכם להקשיב ולהבין, אזי הילד הזה לא יצטרך לחבוש ‘מסכה’ בפעם הבאה כדי להבהיר את עצמו, אלא ידבר ברורות. אך במצב שהילד לא יודע לבטא את רגשותיו, או שהוא ניסה וחסמו אותו, מה יקרה בפעם הבאה? הוא ישקר, ימציא תירוץ כזה או אחר ובלבד שלא ירגיש את הכאב של אשמה.

אולם אם ננסה לחשוב לעומק מדוע הילד התנהג כך? הוא הרי מבקש להעביר לנו מסר, הוא רוצה לזעוק, אבל אף אחד לא הקשיב לו. אילו רק היינו נותנים לו לדבר ומקשיבים לו, התחפושות והמסכה הזו היו נמנעים. ידוע שהקשבה היא תורה בפני עצמה, וקצרה היריעה כעת להרחיב על אומנות ההקשבה ודרכי רכישתה.

לפעמים ילד מתלונן על כאבי ראש או בטן, זה נקרא כאבים פסיכומטיים, באמת כואב לו. למה זה קורה? כנראה שהלחץ החברתי, או הלימודי, גורם לו כך. כאשר אין שואלים אותו כיצד הוא מרגיש בלב, הוא לא יודע לבטא את עצמו, שומר הכול בפנים ואז מתפתחת המסכה הזו. כשילד לא יודע לבטא רגשות, הוא שונא את המקום בו הוא נמצא. כשיהיה לו קשה, הוא לא יגיד ‘קשה לי’ כי הרי לא לימדו אתו לדבר כך. הוא ילבש אפוא מסכה של ילד מופרע ויפריע למורה בכיתה או לאימא בבית. כשאתה שואל אותו לראשונה איך אתה מרגיש? הוא עוזב את השיחה ובורח לחדר, כי דיבור על רגשות זו מיומנות שלא לימדו אותו.

 

מתי אנחנו כהורים או מורים נדע שהתנהגות מסוימת של ילד היא אכן תחפושת, ואין מדובר בילד שזקוק לטיפול עמוק יותר, או אולי ילד שזה אופיו?

מי שלמד קצת על מבנה נפש האדם, הוא יכול להגיד מהו אופי ומה לא. כאשר מורה אומר בהינף יד, ‘זה האופי של הילד’, במילים אלו הוא מסיר אחריות מעצמו. הייתי מצפה ממי שלא למד תורת הנפש, שלא ישתמש בטיעון הזה, משום שאופי הוא עניין מורכב.

ולשאלתך - אופי זהו דבר משתנה, אמנם יש גרעין מסוים בנפש שמניע את האדם לכיוון תבנית מסוימת, אך יש לזה הרבה מאוד השפעות חיצוניות שמביאות את האדם לגבש את אופיו בהתאם. האופי מושפע גם מהסביבה, מהתנהגותם של הוריו או מחנכיו ומחוויות חיים שונות.

בשיחות קדשו ובמכתביו מבהיר הרבי שכל יהודי, ובכלל זה ילד יהודי, הוא טוב גמור. אני זוכר שכשנחשפתי לדעה זו של הרבי, תמהתי. בטרם התקרבתי לחב”ד למדתי פילוסופיות שלמות על מבנה הנפש והיבטיו אך אף פעם לא נתקלתי באמירה כה ברורה שנוגדת גם את התפיסה החרדית–תורנית. הרי התורה עצמה מעידה כי ‘יצר לב האדם רע מנעוריו’.

אך הרבי מציע פירוש אחר. הרבי מסביר שהרוע שיש ביהודי הוא ברובד החיצוני. אם נעצים את הטוב שיש בכל אחד, ממילא יעלם הרע. היצר הרע הוא משהו חיצוני בר חלוף ואין לו משמעות עם שורשים. יהודי מטבעו רוצה להתנהג טוב, אוהב את ה’ וחפץ להידבק בו.

אופי של ילד, הוא אופי טוב. ילד מטבעו רוצה לעשות טוב, לגמול חסדים, לעזור בבית, ללמוד טוב בכיתה. כל התנהגות שלילית ולא טובה מצדו, אינה אלא תחפושת. ילדים מתנהגים באופן כזה כי רע להם.  

 

תוכל לתת דוגמה לתגובה או לדפוס התנהגות של ילד שהיא בעצם מסכה שמראה על קושי אחר?

אספר לך על מקרה שקרה לי לפני כמה שנים. קיבלתי הזמנה להרצות בפני תלמידות של ‘בית רבקה’ מקראון הייטס שהגיעו לסיור בעיר העתיקה בירושלים. ההרצאה התנהלה על מי מנוחות, עד שפרצה לאזור לפתע חתולה. נוצרה היסטריה במהלכה הבנות קמו וברחו. רגע לפני שהחתולה נכנסה, אחת הבנות שאלה אותי בדיוק אותה שאלה שהצגת כעת. כשוך הסערה, החלטתי ‘לשחק’ קשוח, והרבצתי בהן מוסר: איך אתן לא מתביישות לקום באמצע הרצאה שלי? מה זה חוסר הנימוס הזה? דיברתי בקול חזק וסמכותי - ‘אדם הכין הרצאה, בא למסור אותה ואתן מתנהגות בצורה נוראית’. הבנות ישבו שם בהלם, לא הבינו מה קרה למרצה הנחמד שהיה להן לפני כמה דקות… לאחר דקה של מופע אימים שכזה, שאלתי את אותה בחורה האם היא רוצה כעת להמשיך להקשיב לי? היא הייתה בשלילה כנה. מדוע? היא ענתה שלא הבנתי נכון את הסיטואציה. ‘לא זלזלנו בך, פשוט חתולה הגיעה’. חייכתי ואמרתי: ‘זו התשובה לשאלתך’.

הילד עוטה על עצמו מסכה של ילד אלים? מתחפש לילד חוצפן? זה לא הוא, הוא עצמו חלק אלוקה ממעל ממש. הגיע אליו פתאום חתול, משהו קרה בדרך שגורם לו להתנהג כך… וכשזה קורה, מה אנחנו ההורים עושים? מגיבים כמו שאני הגבתי, לא מחפשים להבין את הסיבה, אלא נוזפים בקשיחות ורואים בזה חוצפה. בכך מעצימים את הריחוק שלנו מהילד ומקבעים את התחפושת אצל הילד. צריך להבין, ילד חווה חוויה קשה עד שהחליט שאלימות היא הדרך הטובה מבחינתו לפתור את הבעיות שלו. זה ילד שלא יודע לשטוח במילים את תחושותיו ורגשותיו.      

ככל שאנחנו המבוגרים, ההורים או המורים נלמד אותו להגיב נכון, נמלא לו את הסל בעוד אפשרויות תגובה ונעשה זאת באווירה נעימה, הילד יפסיק להשתמש במסכות שליליות. ככל שנתעניין אצל הילד מה מפריע לו באמת, מה קשה לו באמת, ונלמד אותו לדבר את מה שהוא מרגיש באמת, הוא יתנהג בטבעיות בלי מסכות.

 

ילד מקשיב למנגינת הדיבור של הוריו

כעת נתקדם שלב: איך באמת מחנכים ילד לדבר בפתיחות על קשייו או רגשותיו ולא לעטות מסכה או תחפושות? יש משנה סדורה לכך?

אני מאמין שאפשר ובכל גיל, אפילו בגילאי הגן כשהילדים עדיין לא ממש מתנהלים בצורה וורבלית. ישנה שיחה מדהימה של הרבי בה מדבר על איך ניתן להשפיע, והרבי מציין שלושה עקרונות מנחים. ראשית, לעשות זאת בדרכי נועם ודרכי שלום. שנית, להיות דוגמה אישית. שלישית, לדבר בדברים היוצאים מהלב. כך גם עם ילד, אתה רוצה שיבטא את רגשותיו? תבטא אתה המבוגר את רגשותיך, תהיה לו לדוגמה טובה ולא מגוחכת כך שהוא יזדהה אתך וירצה לחקותך.

כך למשל כאשר ילד בוכה וצורח. אני יכול לומר לו ‘תשתוק’, או אתרעם עליו בחזרה. בכך אינני משתמש בעיקרון השני של הרבי, שכן אינני מהווה דוגמה אישית בעבורו. להיפך, אני מלמד את הילד בדרך ישירה שצעקה זה דבר בסדר, וכעת המורה או אבא צועקים יותר חזק. בדרך זו לא נלמד אותו לא לצעוק. במקום זאת, כדאי לגשת לילד, להתעניין בשלומו, לשאול אותו איך הוא מרגיש, ואם הוא ילד בוגר, לתת לו מרווח של זמן לגשת אלינו ולספר, ואז לדבר אתו בנחת. רק כשאנחנו מדברים את שפת הרגש, אנחנו גורמים לילד לדבר את השפה הזו עם אחרים. אם המבוגר, האבא או המורה לא מדבר כך, גם הילד לא ידבר כך.

ילד צריך לשמוע דיבור של נחת גם בצורה עקיפה, למשל בשיחות שבין אבא ואימא. הוא צריך לראות שהן מתנהלות על מי מנוחות.

 

זה נשמע מאוד קל, אבל אנחנו יודעים שזה קשה. איך הופכים להיות הורה כזה או מורה כזה?

יש ארבעה שלבים מרכזיים שניתן איתם ללמד ילד לדבר בשפה רגשית ולבטא את עצמו בצורה נאותה. שלב ראשון הוא שלב העובדות. אנחנו מדברים עם הילד על משהו שלכל הדעות קרה ואין עליו ויכוח. כן אפשר להתווכח על ההרגשה בעקבות מה שקרה. להגיד לילד ‘החדר שלך לא מסודר’, זאת לא עובדה מוצקה; אולי עבורך הוא לא מסודר אבל אצלו הוא כן מסודר. עלינו לוודא שאני והילד רואים את העובדות באותה קביעה בלתי ניתנת לוויכוח. כשאתה אומר ‘לסדר חדר’, הילד צריך להבין למה אתה מתכוון.

לכן צריך לרדת לפרטים, בדיוק מה אתה רוצה שהוא יסדר בחדר. במצבים שבהם הדברים לא ברורים, מתחילים כל התסכולים. אתה אומר לילד ‘לא סידרת את החדר מספיק’, והוא יגיד ‘כן סידרתי’. אבל כשאתה מבקש מילד להכניס את הכרית למקומה, על זה אין ויכוח. עוד בשלב העובדות חשוב מאוד שתהיה דוגמא אישית, אם אני מבקש מהילד לסדר את המיטה שלו בחדר בעוד שהמיטה שלי לא מסודרת, המסר לא ייקלט אצלו. דוגמה נוספת היא שהאב מבקש מהבן לבוא לבית הכנסת ולהתפלל או ללמוד. מה בדיוק ההגדרה של האב לתפילה? מה בדיוק הכוונה ב’לימוד תורה’? אני בטוח שקיים הבדל מהותי בין תפיסת האב ותפיסת הבן באשר למושגים אלו.

אחרי השלב הראשוני של הגדת העובדות, והיותנו לדוגמה חיה למה שאנחנו מבקשים, אפשר לעבור לשלב הבא, שלב הרגשות - לומר לילד: כשראיתי שלא סדרת את החדר כאב לי. או היה לי עצוב שלא ראיתי אותך בתפילה, והייתי שמח מאוד שתבוא פעם הבאה.

לפני תקופה התקשר אלי אברך וסיפר לי שילדיו הפסיקו ללכת עם ציצית וזה מפריע לו. הוא ביקש ממני עצה. שאלתי אותו ‘למה זה מפריע לך’? והוא ענה לי, ‘מה השאלה, זו מצווה דאורייתא’. ‘זה מה שמפריע לך?’ הוספתי לשאול, והוא חיפש עוד טיעונים: ‘הציצית מצילה ומגנה’, ‘שלא יהיו שונים מהחברה’. לבסוף אמר לי: ‘אתה יודע מה, אני אוהב אותם ואכפת לי שיהיו עם ציצית כי אני מבין את החשיבות שבזה’.  ‘יפה’, אמרתי לו, ‘את זה אמרת להם?’ מסתבר שלא. אנחנו לא מדברים את שפת הרגש, אז מדוע שילדינו ידברו את השפה הזו?

בשלב השלישי ניתן כבר לעבור לפרשנות. הנה דוגמאות: כשלא באת לתפילה, פירשתי את זה כזלזול בי או כזלזול בעצמך. כאן חשוב להדגיש את המשפט הבא: ‘ואני מניח שלא הייתה לך כוונה בזה’.

דוגמה נוספת: מורה אומר לתלמיד: ‘אני שומע אותך מדבר בזמן שאני מדבר (עובדה) וזה מתסכל אותי (רגשות). אני מפרש את זה שאתה לא סופר אותי ומזלזל בעקרונות שלי. אני מניח שלא זו הייתה כוונתך (פרשנות), אבל אני רוצה לבקש ממך שכאשר אני מדבר, תמתין עד שאסיים על מנת שתוכל לשמוע בבהירות, וכך אני מבטיח שאנהג כשאתה תדבר (בקשה).

בשלב הרביעי שבים ומבקשים בשנית. במקרים רבים הילד יבקש סליחה על כך שלא ביצע את המטלה. במקרים אחרים הוא יגיד שלא הייתה לו כוונה וילך לסדר את החדר. הורים שמורגלים לדבר בשפת הרגש ויפעלו לפי ארבעת השלבים הללו בצורה חיובית, יבקשו מילדיהם שיסדרו את החדר, יאמרו לו שהם סומכים עליו ויודעים שהוא יסדר כי הוא ילד מקסים. יעלו אחר כך לחדר מסודר ויחמיאו לילד על הסדר ואף ירדו לפרטים, ‘ראינו איך מתחת יפה את הסדין’, ‘איך הנחת את הכרית במקום’, ‘כל הכבוד’.

חשוב לזכור שהילד רואה את עצמו כפי שהוריו ומוריו רואים אותו. אם אנו רואים אותו כנפש אלוקית בגוף, סוג של גלות, והוא מתמודד מול ניסיון לא פשוט, הרי שכל מאמץ מצדו לכיוון הליכה בדרך הישר ראויה לעידוד וחיזוק. לא חסרות הוראות מהרבי על החשיבות בחיזוק ובעידוד, בפרט לילדי ישראל.

 

האם יש מצבים שהתחפושת היא בכלל טובה לילד?

בדיוק כמו שקליפה מגנה על הפרי כך לפעמים תחפושת או מסכה היא חלק ממנגנוני ההגנה של הילד. ולכן, כל עוד הקליפה מגנה על הפרי אני יודע שהקליפה טובה, אך מתי שהקליפה כבר גורמת לפרי להירקב, ולחילופין, לילד להפוך להיות בלתי נסבל ולהתנהג לא טוב, אז אני מבין שהמסכה מפריעה ואפילו חונקת.

כולנו מבוגרים כילדים, משתמשים במסכות בכדי להגן על עצמנו. בסוף הכל עניין של יעילות. אם המסכה משרתת אותי באמת ואני עושה לאבא ואימא נחת, וטוב לי באמת, ואני לומד טוב מה רע? אך אם התחפושת שחבשתי על עצמי מזמנת לי מכתבי ביקורת מבית הספר, או גורמת לחברים להתרחק ממני, וכל מילה שאומרים לי אני רץ להסתגר בחדר, כנראה שהתחפושת הזו לא מתאימה לי ולא משרתת אותי.

ואם בפורים לא בא לי?!…

וכעת לתחפושת הפיזית בפורים - יש ילדים שלא רוצים להתחפש, איך אתה מתייחס לזה?

כשילד לא רוצה להתחפש ואתה כן רוצה בכך, עליך לברר עם עצמך, למה זה חשוב לך? מפריע לך שהוא יהיה שונה מבחינה חברתית? הרי הוא יודע את זה לא פחות טוב ממך, וזה לא מפריע לו, או שזה מפריע לו אך הוא אינו יודע כיצד לשתף את הלבטים שלו. לכן כדאי לברר בדיוק את הסיבה שמביאה אותו להחלטה הזו. יכולות להיות לו לכך סיבות רבות; יכול להיות שנגלה שהילד כן רוצה להתחפש אלא שיש לו בעיה עם תחפושת ספציפית שאנחנו מבקשים לתת לו, אולי הוא מתבייש ללובשה. יכול להיות שהוא מרגיש שהוא יהיה ללעג וקלס אצל חבריו, אבל הילד לא יאמר זאת מפורשות, אלא רק יסרב להתחפש.

אם נמצא את שורת הסיבה, נוכל לפתור ביעילות יותר את הסיטואציה.

שאלה פרקטית לסיום: ילד שמבקש להתחפש לדמויות רעות ומפחידות, מה זה אומר עליו ואיך נטפל בזה?

מאוד תלוי בגיל הילד. עד גיל חמש שש,  גיל חינוך, אני לא אמור לשאול את הילד למה הוא רוצה להתחפש, וגם לא מביט מדי לעומק על כל בקשה שלו. לא כל דיבור של ילד יסודותיו בהררי קודש. בתור הורה או איש חינוך אציב גבולות ואדאג שהם לא יופרו. ניתן להגיד לילד בגיל הזה ‘אני מבין שזה מה שאתה רוצה, אך בבית הספר ובבית זה לא מקובל ולכן אני לא מאפשר לך את זה. נקודה. אשמח להסביר לך את העניין, אם תרצה לשמוע’. גם לילד גדול אני אבהיר בהחלטיות שזה לא מתאים, אך אני יוסיף גם הסבר תוך כדי שיחה של ‘אנשים בוגרים’. או אז אני יכול להסביר לילד שדמויות שליליות גורמות לנפש הבהמית להשתלט עלינו, או שחיות טמאות לא מתאימות לנפש של ילד יהודי וכו’. יכול גם להיות שההתנהלות הזאת של הילד מבקשת להתקרב אלינו, ההורים, וליצור דו שיח.

בנוסף, יש תחפושות שאנחנו יכולים לנחש על פיהן מה עובר עליו בעולמו הפנימי. אם הוא מחפש תחפושת עם דם, זה יכול להראות שכואב לו משהו, וצריך לברר מה כואב לו. אם ילד רוצה להתחפש למחבל ערבי, ייתכן שהוא חושש, בייחוד במצב של היום. אם ילד מבקש להתחפש לתחפושת מפחידה, אולי בגלל שהוא עצמו חי בפחד ורוצה להתמודד עם זה בצורה זו.  מצד שני, אם ילד מבקש להתחפש לליצן, זה מכיוון שהוא רוצה לצחוק ולשמוח יותר, ואולי, נקודת מחשבה להורים, הוא מרגיש שזה חסר לו ביום יום?!