דן קריצ’בסקי

חורף תשנ”ה. חג החנוכה מתקרב, ואני עסוק בניסיונות לגייס בחורים שיצטרפו אלי לשליחות בכפר-יונה.  למדתי אז בישיבה המרכזית בכפר חב”ד, ופעמים רבות נסעתי לסייע במקום שליחותו של בן-דודי, הרב נחמיה שמרלינג, שליח הרבי מלך המשיח בכפר-יונה. יומן של נס | הרב יוסף זאב רייניץ, הביא לדפוס: נ. פרידמן

באותן שנים, פעילות חנוכה של בית חב”ד כפר-יונה הייתה רבת היקף וחלשה על שלושה מוקדים מרכזיים. המוקד הראשון הוא בפעילות עם אנשי הישוב עצמם. השני בבתי הסוהר ובסיסי הצבא הרבים שפזורים סביב לעיר. והשלישי - בבסיסי הצבא באזור בקעת הירדן, שבשנים ההן היה הרב שמרלינג אחראי על הפעילות באזור זה. מובן שלכל אחד ממוקדים אלו היינו זקוקים לצוות גדול של בחורים שיפעלו במבצעים.

אבל משום מה, בתחילת חג החנוכה עוד היינו תקועים ללא בחורים באופק. ניסתי לגייס בחורים מכל ישיבות חב”ד, ולבסוף אף הצלחתי לגייס שני תמימים שלמדו איתי יחד בשנה הקודמת בישיבה בקרית-גת יחד עם בחור אמריקאי נוסף: הרב דן קריצ’בסקי, מי שמשמש כיום כשליח ורב העיר אופה ברוסיה. הרב מרדכי ביסטריצקי, כיום רב קהילת חב”ד בצפת, ובחור שלישי בשם יהושע שיינר.

מיידי האבנים נסים, ואנו מרגישים בטוחים

המצב הביטחוני באותה תקופה לא היה מזהיר במיוחד. היה זה אחרי חגיגות השלום המדומה של רבין, ויום אחר יום התנפץ השלום לאזרחי ישראל בפנים. ארגון הטרור ‘חמאס’, לא היה אז גוף מסודר ומאורגן, אלא חוליות טרור עממיות ששוטטו ברחבי יהודה ושומרון וניסו לפגע ביהודים. אחת מדרכי הפעולה העיקריות שלהם הייתה לעקוף רכבים של יהודים תוך כדי נהיגה פראית ולרסס את הרכב החולף בכדורים בניסיון לפגוע ביושביו.

דרך נוספת הייתה להפתיע רכבים ישראלים בעקיפה ועצירה פתאומית, ובעת שהרכב נעצר - להשליך בלוקים ואבנים ולהעלם מהזירה. בדרכים אלו הצליחו המחבלים ימ”ש לגרום לפגיעות במספר רב של יהודים ואף לאבידות בנפש. בינהם היה אסיר ציון ואיש ההתיישבות הרב מרדכי לפיד הי”ד שנהרג עם בנו שלום הי”ד באזור חברון.

ביום שני, נר ראשון של חנוכה, יצאנו לבקר אסירים בכלא שרון ויחד איתם הדלקנו את נרות החנוכה. בין האסירים היו מספר עצורים מנהליים מההתיישבות שנאסרו על כך שהעזו לדבר נגד חגיגות השלום המדומה. כשסיפרנו להם שאנו מתכוונים לנסוע לבסיסי צה”ל באזור שכם-טובאס, הוזהרנו לבל נעז לצאת לאזור זה ללא ליווי צבאי, מכיוון שהגזרה שם רגישה עד מאוד ומועדת לפורענות.

ואכן, השתדלנו לצרף אלינו לכל יציאה חייל מלווה שיאבטח אותנו בדרכנו. יום למחרת נסענו להביא את שמחת החג לחיילים שניצבו בגלגולי’ה ולפתע הותקפנו במטח אבנים אותם ידו לעברנו עשרות צעירים ערבים תושבי האזור. החייל שהתלווה אלינו נתקף בהלם ושמר על נשקו צמוד לקרקעית הרכב, יותר מזה לא עשה דבר.

מי שכן התעשת ופעל היה הרב שמרלינג, שנשא עליו דרך קבע אקדח ברטה קטן. הוא עצר את הרכב, יצא עם האקדח לכיוון חבורת מיידי האבנים והניס אותם. ההתמודדות שלו עם המצב נסכה בנו תחושת ביטחון ורוגע, מכך שאנו נוסעים יחד עם אדם אחראי שיצליח לפעול ולהתעשת במצבים שח”ו אולי יתרגשו עלינו.

יוצאים לשכם

יום רביעי, נר שלישי של חנוכה ואנו מתכוננים ליציאה לאזור שכם. לאחר המקרה אמש בו נרגמנו באבנים,  החלטתי שאת שלב ההרפתקאות עברתי כבר, ומה שחוויתי היה די והותר עבורי, לכן אשאר בכפר-יונה.

אחרי הכול, ניחמתי את עצמי, צריכים בחורים שידאגו גם לפעילות בכפר עצמו. מה גם שבאותו יום, הרב שמרלינג לא מצא אף חייל מלווה שיאבטח אותנו כקבוצה, כך שהייתי נחרץ שלא להצטרף ליציאה לשכם.

בפועל, היציאה התעכבה בכמחצית השעה, ובזמן הזה הספקתי לשנות את החלטתי ברגע אחד ולהצטרף אליהם. החלטה שבהמשך אספיק להתחרט עליה עשרות פעמים. לקחתי איתי ספר חת”ת נוסף לשמירה והצלה, וכרך ‘אגרות קודש’ של הרבי.

העמסנו בתא המטען של הרכב עשרות מגשי סופגניות, חנוכיות וציוד נוסף להדלקות. אנחנו הצטופפנו בקדמת הרכב עם בקבוקי משקה רבים שהיו פזורים על קרקעית הרכב מחוסר מקום. הרכב לא היה של הרב שמרלינג, אלא רכב שהביאו לו מצא”ח עבור הפעילות בחנוכה.

המחנה הראשון אליו הגענו היה מחנה ‘דותן’, מחנה שלמרבה הצער נמצא כיום בידי המחבלים ימ”ש, לאחר שנמסר להם כחלק מהפינוי בתשס”ה של גוש-קטיף וצפון השומרון. פעלנו בעיקר עם חיילים מהנח”ל.

לחב”ד אסייע בכל מקום.

מאותו מחנה זכורות לי שתי אפיזודות.

הראשונה, כשנכנסנו למטבח המרכזי של המחנה, קרא לי אחד החיילים וגרר אותי בהתלהבות לפינה מסויימת במטבח שם נגלתה לנגד עיני תמונה גדולה של אותו חייל מקבל דולר מידיו הקדושות של הרבי ולידה תמונה נוספת של החייל עם ר’ משה אדרעי מכפר חב”ד. הוא סיפר בהתרגשות שזכה ללמוד בבית הספר למלאכה בכפר חב”ד וביקש שנמסור דרישת שלום חמה לר’ משה. היה מרגש לראות איך הרבי חדר בו, וגם בהיותו במחנה הצבאי הוא תלה תמונה גדולה של הרבי.

השנייה, הייתה עם מפקד המחנה - קצין בדרגת אלוף משנה. מיד כשנכנסנו למשרדו הוא אמר ‘דעו לכם, שלחסידי חב”ד דלתי פתוחה תמיד, אעזור לכם בכל מקום שאהיה. בפסח האחרון הייתי בחופשה בתאילנד והרגשתי את ההתמסרות שלכם לכל יהודי במסירות נפש של ממש, וזה המעט שאולי אני יכול להחזיר לכם’.

המשכנו להתוועד איתו על חנוכה ועל ‘הרבי מלך המשיח’, יהודה המכבי של דורנו, ובסיום הוא התעניין ושאל לאן אנחנו ממשיכים. הרב שמרלינג ענה לו: “מפה ממשיכים ישר לשכם”.

“ויש לכם ליווי כלשהו?” שאל המפקד בחשש. הרב שמרלינג הסתכל עליו בחיוך והפנה את אצבעו כלפי שמיא.             

“על מה אתה מדבר? מי שומר עליכם?” המפקד היה נסער ביותר. “אתה יודע מה הולך שם בגזרה? אפילו צה”ל משתדל לא לעבור שם, וגם כשהוא מוכרח לעשות זאת, זה בשיירות בלבד”.

הרב שמרלינג, חדור ברוח השליחות, ניסה להרגיע את העניינים: “אלוקים הוא המלווה הכי טוב” אמר.

לעומת בטחונו הגדול של הרב שמרלינג, אני די חששתי. יצאתי לחפש חייל שאולי צריך להגיע לאזור שכם ויתנדב ללוות אותנו, אך לשווא. עברתי בכל המחנה ובדקתי האם יש מישהו שיוצא לכיוון או לאזור כפר תפוח, אך תגובת החיילים הגבירה אצלי את החשש יותר ויותר, ותגובות המומות נשמעו מכל עבר “מה אתם מטורפים? איך אתם יוצאים לשם?”

רמת החרדה אצלי הגיעה לשמיים. אבל הרב שמרלינג היה מלא ביטחון בה’, והזכיר שאנחנו הולכים בשליחותו של הרבי לשמח את החיילים, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים!

אולי עלה בזיכרונו של הרב שמרלינג הסיפור עם שלוחי הרבי לארץ הקודש, שבפורים תשל”ו נקלעו למארב מסוכן של ערבים משולהבים, וניצלו בנס. כמה שעות אחר-כך, במהלך ההתוועדות, סיפר על כך הרבי, תוך שהוא מתאר את השתלשלות האירועים לפרטי-פרטים. מי נסע במכונית (“כמה שלוחים. נהג ואיש צבא”); היכן אירע המאורע ומדוע עמדו שם הערבים (“תושבי המקום הערבים שאינם רוצים שיגיעו לשכם אספקה חדשה או חיילים ויהודים”); מה חשב איש הצבא ובמה שכנעו אותו השלוחים (“השלוחים ענו לו בפשטות: היות ומוטלת עלינו שליחות – לעודד יהודים ולשמחם בשמחת הפורים”); ולסיום, חתם הרבי את הלקח וההוראה הנלמדים ממעשה הדברים: “שזהו בעצם התוכן של המגילה, שכאשר יהודי עומד בתוקף על יהדותו והוא לא חושב פעמיים, אלא אדרבה – מבצע בפועל את הנדרש ממנו, הרי הוא מצליח מבלי להינזק או להזיק – לא רק ליהודים אלא גם לגויים…”

סטייה מסוכנת

ככל שקרבנו לאזור שכם, הלחץ גבר. הרכב שלנו קושט בפלקטים של חנוכה ועוטר בחנוכייה גדולה שניצבה בגאון על הגג, מה שהסגיר היטב את זהותם היהודית של יושבי הרכב – איתו אנו מתכננים לעבור במעוז המרצחים שונאי ישראל.

במהלך הנסיעה, הרב שמרלינג הוריד לרגע את הידיים מההגה וטען את אקדחו האישי. את האקדח הטעון הניח על ברכיו והמשיך בנסיעה רגועה. מעשה זה הכפיל ושילש אצלנו את רף הלחץ.

כבר מרחוק ראינו את הכניסה לשכם. הכניסה מחולקת לארבעה נתיבים, שני נתיבים לכל כיוון, שפס ההפרדה המבדיל ביניהם הוא כעין רמפה משופעת, כך שהיציאה מהעיר גבוהה מהכניסה בשני מטרים לערך.

ככל שהתקרבנו לכניסה, נעשתה התנועה איטית, רכבים רבים השתרכו לאיטם בשעה זאת והמבטים העוינים מהרכבים בסביבה לא תרמו לשלוות נפשנו. גם הרב שמרלינג לא היה יכול להשאר אדיש מול הסיטואציה המסוכנת. “הם יכולים לעשות לנו פה אמבוש” סינן בשקט ספק לעצמנו. “ברגע אחד הם סוגרים עלינו מכל הכיוונים, ועושים בנו כטוב בעיניהם”. רעדנו.

הרב שמרלינג תפס את האקדח ביד, וניסה לנתב בין שובל הרכבים. לפתע, הוא אחז את אקדחו בפיו, כאשר יד ימין על ההילוכים, יד שמאל על ההגה, ובהחלטה של רגע הוא עלה על השיפוע שהפריד בין שני הכיוונים.

הרכב התקשה בעליה ולבסוף נחת בנתיב הנגדי בו התנועה זרמה יותר, אבל לכיוון הנגדי… הרב שמרלינג נהג במהירות וניווט את הרכב מול כל הרכבים האחרים, תוך כדי צפירות היסטריות וזיגזוג, מה שגרם לרכבים רבים להיעצר בצד בבהלה.

הלב דופק, הצמדתי את החת”ת הנוסף חזק ללב והתחננתי לרבי מלך המשיח שידאג לנו לשמירה. דן קריצ’בסקי בלחץ התחיל לקרוא ‘אגרות קודש’, וכך לאחר מספר דקות מסויטות מצאנו את עצמנו בקבר יוסף. קבר יוסף היה עם נוכחות צבאית, והרב שמרלינג החליט לבקר את החיילים שם.

ללב הסכנה

הלב חזר לקצב הרגיל, אי של שפיות בג’ונגל של מרצחים. האודם חוזר לפנים, וכמה כוסות מים שרוקנו לתוכנו הרגיעו אותנו לגמרי. היינו בטוחים שעכשיו נחזור לכפר-יונה. אבל לאחר מספר דקות שבהם פעלנו עם החיילים הכריז הרב שמרלינג “חברה, מחכים לנו חיילים ב’חמאם אל מליח”.

‘חמאם אל מליח’ זה אזור בבקעת הירדן בו ממוקם בסיס טירונות ענק של צנחנים. הדרך לחמאם אל מליח עוברת את שכם, חוצה את טובאס ופארה, ושם בתחילת הבקעה ממוקם הבסיס.

בניסים גדולים עברנו את שכם, והגענו לכביש המשובש בטובאס. “תביטו לצדדים, תראו שלא זורקים עלינו בלוקים” פוקד הרב שמרלינג כשאנו נכנסים לעומק טובאס.

‘מה זה יעזור ברגע האמת?!’ חשבתי לעצמי בחשש. הרי ברגע שיזרקו עלינו בלוקים, עד שנעדכן את הרב שמרלינג, ועד שהוא יעצור את הרכב, וירתיע את הזורקים עם אקדח, יוכלו כבר לסקול אותנו.

הכביש בטובאס העיירה חסרת הפיתוח, עבר בין חצרות בתים וחצרות של אנשים, כך שבכל רגע נתון היו יכולים להפתיע אותנו מגג אחד הבתים, אך גם את העיירה הזו עברנו בחסדי ה’.

המשכנו לנחל תרצה ושם ב’פארעה’ עלינו לכיוון מתקן כליאה צבאי. חשבנו לעצור, אך לבסוף החלטנו שמכיוון שבמתקן כליאה זה משרתים חיילי מילואים שאמורים לחזור הביתה בחנוכה, נבקר קודם אצל החיילים הסדירים שלא יחוו חמימות בחג אם לא נגיע אליהם.

החלטנו שבמידה וישאר לנו ציוד, נקפוץ גם למילואמניקים ב’פארעה’ בחזור. הגענו ל’חמאם אל מליח’ עברנו בין החיילים, שמחנו ושימחנו. משם חזור למילואוימניקם בפארעה. את הסופגניה האחרונה שהייתה לנו הענקנו לש.ג. כשיצאנו מהמתקן בפארעה.

חשופים לטרור.

השמש כבר שקעה, עליתי על גג הרכב והדלקתי את הנורה הרביעית של החנוכיה. היינו חייבים להזדרז, נכונו לנו עוד מספר אירועים באותו הערב. אירוע גדול שתוכנן ב-מחנה קבע 21 הסמוך לכפר-יונה, הדלקה מרכזית וכינוס בקניון בעיר, וטקס חנוכת הבית לבית-כנסת חדש שנבנה בישוב.

הרב שמרלינג הגביר את מהירות הנסיעה, עברנו את ‘פארעה’ ודהרנו לכיוון שכם. לא היה לי כוח נפשי להכנס שוב ללחץ ולמתח כשאני ליד חלון חשוף לסכנות של יריות או אבנים, אז נשכבתי על הרצפה בינות לבקבוקי המשקה.

רבע שעה שכבתי ככה, וכשהתרוממתי שמתי לב שהכביש רטוב ומחליק, גשם מטפטף. עברנו את טובאס, וכעת נסענו בכביש שמחבר בין טובאס לשכם. כביש זה הוא כביש מעוקל בירידה מצד אחד שלו תהום פעורה ומצד השני צלע הר סלעי כך שהנסיעה במקטע זה מסוכנת מאוד.

התקדמנו על הכביש, הרוגע המדומה השרה בנו שלווה והלחץ נרפה מעט. פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הרכב שלפנינו שהיה במרחק מה מאיתנו נעצר בסוף המדרון ומטרתו היתה ברורה: לפגוע בנו. הלב עוצר, הפחד מזדחל ומשתק את הגוף כולו, האם גם אנחנו נהיה מקורבנות השלום?

הרב שמרלינג מנסה לבלום את הרכב, אבל הירידה הייתה תלולה והכביש רטוב מה שלא אפשר עצירה פתאומית. לחרדתנו, תוך ניסיון בלימת הרכב, ההגה ננעל.

אנחנו שועטים כלפי מטה, ההגה נעול, הבלמים לא עוצרים, מימין תהום פעורה, משמאל צלע הר, והרב שמרלינג מאבד כליל את השליטה על הרכב. הפחד משתק, החיים חולפים כמו בסרט נע, אין כל דרך לברוח, עוד רגע מתרסקים או נופלים לידיהם של מרצחים ארורים שרק מחכים לנו. אין כל דרך לתאר את מה שעובר בראש.

ניסים גדולים דרך תאונה מסוכנת.

כאן בנקודה זו מתחילה שרשרת הניסים, שגם כיום, לאחר שנים אני מתפעל איך ראינו במוחש ובגלוי את יד הקב”ה בכל רגע ורגע.

הרכב שעט בכביש המתעגל, כאשר לנו אין כל שליטה עליו או על המצב, אבל ידו הגדולה והרחומה של הקב”ה החזיקה את הרכב צמוד לאספלט.

בצורה בלתי הגיונית עם הגה נעול, הרכב התעגל גם הוא עם הכביש ולאחר דקה ארוכה שנדמתה כנצח התנגשנו בעוצמה רבה באחד הרכבים שעלה מהכיוון הנגדי. תכולת הרכב עפה החוצה, ואנו הועפנו בעוצמה רבה לכיון הדפנות הפנימיות של הרכב. הרגשתי שאני שלם אבל עצמתי את העיניים מסרב לראות מה קרה לחבריי.

לקח לנו רגע אחד של התאוששות ובניסי ניסים גילינו שמלבד מכות יבשות בידיים ובגפיים כולנו יצאנו בריאים ושלמים מהתאונה הקטלנית הזו.

יצאנו החוצה, החלק הקידמי של הרכב והרדיאטור היו מרוסקים לחלוטין, המים והשמן נשפכו ויצרו שלוליות על הכביש הרטוב. תכולת הפג’ז פזורה על הכביש. ואנחנו בחסדי ה’ בריאים ושלמים.

אמנם מהתאונה ניצלנו, אבל צריכים גם לצאת מפה, אחרי הכול אנחנו תקועים לבד בגוב הטרור. בין טובאס לשכם, שני קיני מחבלים צמאי דם, תקועים ללא רכב, מנותקים ללא כל פלאפון, טלפון, או מכשיר אחר ליצירת קשר. בכביש שבו לא עוברים גם רכבים צבאיים. 

הרכב שארב לנו למטה כבר הספיק לברוח ברגע שראה איך העניינים מסתבכים. אבל שאר הרכבים שנוסעים בכביש עוצרים גם עוצרים ואט אט אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בעשרות בני מיעוטים שמביטים בנו במבטים יוקדי שנאה.

הרב שמרלינג ניסה להסביר לנהג שפגענו בו שאנחנו לא אשמים כיוון שהיה רכב שעצר לפנינו. אך היה נראה שזה לא הדבר שמעניין אותו כעת. הוא שאג עלינו וכולם סביבו מסייעים לו. חזרתי לרכב ושלפתי מתא הכפפות את הכדורים לאקדח, דחפתי את זה לידיו של הרב שמרלינג מתוך מחשבה שעל כדורים אלו אנחנו הולכים לחיות, או חלילה.

הרב שמרלינג מנסה להרגיע את הרוחות ואת ההמון השוצף, ובמקביל הוא מורה לי: ‘תעלה למעלה, לאבטח אותנו”. לא שאלתי עם מה, לא שאלתי איך, בכל מקרה עדיף להיות למעלה מאשר מסובב בעשרות עוינים. לקחתי איתי את דן קריצ’בסקי ועלינו למעלה. מלמעלה ראיתי איך בכל העת מצטרפים ועוצרים עוד ועוד אנשים שמתאגדים סביבינו ובכל רגע יכולה לפרוץ מהומה.

ארבעה בחורים צעירים ושליח אחד מוקפים בעשרות ערבים משולהבים ללא כל אפשרות טבעית להיחלץ מהמצב זה. שילבתי את ידי מאחורה במחשבה שאולי הערבים יחששו שגם אני מחזיק אקדח. חברי דן קריצב’סקי, החל לצעוק לעברם ולאיים שהצבא וצוות חילוץ בדרך לכאן. דבר שהיה חסר בסיס לחלוטין. ולהפך, היה ברור לנו ולהם שאין לנו כל סיכוי.

“ולמוות לא נתני”.

אין מה לחכות לרכב מושיע, מכיון שאף יהודי לא עובר באזור. לחטוף רכב ולברוח גם אינה אופציה כאשר כמות אדירה של רכבים חונים בצידי הכביש וחוסמים מאתנו כל גישה ליציאה אפשרית. בראשנו חולפות מחשבות ודמיונות כיצד עוד כמה דקות נאבד פה את חיינו ר”ל.

עד שמישהו ישמע שנתקענו פה, יכולים לחלוף עוד מספר שעות, והסובבים פה לא נראים מסוג האנשים שיזעיקו עזרה בעבור יהודים. מי יודע איפה נהיה אז.

מילות ההלל שהתפללנו הבוקר מקבלות משמעות חדשה “יסר יסרני י-ה, ולמוות לא נתני”. אנחנו מוכנים לסבול את כל הייסורים, רק לא למות פה על אם הדרך.

הדקות חולפות בלאט, מבטי השנאה מתמקדים, ועוד המון מתקבץ סביב. רבע שעה כך חולפת באי וודאות מה יהיה עלינו, ובאיזה רגע בדיוק תפרוץ המהומה. רבע שעה של פחד וחרדה, רבע שעה של חשבון נפש עמוק על כל מה שהספקתי או לא הספקתי לעשות בחיי, היפך החיים מעולם לא היה קרוב כל כך.

אני מביט מטה אל המשך הכביש, ורואה משאית שעולה מכיוון שכם. לא ייחסתי לה משמעות מיוחדת, התלבטתי רק האם גם נהגה יצטרף לצוות הסובבים המשולהבים. המשאית ממשיכה לעלות לכיוננו, ולפתע אני שם לב שזו כלל לא משאית, אלא ‘טיולית’ - משאית ממוגנת אליה מחובר מאחורה כעין אוטובוס בו יושבים המון חיילים ישראלים.

הצלה ניסית

חיילים פה? באמצע הכביש הזה? איך הם ידעו להגיע? אני צועק לעבר הרב שמרלינג: ‘חיילים מגיעים!’ ואני עצמי לא מבין? מה, מישהו שמע על התאונה שלנו?

אני מרגיש איך הלב שלי מטפס ועולה כלפי למעלה, תחושה שעד אותו רגע לא ידעתי שאפשר לחוש אותה.

הטיולית נעצרה, והחיילים שבפנים התפלאו לראות אותנו, ‘מה אתם עושים פה?’ שאלו. ספרנו להם את הסיפור בקצרה, ומתברר שפעם אחת בשבוע, ישנה תחלופת חיילים במתקן הכליאה בפארעה, וזה אחת הפעמים היחידות בה הצבא כן משתמש בכביש זה, ובהשגחה ניסית ובחסדו הגדול של הקב”ה אותה תחלופה הייתה בדיוק בשעה בה נתקענו בכביש זה.

אנחנו לא גומרים להודות לה’ על הנס הגדול שהתרחש לנו כרגע,  ומטובאס יורדת אלינו ‘טיולית’ נוספת ובה מספר חיילים וקצין. פשוט נס גלוי שמלובש בדרכי הטבע!

סיפרנו לקצין את הסיפור, והוא לא מאמין. הוא הסביר לנו את מה שכבר ידענו, שהעצירה של הרכב הראשון הייתה ככל הנראה של מחבלים שזאת היא אחת השיטות שלהם לפגוע ביהודים. לסבך רכבים במקטעי כביש מסוכנים, ובמיוחד עם הגשם שמטפטף. הוא גם סיפר של”ע היו כבר מספר יהודים רב שנפגעו בצורה זאת.

הרב שמרלינג לא בזבז זמן וביקש שנעלה על הטיולית הריקה עם החיילים ונתקדם לכיוון צומת מורשה ומשם נסע לכפר-יונה להמשך הפעילות “אני נשאר פה עם החיילים לשמור על האוטו”.

אספנו את הציוד ועלינו לרכב של החיילים. הדרך חשוכה לא רואים דבר וסוף כל סוף תחושת בטחון. ירדנו בצומת ‘מורשה’ ומשם נסענו באמצעות טרמפים לכיוון כפר-יונה. בצא”ח שמעו דרך הצבא על התאונה ושלחו קבוצת בחורים אחרת למ.ק. 21. כך שלנו נשאר להגיע לחנוכת בית-הכנסת.

אפילו הגוים מבינים..

רכב של קבלן עצר לנו בצומת, ‘אין לי כסאות, אתם רוצים לעלות מאחורה?’ הצטופפנו עם הציוד של הקבלן. לא שכחנו שאנחנו שלוחים של הרבי וסיפרנו לו על הרבי מלך המשיח, ועל המסר שלנו מימי החנוכה שאנו צריכים להיות נרות להאיר.

הקבלן התרגש מאוד וסיפר לנו שבאחת החופשות שלו עם חבריו בלונדון ניגש אליהם גוי באחד מאתרי התיירות, ששמע אותם מדברים בלשון הקודש והזמין אותם לביתו. הגוי כיבד אותם כל כך ואירח אותם במשך מספר ימים למרות שלא הייתה ביניהם כל היכרות מוקדמת.

בכל הזמן הסביר לו הגוי, שהוא מעניק להם את הכבוד הזה כי הם בנים לעם הנבחר והקדוש - העם היהודי. “כל רגע שאתם איתי”, אמר הגוי המארח, “אני מתענג בתענוג עילאי, רק לשמוע אתכם מדברים בשפת התנ”ך”.

אז, ממשיך הקבלן, לא היה לזה כל משמעות עבורי, העיקר נהניתי מבית-מלון חינם. אבל היום, אחרי שאתם מדברים איתי ומסבירים לי מה זה יהודי ומה התפקיד שלי בעולם - אני שואל את עצמי: אם גוי בלונדון מבין מהי המשמעות של יהודי, איפה אני?

ראינו בחוש איך נפשו האלוקית התעוררה.

כשהגענו לכפר-יונה, הלכנו מייד לקניון בו התקיים האירוע הגדול. אבל בסיומו לא ידענו האם להמשיך לביתו של הרב שמרלינג. אולי אשתו תיבהל ותשאל למה הגענו בלעדיו? ולנו, לא יהיה בדיוק מה לענות.

לבסוף שמענו שהרכב נגרר על ידי רכב צבאי למחנה הסמוך. ואת הרב שמרלינג לקחו החיילים לכפר תפוח ומשם הוא נסע במונית ספיישל לכפר-יונה.

כמובן שלחנוכת-הבית הוא לא הספיק להגיע, אבל אנחנו היינו גם היינו. השעה התאחרה ואנשים היו טרודים מדוע הרב לא מופיע? סיפרנו להם שעברנו תאונה קלה, והרב אמור להופיע בעז”ה בכל רגע, אבל הרגעים הלכו והתארכו.

לאחד המתפללים היה אז פלאפון, חידוש גדול באותם ימים, וכל כמה דקות הוא ניסה להתקשר ולברר האם הרב כבר חזר, אבל לא היה חדש.

השעה ממש התאחרה, והיינו חייבים לתפוס פיקוד. קמתי ממקומי והתחלתי לדבר. בחור שאף פעם לא דיבר בצורה רצינית מול קהל, וממש לא יודע מה להגיד בחנוכת הבית, אבל הקב”ה סייע, ובשעה זו הוא שם בפי דברים שלמדתי לפני עשרים שנה, ודברים שאלמד עוד עשרים שנה.

החיות וההתלהבות של אנשי המקום מחנוכת בית-הכנסת החדש ריגשה אותי, והתחלתי לנאום מהלב: “אתם ממש כמו נרות חנוכה, נרות חנוכה מצוותם משתחשך דווקא, שהאור החיצוני מתחיל להתעמעם אזי דווקא מדליקים את הנר. אני יהודי שגדל ונולד בירושלים בשכונה חרדית מאוד חזקה, אף פעם בחיי עוד לא ראיתי שמחה כזאת של קדושת בית-כנסת.

דווקא כאן בכפר יונה, מקום שאנשים יכולים לחשוב שהוא מקום שלא מצטיין בתורה ובמצוות חלילה, דווקא פה מרגש לראות את השמחה וההתלהבות מחנוכת בית כנסת חדש. כי האור מאיר דווקא כשחשוך”.

הרגשתי איך הרבי מלך המשיח הכניס לי את המילים לפה “ודברי אשר שמתי בפיך”.

במידה מסויימת, עד היום, לאחר עשרים שנה כשאני אומר בחנוכה את תיבות המילים “להודות ולהלל.. על ניסך ועל נפלאותיך ועל ישעותיך” אני נזכר בנס חנוכה הפרטי שחוויתי אני.