לכל יהודי יש תפקיד בעולם ולשם כך עליו להשתמש לפעמים ב”מחט” נוקבת כדי לחבר שני הפ

לכל יהודי יש תפקיד בעולם ולשם כך עליו להשתמש לפעמים ב”מחט” נוקבת כדי לחבר שני הפכים, שני ניגודים. את הרעיון הזה ביטא אביו של הרבי מה”מ, רבי לוי יצחק שניאורסאהן ע”ה, ומכאן גם לקח והוראה לאתגרים שלנו בתקופה זו “להביא לימות המשיח” • לחיים!

בכינוס השלוחים שהתקיים בערב כ’ מנחם אב ה’תשמ”ט ברמת–ישי, סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס דברים ששמע מפי בעל ההילולא, הרה”ק ר’ לוי יצחק נ”ע.

היה זה באחד הימים שבהם עבר רבי לוי יצחק לפני התיבה לרגל “יארצייט” (בשנת תרפ”ט או תר”צ). הוא הסביר אז (על פי דרכו המיוחדת בתורה, הדרך המופלאה שפיתח והרחיב והעמיק בנו הרבי מלך המשיח שליט”א בתורתו) את המשנה האחרונה בפרק ז’ דמקוואות, אותה נוהגים ה”חיובים” לומר אחרי התפילה: “מחט שהיא נתונה על מעלת המערה” - כל יהודי הוא בעצם בבחינת “מחט”. כשם שעניינה של המחט הוא לתפור ולחבר שני דברים, כך כל עניינו של יהודי הוא לחבר ולאחד את העליונים עם התחתונים, את הקב”ה עם העולם.

כיצד מתחילה המחט לעשות את עבודתה בחיבור ואיחוד שני הדברים? - באמצעות דקירה. היא דוקרת ועושה חור בתוך הדבר אותו היא רוצה לתפור ולחבר. זהו השלב הראשון בתפירה. מיד לאחר מכן בא השלב השני, להכניס חוט בתוך החור ולקשר ולחבר אותו עם הדבר השני. כך - אמר רבי לוי יצחק - גם בתפקידו של יהודי כ”מחט”. תחילה, לפני הכל, עליו לפעול שם ביטול, לדקור ו”לעשות חור” במציאות היש. זה מאפשר לו את הגישה הראשונה, את האפשרות “לתפור” את הנבראים, לחבר ולאחד אותם עם הקב”ה.

מאידך, אם המחט תסתפק בדקירה בלבד, בעשיית החור, ולא תכניס בתוכו את החוט המחבר והמאחד, היא החמיצה את תפקידה (ואולי להיפך). לא מספיק רק לדקור. יש צורך בחלק העליון של המחט, “אוזן” המחט (“קופא דמחטא” בלשון הגמרא), שבתוכה משחילים את החוט המחבר והמאחד. כך גם ביהודי: אל לו להסתפק ב”דקירה” בלבד, כי בזה לא תהיה שום תועלת. צריך שתהיה לו “אוזן” קשבת, לשמוע ולקבל. עליו להכניס לתוכו, ולתוך הדבר עמו הוא מתעסק, את ה”חוט” המחבר והמאחד את העניינים של תורה ומצוות, כוון שעל ידם מחברים ומאחדים את העליונים עם התחתונים, להיות לאחדים כאחד.

בתום כינוס השלוחים, העבירו, כנהוג, את תוכן כל מה שהתנהל בכינוס, כולל הדברים האמורים, אל כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. הרבי התייחס לדברים מיד למחרת, בשיחת כ’ מנחם אב, והוסיף ביאור והסבר בעניין זה, לאורך לרוחב ולעומק, כאשר בקשר לזה הוא מסביר גם את המשך דברי המשנה.

לאחר מכן, לקראת כ”ב שבט תש”נ, הגיה הרבי את הדברים, יחד עם שיחות נוספות, כ”הדרן” על פרק כ”ד דכלים ופרק ז’ דמקוואות.

•

אחד ההסברים שהרחיב הרבי, עוסק באותה “מחט”, נשמתו של היהודי, שירדה לעולם הזה התחתון, ו”היא נתונה” ב”מערה” - בחור נידח. גדולה ועצומה היא ירידה זו, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אבל כל מטרת ותכלית הירידה היא - כדי שהיא תוכל להיות “מחט”, לפעול בתוך העולם הירוד והמגושם, ולקשר ולחבר ולאחד אותו באלקות. לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

לאמיתו של דבר, ירידה זו של הנשמה ל”מערה”, היא צורך עליה, כי דווקא על–ידי ירידה זו תתעלה הנשמה עוד יותר. וזהו הפירוש ב”על מעלת המערה” - שדווקא על ידי הירידה הגדולה והעצומה אל “המערה”, תתעלה הנשמה למעלה מעלה, אל המעלה העליונה ביותר.

ממשיכה המשנה: אותה “מחט” שהייתה נתונה על מעלת המערה - “היה מוליך ומביא במים, כיוון שעבר עליה הגל טהורה”: עבודה זו, עבודת הנשמה בהיותה כאן בעולם הזה, צריכה להיות באופן של “היה מוליך ומביא”, הלוך וחזור, רצוא ושוב, העלאה והמשכה. לא להסתפק רק בעבודה ב”קו” אחד, ב”קו” של “מביא” בלבד, העלאה והתעלות מעלה מעלה יותר ויותר. שכן, אם עובדים את ה’ רק ב”קו” אחד, פירושו של דבר שאין כאן עבודת ה’ בביטול מוחלט אל ה’, אלא כביכול תופסים רק ב”קו” המתאים ל”קו שלי”. לפיכך צריכה להיות העבודה בשני הקווים כאחד, “מוליך ומביא”.

•

הרעיון הזה תקף גם בעבודה “היחידה שנותרה בעבודת השליחות”: מי שמגביל את מסירות–נפש שלו עבור הרבי מלך המשיח שליט”א רק לאופן העבודה ול”ציור” לו היה רגיל עד עתה. וכאשר מגיע סוג חדש של עבודה, כאשר הדרישות הן באופן אחר, וכל צורת ההנהגה צריכה להיות חדורה עם נקודה אחת ויחידה - “לחיות עם משיח”, טוען הוא: אני מוסר את נפשי ואת כל חיי ואת כל מציאותי אל הרבי, למלא את שליחותו, ללמוד וללמד את תורתו, להפיץ את המבצעים שלו, אבל קשה לי עם סוג העבודה החדש, שאינו מסתדר לי כל–כך עם כל ה”מציאות דקדושה” עליה גודלתי וחונכתי

- עליו לזכור ולהזכיר לעצמו, כי דווקא בזה הוא המבחן האמיתי אם כל המסירה והנתינה שלי אל הרבי היא מוחלטת ומלאה. כי בלא זה ייתכן שמקדישים את כל החיים ואת כל המציאות עבור הרבי, אבל רק כפי שאני מבין ואני מרגיש ואני חי. ואילו כאשר נדרש לפתע להניח הצידה את המציאות שלי, גם המציאות דקדושה עליה גדלתי וחונכתי כל ימי חיי בתומכי–תמימים של “דור השביעי” - שם אני כבר לא כל כך מוכן למסירות נפש שכזו…

זה חשבון הנפש שצריך להיות לכל אחד מאתנו - האם אני אכן מוכן להניח עצמי הצידה, יחד עם כל המציאות שלי, עבור “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”? האם “מציאות דקדושה” שלי הכוללת לימוד והתבוננות ותפילה וקיום הוראות הרבי שליט”א ועיסוק במבצעי הקודש משתלבת בתוך ה”נקודה” של הכל: ש”כל ימי חייך”, כל החיים וכל המציאות הם אך ורק “להביא לימות המשיח”?!

בוודאי הרבי ינצח וימלא וישיג את המטרה, ובפרט בקשר ליום ההילולא של אביו, הרה”ק ר’ לוי יצחק, שגילם כל חייו את מסירות הנפש הנפלאה ביותר, שהניח הצידה את כל גדלותו והפלאתו, והתעסק להפיץ יהדות וחסידות גם לפשוטים ביותר ותוך סיכון נורא על כל צעד ושעל, ועמד ללא חת בכל החקירות וכו’, כידוע ומפורסם. ובוודאי שהיה כבר די בכל ה”גלים” שעברו עלינו, ותיכף ומיד ממש נצא גם מה”מים” של “מעלת המערה” אל ההתגלות המלאה של הרבי שליט”א מלך המשיח לעיני כל בשר, תיכף ומיד ממש.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.