בית העלמין ששוחזר על גבול איראן

 

כמו אברהם אבינו, השליח הראשון, הם דואגים לא רק לאכילה שתיה ופרסום שם ה’ לכל עובר ושב, אלא כשצריך גם למנוחת עולמים בקבר ישראל, מה שהופך לא אחת למבצע מורכב כשנמצאים במקום בו אין חברא קדישא או בית עלמין יהודי בקרבת מקום * לקראת פרשת חיי שרה והשתדלותו של אברהם אבינו בקניית מערת המכפלה, משתפים שלוחים מרחבי העולם בסיפורים מרגשים על החלק הפחות משמח של חיי השליחות * על האם שהאשימה את השליח ברצח בנה, על קריאת שמע עם הילדים האינדיאנים של האם היהודייה, על השליח שנאלץ לשלם את כל חובות המנוח כדי להביאו לקבר ישראל* חסד של אמת 

זלמן צרפתי

בית העלמין ששוחזר על גבול איראן

מספר הרב מאיר ברוק מאלעד, לשעבר שליח בבאקו בירת אזרבייג’אן: באזרבייג’אן על גבול איראן שוכנת העיר לינקאראן. בעיר זו שכנה בעבר קהילה יהודית קטנה. עם השנים הלכה הקהילה והתמעטה עד שנכחדה לגמרי. ומכל מוסדות הקהילה המפוארים נותר רק בית עלמין יהודי קטן ומוזנח, מגודר בגדר ישנה ומחלידה אות לעשרות שנים בהן לא זכה לביקור וטיפול.

במסגרת תכנית ממשלתית לפיתוח היה אמור להיסלל כביש ראשי רחב ענק שיחבר בין שני אזורים, כאשר תוואי הכביש עבר על שטח בית העלמין היהודי הישן. מי שהיה אמור לבצע את העבודה הייתה זו העיריה, אך היא שימשה כקבלן מבצע בלבד, וכיון שהייתה זו החלטת ממשלה, לא הייתה לעירייה כל שליטה על ההחלטה או על שינוי התוואי.

כששמע ראש העיר שתוואי הכביש אמור לעבור על בית העלמין היהודי הוא פחד מאוד וביקש ליצור קשר עם הקהילה היהודית הגדולה במדינה שבבירה באקו. ראש הקהילה שלנו בבאקו נסע ללינקאראן ונפגש עם ראש העיר שביקש ממנו לבדוק מה אפשר לעשות על פי ההלכה היהודית כדי לפתור את הסוגיה והבטיח לשלם את כל ההוצאות הכרוכות בכך.

ראש הקהילה שב לבאקו ושיתף אותי מיד. פניתי לרבנים בארץ ישראל והתחלתי ללמוד את הנושא לעומק. עמדתי בקשר רציף עם הרב פנחס אלטהויז והוא הדריך אותי במדויק שלב אחרי שלב.

הבאנו צוות מהארץ, כאשר כל ההוצאות משולמות על ידי העיריה. האירוח היה ברמה גבוהה מאוד, שיכנו אותנו באחת מאחוזות הנופש היוקרתיות בעיר, וכאשר הם הבינו שאנחנו לא אוכלים מהאוכל המוגש במלון, הם הביאו לנו עופות חיים וכלים חדשים למקום, כדי שנוכל לשחוט ולהכין שם באופן שיהיה הכי כשר ונקי. מעבר לזה, הצמידו לנו שמירה וסגן ראש העיר היה הנהג שלנו והסיע אותנו בעצמו ממקום למקום.

העיריה הקצתה לנו פועלים שעשו את כל העבודה שמותר לגויים להתעסק בה. עשינו את כל העבודה על פי הלכה כשאנחנו עומדים בקשר טלפוני רציף עם הרב אלטהויז שהדריך אותנו בכל צעד ושלב.

העיריה הקצתה שטח מכובד במקום אחר עבור בית העלמין היהודי, לשם העברנו את הקברים. ראש העיר ביקש לתרום בעצמו את המצבות החדשות והזמין שיש שחור ויקר. אלא שאז שוב עמדנו בפני בעיה, שכן הכיתוב על הקברים הישנים נמחה עם השנים ולא ניתן היה לקרוא דבר. בהתייעצות עם רבנים מהארץ, הוחלט לכתוב עם כל המצבות נוסח אחיד שיכבד את זכר הנפטרים האלמונים.

כך, זכינו להציל בית עלמין שלם בעיר קטנה על גבול איראן מביזיון והריסה בזכות ראש העיר. יש לציין שלכל אורך הדרך אנשי העירייה והעובדים התייחסו אל העבודה בחרדת קודש מעוררת התפעלות. כשהסברתי לקבלן מה לעשות, הוא פחד ואמר לי אתה מבקש ממני לחפור ואחר כך אלוקים למעלה בשמיים יעניש אותי. הייתי צריך להרגיע אותו והסברתי לו שלא ידאג שהוא עושה הכל על פי ההלכה היהודית כנדרש, ובכלל בעבודתו הוא מציל את הקברים מהריסה והוא יקבל על זה שכר בשמיים. רק אז השתכנע וניאות להתחיל בעבודה.

 

בעל התשובה הערירי שנקבר סמוך לבעל–שם–טוב

מספר הרב ישראל מאיר גבאי מנכ”ל ‘דרך צדיקים’:

הגעתי למז’יבוז’ לשבת, ביום שישי בבוקר אני מקבל טלפון מהשליח בעיר חמלניצקי, שבו הוא מספר לי על יהודי ערירי תושב האזור שהלך לבית עולמו. אותו יהודי נפטר בבית חולים מקומי, ובתחילה ביקשו אנשי בית החולים לקבור אותו בבית קברות נוצרי. אולם אחד מאנשי הצוות הסב את תשומת ליבם של חבריו להיותו יהודי והציע להם להפנות אותו אל הקהילה היהודית באזור.

מסתבר שהשליח במקום הכיר היטב את היהודי. הוא היה בעל תשובה תושב האזור, שנהג לנסוע לעיתים קרובות אל מז’יבוז’ הרחוקה כשעה מחמלניצקי כדי להשתטח על ציונו הקדוש של הבעל שם טוב. גופתו של אותו יהודי נשלחה אפוא לקהילה היהודית בחמלניצקי וכך הגיעה לשליח. השליח התקשר אלי ושאל אם אוכל לעזור לו.

במקום התחלתי לברר סביבי. באותו יום שישי הגיעו למז’יבוז’ קבוצה של כשלושים איש יחד עם הזמר החסידי המפורסם מרדכי בן דוד ורדיגר. ביררתי עם הקבוצה, והתברר שביניהם נמנים שניים שהם חברי ‘חברא קדישא’ בניו יורק. אולם ההשגחה הפרטית הגדולה כאן הייתה שמתברר שמשום מה השניים הביאו איתם תכריכים.

השליח יצא לדרך עם הנפטר, ואנחנו יצאנו בזריזות עם קבוצה של יהודים לעבר בית העלמין במז’יבוז’ להכין קבר כדי שנוכל לערוך את הלוויה והקבורה טרם השבת.

שני אנשי החברא קדישא שהיו איתנו ערכו את הטהרה והכינו את הנפטר לקבורה כדת וכדין ויצאנו לדרך בהלוויה מיוחדת בערב שבת בבית העלמין של מז’יבוז’. וכך זכינו להציל יהודי מקבורה נוצרית ר”ל ולהביאו לקבר ישראל במז’יבוז’ עירו של הבעש”ט במקום שכה אהב והשתוקק אליו.

 

ביקש להיתרם למדע ונקבר בקבר ישראל

איירה היה יהודי אמריקני כבן שישים. שהתנתק ממשפחתו ומיהדותו וחי במשך שנים רבות בגפו כערירי. הוא נסע לטייל ברחבי העולם והגיע להודו, שם הכיר אישה ישראלית והשתקע בכפר קטן בדרום המדינה בשם ‘מונר’ שליד העיר קוצ’ין.

בוקר אחד צלצל הטלפון בבית חב”ד בקוצ’ין בניהולו של הרב זלמן ברנשטיין. על הקו היה יהודי מהארץ שהציג את עצמו כבן משפחה של אותה אישה וביקש ממנו ליצור קשר בדחיפות עם אותה אישה ישראלית בכפר סמוך. הרב ברנשטיין מיהר ליצור איתה קשר והיא סיפרה לו על איירה בן זוגה היהודי שנפטר מדום לב. היא הייתה נסערת מאוד, מיררה בבכי ולא ידעה את נפשה.

הרב ברנשטיין נרתם מיד לסייע. “במשך שלושה ימים ניסינו להשיג מישהו מבני משפחתו אך לשווא, פנינו אל שגרירות ארצות הברית אך גם הם לא הצליחו לסייע”. מספר הרב ברנשטיין. “הפקיד בשגרירות הסביר לנו כי חשוב מאוד למצוא בן משפחה כיון שעל פי הנהלים, בהיעדר בן משפחה שייקח אחריות על הגופה, הם אינם יכולים לעשות דבר”.

“כמוצא אחרון פניתי לארגון זק”א בארץ ישראל ויאמר לזכותם שתוך יממה הצליחו להגיע לאחיו שנתן אישור לקבורה יהודית אך לא רצה לשתף פעולה בשום אופן. דיברתי עם אנשי הקהילה בקוצ’ין שנתנו את הסכמתם שיקבר בבית הקברות היהודי בעיר. בקשיים מרובים הצלחנו להשיג עשרה יהודים שילוו אותו בדרכו האחרונה והתחלנו לארגן את הלוויה. רעייתי עבדה במשך לילה שלם עם ישראלית נוספת על תפירת תכריכים, הייתה זו פעם ראשונה בחיי שעשיתי טהרה, והתעסקתי בכל עניני הקבורה”.

לאחר מכן נודע לנו מבני משפחת האישה שרצונו היה לתרום את גופתו למדע, הוא היה יהודי שרחוק מאוד מדרך ישראל סבא והתרחק מיהודים ויהדות. ובזכות תושייתם של בני משפחתה, זכה להגיע לקבר ישראל. לו היה נפטר במקום אחר, מי יודע אם היה זוכה להגיע לקבר ישראל”.

לאחר הקבורה, עברה האישה על התמונות שצילמו בעת הטיול, ונדהמה למצוא את תמונתו של איירה מצולם בפתח בית העלמין שבו נקבר. כאילו קול מבפנים הביע את רצונו הפנימי והאמיתי, רצונה של הנשמה.

 

היהודים–אינדיאנים שזעקו ‘שמע ישראל’

מספר הרב בועז קליין מבית חב”ד ברילוצ’ה ארגנטינה: זמן קצר לאחר בואנו לעיר, התעוררנו לפנות בוקר מנקישות על דלת הבית חב”ד. בפתח עמדו כמה מקומיים שדיברו רק ספרדית ובקושי הבנתי את סיפורם. הם סיפרו על דודתם שנישאה לגוי אינדיאני ומתגוררת עמו בכפר נידח, כמאתיים קילומטר מברילוצ’ה. האישה נפטרה במהלך הלילה, והסבתא מבואנוס איירס שלחה אותם אלי כדי שאדאג שבעלה הגוי של המנוחה לא ישרוף את גופתה.

לא התמהמהתי ולקחתי עמי זוג תפילין ומעט צידה, ויצאתי לדרך. לאחר נסיעה של שעות ארוכות בדרכים עקלקלות, הגענו לעיר אלבולסון. התברר כי הנערה בצעירותה הכירה שם גוי מקומי ונישאה לו רח”ל. כיוון שבהכשרתה הייתה רופאה, הפכה למטפלת הרפואית של בני הכפר. 

עמדנו על מפתן הבית, אני ושני אחייניה של האישה, ודיברנו על לב הבעל הגוי שיוותר על מנהג המקום לשרוף את גופת אשתו, אולם הוא התעקש על כך ואיים “אם תקברו אותה בכל עיר בארגנטינה, אני אגיע לשם, אוציא את הגופה ואשרוף”. לא התייאשנו. אמה של המנוחה הייתה על קו הטלפון כל העת והתעקשה שבתה תקבר בקבורה יהודית. היא עצמה נמנתה לפני השואה על משפחה של חסידי סאטמר, אך ירדה מדרך התורה לאחר השואה.

המשא ומתן עם ‘בעלה’ הגוי נמשך עד שעות בין הערביים ולבסוף ניאות שלא לשרוף את הגופה, אך בתנאי שתקבר בכפר ולא תילקח לבואנוס איירס.

תהיתי מהיכן אביא מניין יהודים? נזכרתי פתאום ששמעתי על חווה ישראלית הנמצאת בסמוך. מיהרתי עם רכבי לשם, נכנסתי למקום וביקשתי מהנוכחים להצטרף אלי. שמונה ישראלים נכנסו למכוניתי בלי אומר ודברים. מצבם לא היה שפיר. הם היו המניין שלנו.

האישה נקברה בבית קברות לצד גויים, אך קבענו את קברה מרחק רב מקברים אחרים וגדרנו את המקום. טקס הקבורה היה מרגש מאוד. זעקנו ‘שמע ישראל’ עם בניה היהודיים–אינדאניים של האישה, אמרנו את 12 הפסוקים ולבסוף אמרו גם קדיש כדת וכדין.

 

הרב מבני ברק שהופיע פתאום

הטלפון הסלולרי של השליח ברורה–נבקה צלצל. באותה תקופה, מילא שליח זמני את מקומו  של השליח הקבוע הרב שוקי גור. על הקו היה יהודי בוליביאני שסיפר כי אביו שמתגורר ברורה–נבקה שוכב על ערש דווי והרופאים קצבו לו שעות ספורות לחיות. הוא לא היה אופטימי במיוחד לגבי סיכוייו של אביו, וביקש מהשליח לסייע בקבורה יהודית.

השליח יצא מהר לדרך והגיע לכפר המדובר שעות ספורות לפני שאותו יהודי נפטר. מכיוון שבכפר לא הייתה אף פעם קהילה יהודית, והנפטר היה היהודי היחיד שהתגורר בה בקביעות, הייתה זו ההלוויה היהודית הראשונה שהתקיימה בעיר.

השליח הצעיר שמעולם לא התעסק עם קבורה, קיבל הנחיות מהרב יצחק אייזיק לנדא מצפת. לגבי טהרה, פסק הרב לנדא שעדיף שיעשו זאת שני יהודים שומרי מצוות. הוא לא ידע מהיכן ימציא יהודי דתי נוסף מלבדו? אך הרב לנדא היה נחרץ שכדאי למצוא דווקא יהודי שומר תורה ומצוות לצורך מלאכה זו.

השליח לא ידע את נפשו. כיצד ימצא בכפר הנידח הזה יהודי שומר תורה ומצוות? בצר לו החליט ללכת לשדה התעופה המאולתר של העיר שם נוחתות טיסות ספורות מדי יום, כשבכל טיסה נוסעים בודדים בלבד. מי יודע, אולי יעזרהו שם ה’.

המטוס הראשון נחת וממנו יצאו כמה תרמילאים ענודים בעגילים ובשיער ארוך. אך לפתע שפשף השליח את עיניו בתמהון. הוא לא האמין למה שרואות עיניו. אחריהם הישראלים הצעירים, יורד לפתע יהודי הדור צורה, עם זקן לבן מגבעת ולבוש רבני. זה היה נראה כמו חלום. טוב מכדי להאמין. התברר שמדובר באישיות רבנית מבני–ברק, שבא לחפש את בנו שירד מדרך התורה.

השליח סיפר לרב על השליחות הבלתי שגרתית בעליל שהתגלגלה לפתחו, והוא ניאות לסייע לו בשמחה רבה. הלה גם היה חזן וניהל את כל כללי הטקס.

 

כשהשליח שילם את החובות

מספר השליח הרב ניר דוננפלד, השליח באי ‘סבו’ שבפליפינים הרחוקה

“בכינוס השלוחים האחרון, ישבנו שלושת השלוחים מהפיליפינים, הרב יוסי לוי, הרב שמואל לוזון ואנכי, והתגלגלה השיחה על נפטרים שהובאו לקבורה יהודית, ועל המאמץ והקושי הכרוכים בזה. כששמעתי אותם, התפללתי בלבי שאמלט ממצוות כאלה. אך אשר יגורתי בא לי. כבר למחרת קיבלתי הודעה מאישה מאנגליה שמבקשת עזרה עם אביה השוכב גוסס בעיר ‘דומגטי’ שבאי ‘נגרוס’ הסמוך ל’סבו’.   

“היא סיפרה שהיא עושה את דרכה אליו מאנגליה, ומבקשת שנדאג להביאו לקבורת ישראל. הודעתי לה שאינני בפיליפינים, ואני אמור לחזור רק בשבוע הבא, ובינתיים אין בכל הפיליפינים אף שליח באותה נקודת זמן. היא השיבה שהיא לא מאמינה שאביה ישרוד עוד שבוע. בפיליפינים מקובל, שבתי הרפואה חונטים את גופת הנפטרים, ומכך הכי חששנו. לאחר שהבנתי באיזה בית רפואה מאושפז אביה, שלחתי מניו יורק את אחד מקהילת ‘בני נח’, אדם במעמד בכיר, כדי לבקש מהרופאים שיותירו את גופת האיש עד שנגיע.

“בשלב מסוים ניתק הקשר עם האישה, ולא ידענו מה קרה עם אביה. הקשר חודש רק כששבתי לעיר שליחותי ‘סבו’, שעה בלבד לפני שבת. האישה שלחה לי הודעה בה סיפרה שאביה נפטר כבר לפני כשבוע, והרופאים אכן לא נגעו בו, אך הוא נמצא בכנסייה המקומית כשהוא מוקף רח”ל בסמלים של ‘שתי וערב’. בנוסף לכך התברר, שהאיש הותיר חובות גדולים, ושלטונות האי תובעים מבתו לשלם את חובותיו. היא מצדה רכשה כבר כרטיס טיסה, ועמדה לעזוב את הפיליפינים כשהיא מיואשת מתוך ידיעה שאביה כנראה ייאלץ להיקבר באי”.

הרב דוננפלד הבין שבדרך הטבע אין הרבה סיכויים לשנות את רוע הגזרה. לאחר שקיבל את ברכת הרבי מלך המשיח, עשה מיד במוצאי שבת את דרכו לאותו ‘אי’ בלוויית אחד מקהילת בני נח, כדי שיהיה לו לעזר. “בדרך לשם טלפנתי לכול מי שרק חשבתי שיוכל לסייע בידנו, מהרב יהודה משי זהב יו”ר זק”א, ועד לשלוחים הנמצאים במדינות האזור”.

הנסיעה לאי אמורה הייתה להימשך כעשר שעות, אך בפועל נמשכה כיומיים. “היו אלו יומיים קשים מאוד, כמעט ללא אוכל ושינה. קטרוגים ומכשולים על כל צעד ושעל. בשלב מסוים נתקע האוטובוס באמצע הדרך באמצע ‘שומקום’. חלפו שעות יקרות עד שהגיע אוטובוס חילופי. בשל כך החמצתי את המעבורת האחרונה, ובאזור הנמל אין כל כלי תחבורה אחר באמצע הלילה. נאלצתי אפוא להמתין בנמל עד הבוקר ורק הגיעה מעבורת שהסיעה אותי לאי הנכסף.

“חשתי שאני פועל במרוץ נגד הזמן. חובותיו הגדולים תפחו בשל הוצאות האשפוז ולא היה מי שישלם אותם. לפי הנוהל באיים, אם בתוך יממה לא יועבר התשלום, אמורה הכנסייה לשרוף את הגופה. לאחר שכנועים רבים מצדי הסכימו אנשי הכנסייה לעכב את שריפת הגופה ולשמר אותה לפי ההלכה היהודית. לעומת זאת, סירבו לשחרר את הגופה בלי ‘תעודת פטירה’ מבית החולים, אך בלי תשלום עבור האשפוז, סירבו להנפיק תעודת פטירה.

“מי שסייעו רבות בידי היו אנשי זק”א ובראשם יהודה משי זהב והשליח בהונג קונג הרב מרדכי אבצן שנכנס לעובי הקורה. הרב אבצן הצליח לגייס את אחד הגבירים בעירו מר רפי אהרוני שהסכים בחפץ לב לממן באלפי דולרים עבור מטרה זו. הרב אבצן אף ליווה אותי בעצה לגבי ההלכות והדינים.

“לאחר מבצע מורכב וקשיים לא מעטים, הוטסה הגופה למנילה, שם התקיימה לוויה יהודית והיהודי נטמן בקבר ישראל”.