ממרחק אלפי המילין המפרידים בין ארץ הקודש לברוקלין הרחוקה, חש הרבי מלך המשיח במתח
ממרחק אלפי המילין המפרידים בין ארץ הקודש לברוקלין הרחוקה, חש הרבי מלך המשיח במתחולל בלבו של צעיר יהודי מתקרב, המזיל דמעות במקווה צאנז בעיר העתיקה של צפת, כשעולמו הפנימי נקלע לסערת רגשות עמוקה שאיימה להרחיקו מהיהדות… • חיים ברוק חושף בדידי הווה עובדא מרגש שהתרחש לפני עשרות שנים, וסוגר קצוות נעלמים בי
ממרחק אלפי המילין המפרידים בין ארץ הקודש לברוקלין הרחוקה, חש הרבי מלך המשיח במתחולל בלבו של צעיר יהודי מתקרב, המזיל דמעות במקווה צאנז בעיר העתיקה של צפת, כשעולמו הפנימי נקלע לסערת רגשות עמוקה שאיימה להרחיקו מהיהדות… • חיים ברוק חושף בדידי הווה עובדא מרגש שהתרחש לפני עשרות שנים, וסוגר קצוות נעלמים בין ברוקלין, צפת וירושלים ערי הקודש
בית כנסת ‘צמח צדק’ בצפת העתיקה | מקווה צאנז בצפת העתיקהלא היה לי קשר מיוחד עימו. הכרתי אותו רק מהתרומה הקבועה שהעניק לתהלוכת ל”ג בעומר אותה זכיתי לארגן במשך מספר שנים בשכונה מסויימת באחת הערים בארץ ישראל. מראהו כשל חסיד וותיק, זקנו הדור, ועיניו מביעות רגש חסידי עמוק. מעבר לחזותו החיצונית, לא ידעתי עליו דבר, ולא החלפתי עימו יותר ממספר מילים. אך יום אחד נחשפתי בהיסח הדעת לסיפור חייו (תרתי משמע), סיפור מרגש, הטומן בחובו את המסר העז כי הרבי מלך המשיח חש ומרגיש את העובר על כל יהודי ויהודי כבנו יחידו ממש.
היה זה ביום–טוב של חג הסוכות, בשנת הקבוצה שלי, ה’שנה תמימה’ אצל הרבי מלך המשיח ב–770 בית חיינו. יצאנו מספר תמימים לאחר התפילה ב–770, להתארח לסעודת היום–טוב בסוכתה של משפחת כהן, ממשפחות אנ”ש בשכונה. אותה משפחה (שתבורך בכל מילי דמיטב בגו”ר) נוהגת באופן של קבע לארח על שולחנה בסעודות שבת וחג את התמימים הלומדים ב–770 במסגרת שנת ה’קבוצה’, ומטבע הדברים, בחודש תשרי נוספים גם אורחים רבים מארץ הקודש.
הסוכה המרווחת היתה מלאה באורחים רבים והאווירה החסידית השוררת דרך קבע בשכונת המלך, היתה חגיגית במיוחד באותה סעודה. כל אורח בתורו אמר נקודה משיחה של הרבי מלך המשיח או סיפר סיפור חסידי מיוחד, בין לבין נוגנו ניגונים חסידיים וה’לחיים’ נשפך כמים. האווירה היתה עילאית, תחושה של ‘אשרינו מה טוב חלקנו שחסידים של הרבי אנחנו’, וזכינו לשהות בבית חיינו.
מצודתו פרושה על כל קצוי תבל
במהלך ההתוועדות הזכיר אחד המסובים בתורו כי האושפיזין של אותו יום הוא יצחק אבינו, ואילו האושפיזין החסידי הינו הרב המגיד, וביאר את השייכות ביניהם, על–פי דברי הרבי, ששניהם התאפיינו בישיבה במקומם ומשם פעלו על היהודים בכל מקום בו הם נמצאים.
בסיום דבריו התנער פתאום אחד מהיושבים. היה זה היהודי שחזותו היתה מוכרת לי, אך מעבר לכך לא הכרתיו. ר’ פנחס (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת, לפי בקשתו) הרים את כוסית הלחיים וביקש לספר את סיפורו. ניכר היה עליו כי התרגשות אופפת אותו, שמא מחמת זיכרונותיו מהקורות אותו שצפו לפתע במוחו, או אולי מאחר ועדיין לא היה לגמרי בטוח ברצונו לחלוק את סיפורו האישי עם שאר המתוועדים.
קולו הנרגש גרם לכולם להטות אוזן. ניכר היה על פניו כי הסיפור אותו הוא עומד לספר נובע מעמקי לבבו. בטרם פתח בסיפורו, אמר: “סיפורי ימחיש את העובדה הידועה לכל, כי למרות שלנו נראה שהרבי נמצא רק במקומו ב–770, האמת היא שמצודתו פרושה בכל קצוי תבל”…
הנה הוא הסיפור כפי שסיפרו ר’ פנחס:
כיסופים וגעגועים שלא מרפים
משהו טמיר ונעלם במעמקי לבו של פנחס, צעיר יהודי בשנות העשרים המוקדמות לחייו, לא נתן לו מנוח. הוא היה בשיאה של קריירה מצליחה, כסף וכבוד לא חסרו לו, העתיד נראה היה עשיר ומבטיח, אך דבר מה עיקש ולא–ברור מנע ממנו להשתלב בזרם החיים הקליל, כדרכם של צעירים רבים אחרים בני גילו.
כיסופים וגעגועים מילאו את לבו, ולא נתנו לו מרגוע. לְמה הוא כה כוסף ומשתוקק, לא ידע. הדבר הטריד את מנוחתו ופנחס מצא את עצמו במסע חיפוש ארוך אחר המנוחה לנפשו הרוגשת והסוערת. חיפושיו הביאוהו לקרוא ספרות של כתות שונות ומשונות ולאחר שעבר על החומר ביסודיות פנה אל בית ההוצאה–לאור והתחקה אחר מקום מושבם של כתות אלו. הוא חבר אליהן, בניסיון למצוא בהן את אשר איוותה נפשו, אך לבסוף העלה חרס בידו.
הבית בו גדל פנחס לא הושתת על יסודי התורה והמצוות, ואם כי ידע על קיומם של שומרי תורה ומצווה, ניסה בתחילה להתכחש לעובדה זו וחיפש את מבוקשו אצל חוצבי בורות נשברים. אך בסתר לבבו ניקר לו קול פנימי שאמר כי אם בקרב הכתות וה’אמונות’ השונות לא ימצא את מבוקשו, תהיה זו ההוכחה שמקור המים החיים שוכן בקרבם של אלו, היהודים האדוקים, למרות שישנם שכה אוהבים לשמור מהם מרחק…
התרפקות על ערכי היהדות
לאחר גלגולים רבים ושונים, אכן החל פנחס להתקרב ליהדות. ומשטעם, אחז ולא הרפה. כל עלון תורני או ספר קבלי שנקלע לידיו הצית בקרבו אש בלתי מוסברת של תשוקה וגעגועים. הוא קנה ספרי קבלה והגה בהם, מבלי להבין מילה, אך מתוך תחושה שהוא מבין המון. כמו זבוב הנמשך לאש מבלי יכולת לעוזבה, מצא את עצמו מתרפק על כל דבר תורה שנקלע לידיו. ואט אט החל לחוש שאכן זהו מקומו וכאן תבוא נפשו הסוערת על סיפוקה.
את שחר ילדותו ליוו עיר הקודש צפת, ומושב מירון הסמוך לה. הוריו היו נוסעים לא מעט לצפון הארץ ומאז ומתמיד נמשך פנחס לאווירת הקדושה והמסתורין המאפיינים כל כך את צפת וסמטאותיה.
היה זה בטרם החל להתקרב ליהדות, כאשר באחת מנסיעותיו לציון הרשב”י במירון, הבחין באשה מבוגרת שומרת מצוות שישבה באוטובוס, ובמשך כל הנסיעה כמו טמנה את ראשה בין דפיו של ספר קטן, ממלמלת מבלי הפסק.
המחזה עורר את סקרנותו והוא התקשה להתאפק. פנה אליה ושאלה לפשר הדבר. נענתה האשה ואמרה כי אם יבטיח לה שיקרא בספר, תעניק לו אותו במתנה. הוא ניאות להבטיח וקיבל לידיו את ה”תיקון הכללי”. אז טרם ידע מה משמעותם של המזמורים הכתובים בספר, אך קראם בדביקות, כהבטחתו.
לא היה לו מושג וחצי מושג על זרמים שונים, קהילות שונות ומנהגים שונים ביהדות. דבר אחד ידע — נמשך הוא לכל דבר שבקדושה, ובמיוחד נמשך לחסידות ולחסידים.
כאשר נתקל בעמוד בעיתון ‘הארץ’, בו הופיע מכתב כללי מהרבי מליובאוויטש לבני ובנות ישראל בכל מקום שהם, קרא כל מילה בשקיקה, מתוך תחושה בלתי מוסברת שהמכתב מדבר אליו ישירות באופן אישי. אפילו את מראי המקומות היה קורא, כולל אלו שהופיעו בראשי תיבות בשולי המכתב. כמובן, מבלי להבין את משמעותם, אך לבו הרגיש של פנחס חש שהמילים טעונות ומלאות, ודבר–מה עצום טמון בהם.
טבילה ‘תמימה’ במקווה צאנז בצפת
סוף שבוע אחד, החליט כמעשה שבשגרה לשבות בצפת. עלה על האוטובוס ועד מהרה מצא את עצמו צועד בסמטאות המפותלות של העיר העתיקה. השעה שעת בוקר מאוחרת, והוא בדרכו לטבול במקווה.
קרני השמש העליזות שהשתקפו על האבנים הקהות המרצפות את הסמטא המתפתלת, התמזגו באווירת הקדושה הקסומה של צפת וכמו עוררו זמרה חרישית, כמעט ללא קול, בלבו של פנחס. מחשבותיו התרוננו. לאחרונה הלכה והתגבשה בקרבו ההכרה כי ביהדות הוא מוצא את החיבור למהותו העצמית והפנימית. לאמת שלו, ששנים רבות כל כך מנקרת בקרבו. סוף סוף.
הוא שם את פעמיו לבית המדרש של חסידות צאנז, השוכן עשרות מטרים מכיכר המגינים שבעיר העתיקה. מתחת לבית המדרש ממוקם מקווה, המשלב באופי בנייתו את הסגנון הצפתי העתיק עם שכלולי הבנייה העדכנית של ימינו. חפץ פנחס להיטהר במי המקווה, לצלל את מחשבותיו ומשם להמשיך למקום בו יתארח בשבת.
כשנכנס לבית המדרש, הבחין פנחס ביהודי חסיד צאנז, שעל ראשו התנוסס שטריימל מסורק לתפארה, זקן נאה עיטר את פניו ועטוי היה בגדי שבת מבריקים החגורים בגארטל נאה. לדידו של פנחס, מראהו של האיש העיד כי יצא מתוך ספר סיפורי הבעל–שם–טוב.
מזווית העין הבחין אף במתחולל בבית המדרש פנימה. הוא חש כי מכל פינה עולה רחש של קדושה, רחש מוחשי שכזה, עד שכמעט וניתן לחלקו לפרוסות. צמד יהודים ישבו בפינה שקטה, טרודים בהוויות אביי ורבא, שקועים בלימוד עיוני מבלי להבחין במתחולל סביבם, מנותקים מהוויות העולם. בפינה אחרת ישב יהודי נוסף והגה בתורה לבדו, ואילו יהודי אחר עמד עם מגבת על כתפו, גם הוא בדרך לטבילת טהרה.
מראהו של פנחס באותה עת עדיין שידר כי הוא אוחז באמצעו של המסע אל עצמו ואל תוככי נפשו. היהודי שפגשו בכניסתו לבית המדרש הבחין בכך כנראה וחפץ לחזקו. כשבידו הגיליון התורני של צאנז היוצא–לאור מזמן לזמן, פנה אליו ואמר לו: “אתה מוכרח לקרוא ווארט של האדמו”ר מצאנז”. פנחס נטל את הגיליון, והודה לו, כשהוא מפטיר כי יקרא בגיליון מאוחר יותר. אך הלה לא הרפה: “תקרא עכשיו! אני רוצה לראות איך אתה נהנה לקרוא את הווארט”…
לא היה נעים לפנחס לסרב, והוא התיישב והחל לקרוא, כאשר אותו יהודי מסתובב סביבו, ידיו משולבות לאחור ואחוזות זו בזו, כמי שבעיצומו של ‘מבצע קירוב’…
ווארט חריף ונוקב עד עמקי הנפש
היה זה ווארט על אחד מפסוקי יציאת מצרים, ופנחס קרא את הדברים וחש כי אלו חורכים את לבו. הוסבר שם שבני ישראל יצאו ממצרים לא בגלל תשוקתם לאלוקות ולקדושה, אלא רק כבריחה מתוך הרע שהיו נתונים בו במצרים, מהמצב הקשה בו היו שרויים, ולא כי באמת חפצו להתקרב לרוחניות ולקדוש–ברוך–הוא.
ואז פנו הדברים ישירות לקורא, עם התוכן הבא: אתה סבור ששבת בתשובה כי אתה חפץ להתקרב לקב”ה. זו לא האמת. הרגשת שנכנסת לבוץ, אז אתה חפץ לצאת, לא היה לך טוב היכן שהיית, אז אתה מנסה לברוח למקום אחר. הכל מוּנע מהאינטרסים האישיים שלך. אף ברבדים העמוקים ביותר של נפשך, אתה מוּנע מהפניות האישיות. אתה לא באמת חושב על הקב”ה, אתה חושב רק על עצמך…
וכך הוסיפו הדברים להוכיח מתוך מילות הפסוק, שלב אחר שלב, כיצד כל פעולה וכל מאמץ שנדמים לשב בתשובה כמסירות נפש מצדו, כרוכים אף הם בסופו של דבר באינטרס אישי.
“קראתי את הווארט הזה”, שיחזר ר’ פנחס את הקורות אותו באוזני המסובים בהתרגשות רבה, “וחשתי ברצון חזק לפרוץ בבכי עז. הדברים חדרו לליבי כמדקרות חרב. בבת אחת קלטתי שזו האמת, שאני פשוט מונח בעצמי ומחפש את הרווח האישי שלי.
“היה זה פשוט ווארט ‘חורך’, אם ניתן לקרוא לזה כך, שחדר עמוקות לתוך המניעים העמוקים והנסתרים ביותר של האדם והראה שגם שם, מה שמניע בסופו של דבר את כל אחד, אלו האינטרסים האישיים. הווארט הזה פשוט גילה לי את האמת על עצמי ללא רחמים, וככל בעל תשובה, לקחתי את הענין מאוד ברצינות.
“אותו יהודי חסיד צאנז לא הבחין לאיזו סערת רגשות נכנסתי, ושאל בהתלהבות תוך שהוא מוחא בכפיו: “נו, איך הווארט”? ואני מלמלתי: “כן, נפלא”… ומיהרתי לרדת לכיוון המקווה.
“נכנסתי למים ונתתי פורקן לדמעותיי, ששטפו את לחיי והתערבו במימי המקווה. בכיתי את נשמתי, וחשבתי לעצמי בצער עמוק: ‘זהו זה, זה באמת נכון, זו האמת. כל התשובה שלי מונעת מאינטרסים, ואם כך, עדיף כבר שאחזור להיות מה שהייתי בתחילה’…
“ההרהורים הללו לוו בתסכול עמוק. כי למרות שתוכנו של הווארט היה נכון ולא הותיר מקום לספיקות, אך עבורי הוא לא היה במקום, בהתחשב גם בעובדה שבסופו של דבר הקרבתי במהלך ההתקרבות שלי לא מעט, בכסף, במקצוע ובקריירה מהעולם הקודם שלי.
“הווארט הזה פשוט ‘גמר’ אותי, וחשבתי לעצמי: ‘למה לטרוח ולנסות להתקרב אם אני יודע מלכתחילה שגם עמוק בפנימיותי הכל נובע מהאינטרסים שלי?! הרי המאמץ נדון מראש לכישלון. חבל על הכוחות ועל היגיעה. זה לא בשבילי וזה לא אני’…
החלטה גורלית ברגע שלפני האחרון
“יצאתי החוצה בהחלטה לזרוק את ‘התשובה’ מאחורי גבי”, תיאר ר’ פנחס, והרעיד את לבבות הישובים בסוכה שהאזינו מרותקים לסיפורו.
ואז, כשהוא מהלך לאיטו בין הסמטאות הצפתיות, שקוע במחשבותיו, שמע לפתע פנחס קול נגינה שובה לבבות. היו אלו אב ובנו שניגנו יחד, כאשר קולו הדקיק והענוג של הילד התמזג בקולו העמוק של האב בשלימות נפלאה. היה זה ניגון קסום ולא מוכר, שצליליו הרעידו מיתר או שניים בלבו של פנחס. הוא נצמד לגדר שהקיפה את הבית ששכן באחת הסמטאות בעיר העתיקה, והתמסר לצליליו הכובשים של הניגון.
המתיקות והעומק של הניגון עשו את שלהם ואט אט חש פנחס כי הסערה שהתחוללה בקרבו רוגעת והולכת. למרבה הפלא צלילי הניגון כמו פילסו דרך לליבו, חילצוהו מהשברון והבלבול שאחזו בו, ניחמוהו מבפנים ושכנעוהו כי דרכו אל היהדות נכונה ואל לו לנטוש אותה.
“זכרתי את המנגינה”, סיפר ר’ פנחס למאזיניו המשתאים, “ומאוחר יותר התברר לי שהיה זה ניגון חב”ד, המיוחס לתלמידי אדמו”ר האמצעי”…
ר’ פנחס פצח בנגינה עריבה כשהנוכחים בסוכה משתדלים להצטרף. כשנדמו הדי הניגון המתוק, המשיך ר’ פנחס בחלקו השני של הסיפור, שאת סיומו כבר הבינו המסובים מדמותו החסידית של ר’ פנחס שניצבה לפניהם…
• • •
סיפור ‘תמים’ מהרבי בהתוועדות בירושלים
חלפו עשרות שנים. ר’ פנחס הפך עם הזמן לחסיד חב”ד מובהק, מקושר בלב ונפש לרבי מלך המשיח, וזכה תודה לא–ל להקים משפחה חסידית לתפארת.
באחת השנים שהה ר’ פנחס בשבת בירושלים והתפלל בבית הכנסת חב”ד בשכונת הר–נוף. לאחר התפילה נערכה התוועדות חסידית, ועם הזמן התמעטו המשתתפים, כאשר חלק פנו לביתם כדי לאכול את סעודת השבת עם נשותיהם ובני משפחתם.
בבית הכנסת נותר הגרעין הקשה של ההתוועדות ור’ פנחס עמהם, עד שבשלב מסויים נותרו ארבעה אנשים בלבד. ואז פנה רב הקהילה דאז, הרב שטרן, לאחד היהודים שישב שם, וביקש ממנו: “נו, תאמר משהו”… הלה, יהודי בעל מבטא אמריקאי, פתח ואמר: “אספר סיפור ששמעתי לאחרונה מהמזכיר של הרבי מלך המשיח, הרב יהודה לייב שי’ גרונר, כפי שסיפרו בסיום הרמב”ם שנערך ב’אולמי גוטניק’ בירושלים”.
וכך סיפר אותו יהודי, ממה ששמע מהרב גרונר:
“יום אחד, בערך בארבע לפנות בוקר, יצא הרבי מחדרו הקדוש ופנה למזכירו הרב גרונר בבקשה שישיג בטלפון את העורך של הגיליון התורני של צאנז. הרבי הבחין בפליאתו של הרב גרונר על הבקשה הבלתי שגרתית בשעה שכזו, ואמר לו שיצלצל לעורך וימסור לו בשם הרבי, שכדאי לשנות את הסגנון של דברי התורה הנדפסים בגיליון שלו, מאחר וזהו סגנון קצת קשה של ‘גבורות’, שאינו מתאים כל כך לבני דורנו ועלול לשבור יהודים במקום לחזקם. יש לרכך את הסגנון, שיהיה יותר באופן של ‘חסדים’ ובדרכי נועם”.
“הרב גרונר סיים את הסיפור”, סיים אותו חסיד בהתוועדות בהר–נוף, “כשהוא מפליא לתאר את מידת האהבת ישראל של הרבי, שדחוף לו כל כך ועוד בשעה בלתי שגרתית שכזו, לוודא שלא יהיה מצב שאולי יהודי אחד ייפגע מסגנון חסר רכות, גם אם מדובר באיזשהו ירחון פנימי של חסידות צאנז”…
הרב גרונר אכן הרים טלפון לאחד מחשובי חסידי צאנז, הרה”ח ר’ יוסף בנימין שי’ ויליגער מבורו–פארק, שהפנה אותו לאברך שמופקד על עריכת הגיליון, וכך הוראת הרבי הועברה ליעדה.
[שוחחתי בטלפון עם הרב ויליגער והאברך הנ”ל, ושניהם אישרו באוזניי שהם זוכרים את הסיפור, שהתרחש בתקופה בה האדמו”ר מצאנז לא חש בטוב. ח.ב.].
הגילוי המדהים שהשלים את המופת
“כמו כולם הקשבתי לסיפור, שאז שמעתיו לראשונה”, המשיך ר’ פנחס לתאר את שהתרחש אז במוחו, “ואמנם הייתי אחרי אמירת כארבע פעמים לחיים, אך לפתע נדהמתי. בבת אחת נפל לי האסימון, וצפו בזיכרוני מאורעות אותו יום לפני עשרות שנים, שהתרחשו בסמוך למקווה של צאנז בעיר העתיקה בצפת, בתחילת דרכי בשמירת תורה ומצוות.
“אם בתחילה בכלל לא קישרתי, כי הרי הלה מספר סיפור שהתרחש לפני עשרות שנים, פתאום הדבר הכה בי כברק וה’פאזל’ התחבר לי. זהו ממש חציו השני של הסיפור שלי…
שאלתי בהתרגשות את מספר הסיפור: “אתה שמעת באוזניך את הסיפור הזה מהרב גרונר”? “כן, כמובן”, ענה לי. לא הסתפקתי בכך ושאלתי שוב: “אתה בטוח ששמעת”? הוא חזר ואישר, מבלי להבין מדוע אני כה מתרגש.
“בחישוב מהיר הסקתי שהשעה בה יצא הרבי מחדרו די מתאימה לזמן בו הגעתי למקווה בעיר העתיקה, ולמרות שלא יכולתי לברר את התאריך המדויק בו הדבר התרחש, מאחר והרב גרונר לא זכרו, אך באותו רגע היה ברור לי שזהו אותו הסיפור. הרי החיבור של הרבי עם כל אחד מאתנו ועם כל יהודי, הוא למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, זהו הרי לב כל קהל ישראל שלבו הוא הלב של כל יהודי.
“הייתי המום ודמעות זלגו מעיניי, אך נצרתי את הדברים בלבי, כשבתוכי פנימה התוודעתי בשיא העוצמה לכך שהרבי, ראש בני ישראל, חש את סערת הרגשות שלי והרגיש יחד איתי את הכאב שעובר עלי… תארו לכם, ממרחק אלפי המילין שהפרידו ביני לברוקלין הרחוקה, חש הרבי במתחולל בלבו של צעיר יהודי מתקרב, המזיל דמעות במקווה צאנז בעיר העתיקה של צפת”.
[ברצוני להדגיש כי למרות מאמציי, לא עלה בידי לברר האם אכן הוראת הרבי כוונה לדברי התורה בהם נתקל מספר הסיפור, ובאופן עקרוני תתכן אפשרות שהכוונה הייתה לדברי תורה אחרים, אך אחרי הכל, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלהוראת הרבי הייתה משמעות מעשית ממש להתרחשות המסעירה אותה חווה ר’ פנחס, אף אם ייתכן שמשמעותם הפשוטה של דברי הרבי היתה בקשר לדברי תורה אחרים. וכל שכן וקל וחומר מכך שמעשים שבכל יום, שבהוראות הרבי שלא נכתבו במקור אליהם, מוצאים חסידים התייחסות מעשית למצבם הם. ח.ב.].
המעגל נסגר ב”צמח צדק” בצפת
המעגל נסגר, אך היה לו סיום נוסף:
ששה חודשים לאחר מכן, שבת ר’ פנחס בצפת. היתה זו שבת כ”ף מנחם–אב ובבית הכנסת חב”ד “צמח צדק” בעיר העתיקה, בניהולו של השליח הרה”ח ר’ גבריאל שי’ מרזל, נערכה לאחר התפילה התוועדות חסידית לרגל יום היארצייט של אביו של הרבי מלך המשיח, הרה”ג הרה”ח המקובל הרב לוי יצחק שניאורסאהן ע”ה.
ר’ פנחס התפלל בבית כנסת אחר, אך הגיע לאחר מכן להתוועדות ב”צמח צדק”. היה זה כבר לקראת הסוף, לא נותרו בהתוועדות משתתפים רבים, וכשהתיישב ליד השולחן, ביקשו ממנו: “תגיד משהו”…
ר’ פנחס החליט, כמתנה לר’ לוי’ק, לספר את הסיפור שהתרחש עמו אישית עם בנו של הרב ר’ לוי’ק, הרבי מלך המשיח. המשתתפים בהתוועדות הקשיבו לסיפור בנשימה עצורה, ור’ פנחס חש בסגירת מעגל מרגשת. הרי כל הסיפור החל במקווה צאנז בעיר העתיקה, מרחק קצר מהמקום בו נערכה אותה התוועדות בה חשף את סיפורו — בית הכנסת “צמח צדק”, השוכן גם הוא בסמוך, בעיר העתיקה של צפת…
“הוא שאמרתי בתחילה”, סיים ר’ פנחס לפרוש את סיפורו המרגש בפני המצטופפים בסוכה שניצבה ברחוב מייפל בקצה שכונת המלך, “הרבי מלך המשיח יושב במקומו, אך מרגיש ויודע היטב כל מחשבה וכל רגש של כל אחד מבני ישראל בכל מקום שהוא, ומצודתו פרושה על כל קצווי תבל. עלינו רק להתמסר לביצוע שליחותו, ולהיות מוכנים להתגלותו המלאה, שיתגלה ויגאלנו נאו ממ”ש”!
(בטרם העליתי את הסיפור על הכתב, ישבתי עם בעל המעשה באופן אישי ושמעתי ממנו בשנית את הסיפור לפרטיו. ח.ב.)