אבד חסיד מן הארץ יצאו יחד מגלות רוסיה. ר’ בערק’ה שיף וילדיו | ר’ בערק’ע שיף בשיח

אבד חסיד מן הארץ

יצאו יחד מגלות רוסיה. ר’ בערק’ה שיף וילדיו | ר’ בערק’ע שיף בשיחה לבבית עם ר’ מענדל פוטרפס | ר’ בערק’ע שיף (ראשון משמאל בשורה העליונה), עם תלמידי בוכרה בפתח הצריף הראשון של ישיבת הבוכרים. מימין לשמאל: יהושע רסקין, ר’ ליפא קליין, ר’ משה ניסילביץ’, ר’ הלל זלצמן, ר’ זבולון לבייב, ר’ אברהם חיים לדיובבצער ובכאב התקבלה הידיעה המעציבה במוצאי שבת ‘שובה’ על פטירת הרב גרשון דב (בורקה) שיף ע”ה משיכון חב”ד בלוד. הרב שיף שהיה חסיד נאמן, הקים וניהל במשך עשרות שנים את ישיבת הבוכרים ‘אור שמחה’ בכפר חב”ד.

הוא היה חסיד מגזע תרשישים, בעל מסירות נפש שהקדיש כל חייו לחינוך ילדי ישראל, כבר מאז היותו נער צעיר כאשר עסק בחינוך הטהור במחתרת ברוסיה הסובייטית תחת ארגון חמ”ה ועד שנותיו האחרונות.

לפני חמש שנים, לאחר שנים ארוכות של שתיקה, ניאות לגולל בפניי קוראי ‘בית משיח’ חלקים ממסכת חייו ופעילותו החינוכית. עשרות שעות ישבנו במסגרת עשרה מפגשים מרתקים שהפכו לסדרת כתבות שהתפרסמו. באותן שיחות ארוכות הרבה הרב שיף לדמוע בכל פעם שהיה מדבר על התלמידים, או על משפיעו הרב משה ניסלביץ. כשהיה מספר על פגישותיו עם הרבי — כבר היה מתייפח ממש. למרות הצלחתו הכבירה, הייתה בו רגשיות ואכפתיות אנושית עצומה. לא היה בו שמץ של יהירות או גאווה; ההפך, הוא חי מתוך ביטול מוחלט למשלח. במהלך המפגשים, כל אימת שהייתי מתפעל מהצלחתו, היה מבהיר לי שהכול נזקף לרבי. 

בנימה אישית אציין שאת הרב שיף הכרתי מאז הייתי ילד רך בשנים. אבי שי’ נמנה היה על הצוות החינוכי של ישיבת ‘אור שמחה’, כך שפגשתי אותו באותם ימים על בסיס יום יומי ותמיד חיבבתי אותו. לא פעם ראיתי איך צובט צביטה אבהית בלחייו של אחד התלמידים ומפגין כלפיו אהבה גלויה, ואלו השיבו לו אהבה על אהבתו. רבים–רבים מהם שינו דרכי חיים והקימו לימים משפחות חסידיות. הרב שיף ייזכר תמיד כאיש של עשייה צרופה ופחות שייך לגינוני כבוד ומילות רהב; פחות דיבורים יותר מעשים. ר’ בורק’ה הוא זן נכחד השייך לדור הקודם.

השפעה מבורכת

הרב שיף נולד לפני שבעים ושש שנים בעיירה וורוניז’ שברוסיה, להוריו ר’ יוסף חיים ואמו הגב’ מלכה ע”ה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה גייסו הרוסים את אביו בעוד אימו נותרה לבדה לשמור עליו ועל שני אחיו. “כשהצבא הגרמני ימ”ש הגיע לעיר, ברחנו לאוזבקיסטן בה התרכזו עשרות אלפי יהודים שברחו מאימת הנאצים. עדיין זוכר אני היטב את הימים האפלים והשחורים ההם”.

באותם ימים קודרים ואפלים, אנשי הבולשת הקומוניסטית היו עסוקים במלחמה מול הגרמנים ובכך רפו קצת הרדיפות כנגד שמירת תורה ומצוות. דווקא בשנות המלחמה היהדות בסמרקנד שגשגה. “הייתי ילד כבן שבע לקראת סוף המלחמה. אני זוכר היטב כשאמי הכניסה אותי ל’תלמוד תורה’ שפתח את שעריו בעיר. איתי היו עוד ילדים יהודים רבים, חלקם חסידים וחלקם לא. יחד למדנו תורה והנהגות חסידיות מפיו של חסיד בשם ר’ זושא. כתגמול על השקעתנו, היינו מקבלים סנדוויץ’ מרוח מרגרינה. בשבילנו היה זה מאכל גן עדן”…

כשהסתיימה המלחמה נסוגו הגרמנים מכל השטחים שכבשו, והחלה נדידה של אזרחים שחזרו כל אחד למדינתו. חסידים רבים ניצלו את האפשרות שנוצרה ויצאו את גבולות ברית המועצות, באמתלא שהם אזרחים פולנים השבים לארצם. מרבית החסידים ששהו בסמרקנד, סלתה ושמנה, הצליחו להבריח את הגבול אל ארצות החופש, אך משפחת שיף ועוד כמה עשרות משפחות איחרו את המועד.

“זמן קצר לאחר תום המלחמה, התחלנו להרגיש שוב את ידם הקשה של סוכני החרש. הק.ג.ב. שב להילחם ב’אויב האמיתי’ של האומה הרוסית — העם היהודי. שוב החלו רדיפות על רקע דתי. חסידים שלא שלחו את ילדיהם לבית הספר הממלכתי, זכו לביקורם של אנשי הק.ג.ב. בביתם. היו חסידים שלא הסכימו למרות מסע ההפחדות והרדיפות — לשלוח את ילדיהם לבתי ספר עממיים, והיו חסידים אחרים שהחליטו להתנהל בעורמה; הם שלחו את ילדיהם לבית הספר אך עשו בחשאי הסכמים עם הנהלת בית הספר, שילדיהם לא יצטרכו להגיע בשבתות או שלא יתבקשו לחלל שבת, בעוד שבבית קיבלו חינוך יהודי חסידותי”.

אבי המשפחה ר’ יוסף חיים חזר מחזית המלחמה חולה ותשוש. יד ימינו נפגעה ולא תפקדה. הוא הצליח לסחוב עוד כמה שנים, אבל אז מצב בריאותו החמיר ועול פרנסת הבית נפל על כתפיו של הילד גרשון דב.

עד שנת תשי”ג למד גרשון דב בבית ספר עממי ומאז חדל מכך והחל לעבוד במפעל שלטים בהנהלת הרב אליהו מישולובין. “במפעל זה פגשתי לראשונה את הרב משה ניסלביץ’ שהיה מבוגר ממני בכמה שנים. מאז הוא הפך לקרן אור בעבורי”.

הלימודים בבית הספר הממלכתי לא הטיבו את מצבו הרוחני, על אף שהיה מקפיד על שלוש תפילות ביום ועל לימוד בזמנים שהתבקש על ידי אביו, היו עוד דברים שענינו אותו מלבד תורה ומצוות, כמו הרמת משקולות. בתחומים אלה קצר הצלחות והפך בתוך תקופה קצרה למצטיין. “במפעל עבדתי עם הרב ניסלביץ’ כתף לצד כתף במשך שעות ארוכות מדי יום. לא יכולתי שלא להיות מושפע מדמותו. הוא הפך אצלי את כל הגישה לחיים. כל הנהגותיו זעקו יראת שמים שלא ראיתי כדוגמתם אצל אחרים.

“יחד היינו אוכלים ארוחת צהריים מדי יום, ארוחה שהפכה עד מהרה להתוועדות חסידית. הרב ניסלביץ’ לא סנט בי ולא ביקש ממני לשנות את התנהלות חיי; להפך, הוא הבין אותי ולמרות זאת השפיע עלי את ההנהגות החסידיות. הייתי ‘מכור’ להרמת משקולות ולספורט כדור יד. תמיד הייתי משתף את הרב ניסלביץ’ בלבטיי ובמחשבותיי. הייתה לו גישה מיוחדת. הוא לא פסל את מה שעשיתי או מה שאמרתי; להפך, הוא עודד אותי, אך יחד עם זאת נטע בי בעומק ובפנימיות את הגישה החסידית. הוא היה חוזר ואומר לי: כושר זה בריא אך זה לא חזות הכול. תמשיך בזה אך תכיר גם את האמת.

“באחת ההזדמנויות ישבנו והתוועדנו והוא דיבר על זה שהעולם הוא ‘העלם’, גארנישט. אמרנו יחד ‘לחיים’ והעלנו נושאים שנראים לנו כמשהו אבל הם באמת כלום. בשלב מסוים הדברים כל–כך נגעו בי, עד שפרצתי בבכי. הוא הסתכל עלי ולא הבין למה אני בוכה. אצלו הדברים היו כל–כך ברורים ופשוטים, שהוא לא היה צריך לבכות עליהם. ההתנהגות שלו, התפילות המתונות… הוא היה כל כולו קשור להקב”ה, כבן המתחטא לפני אביו”.

חינוך של מסירות נפש

קשה היה לו לרב ניסלביץ’ לראות בנים של חסידים מתחנכים בבתי ספר ממלכתיים, והוא החליט לחזק את לימוד התורה אצל ילדי ישראל. הוא קם ועשה מעשה של הקרבה ומסירות נפש. כשחיפש אנשים שיסייעו לו, אחד מהם היה המושפע שלו — הרב שיף, שאף עבד עמו באותם ימים. 

“הוא הבין שבזה טמון העתיד היהודי. אם ילדים לא ילמדו תורה ויבינו את הדברים לעומק אלא יעשו את הדברים בתמימות כמצוות אנשים מלומדה, תחל הידרדרות שכבר ראינו אותה מתרחשת. הנושא הדיר שינה מעיניו. הוא הגה רעיון שנראה היה דמיוני: להקים ארגון שיקרה חמ”ה (חבורת מזכי הרבים) שכל ענינה יהיה עיסוק בחינוך תינוקות של בית רבן. 

ואכן, עד מהרה נפתחה מסגרת לימודים לצעירי הצאן. אנ”ש וחסידים מהאזור כמו גם מערים רחוקות, שלחו לשם את ילדיהם. הכול התנהל בסודיות רבה. איש מהפעילים לא התעניין אצל השני. “אם מישהו מאתנו ייתפס, ידענו, מוטב שלא יידע מה קורה אצל השני”, סיפר ר’ בורק’ה שיף.

ר’ בורק’ה עצמו הפך להיות פעיל בולט בארגון עד לעלייתו לארץ הקודש. הוא היה מעורב בפעולות עלומות ובשליחויות סודיות שהיו בבחינת מסירות נפש. “בכל חודש היינו אוספים סכומי כסף יפים ומעבירים אותם לאנשי קשר שהיו פזורים במושבות יהודיות בערי ‘סמרקנד’ כדי לממן את עבודתם של ה’מלמדים’ על מנת שיוכלו להתמסר ללימוד ילדי קהילתם במסגרת ארגון חמ”ה”, סיפר ר’ בורק’ה.

“פעם, יממה לפני תשעה באב, קרה לי הרב ניסלביץ’ וביקש שאצא למסע במסגרת פעילות הארגון. מטרת המסע היה לעקוב מקרוב אחרי פעילות המלמדים המחתרתית בכל עיר לשם היינו שולחים סכומי כסף, ולראות בפועל כמה ילדים משתתפים באותן מסגרות. כיוון שרבים מהתלמידים ומלמדיהם היו שייכים לקהילה הבוכרית, הייתי צריך להצטרף לנסיעה עם הרב רפאל חודדייטוב שהיה אחד הפעילים הבולטים בארגון חמ”ה. הוא ידע והכיר היטב את כל הקהילות היהודיות ואת מקום מושבן.

“למעשה, הוא היה מעורה הרבה יותר ממני בפרטים הקטנים, וידע בכל קהילה מתי מתקיימים הלימודים באיזה שעות ובאיזה מקומות. אני הייתי אמון על הפן הלוגיסטי של המסע. הצטיידתי ביומן, ובכל עיר אליה הגענו, רשמתי דו”ח: כמה תלמידים מצאתי שלומדים ובאיזה גילאים, כמו גם הערות מה צריך לשפר ולהוסיף”.

ילדי הרוסים שואלים קושיות ב–770

בשנת תשל”ב עלתה משפחת שיף לארץ הקודש בניסים גלויים. בתחילת דרכם התגוררה במעון העולים שבכפר חב”ד עד שעברה להשתכן בשיכון חב”ד בלוד.  “ההתאקלמות בארץ ישראל הייתה די מהירה”, שיתף אותנו ר’ בורק’ה. “פגשנו חברים, בני משפחה וחסידים רבים מהעבר. בתקופת שהותנו במעון עולים, דאגו עובדי המקום לכל מחסורנו. כמו כן למדנו שם את שפת העברית באולפן מיוחד שהוקצה לשם כך, כשהמוטיבים הרוחניים והחסידיים לא חסרו שם”.

חלפו מספר חודשים, ולאחר מסע חיפושים אחר עבודה להתפרנס ממנה, נודע לרב שיף שחברת תע”ש מחפשת מהנדסים חדשים והוא מיהר להציע מועמדות.

“בהכשרתי הנני מהנדס, וטרם צאתי מרוסיה ניהלתי חברה גדולה בעצמי, כך ששמחתי כשהודיעו לי שהתקבלתי לעבודה. באותו זמן לא ידעתי שסמנכ”ל החברה הנו קרוב משפחתי מצד רעייתי, וכשהגעתי לעבוד בחברה וגיליתי זאת, שמחתי מאוד. עמיתיי לעבודה ניבאו לי שלא יהיה קשה לי להתקדם בסולם הדרגות בחברה וניבאו לי עתיד טוב, אולם אני איבדתי מהר מאד עניין בעבודה. את הלוגיקה למדתי מהר, אך משהו בסדר היום הסתמי הזה — יציאה מהבית בשעה מוקדמת וחזרה בשעה מאוחרת, גרם לי להרגיש שאני מבזבז את זמני.

“לאחר מספר חודשים הרגשתי שזה לא בשבילי. אחרי הפעילות המחתרתית הענפה בסמרקנד בהפצת יהדות לא הרגשתי נוח עם התפקיד החדש. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את העבודה.

“בהשגחה פרטית, זכיתי באותם ימים שהרבי הזמין אותי ואת אחי ובן דודנו בצלאל להגיע ל’בית חיינו’ על חשבונו. הרבי ביקש שכל מי שהצליח לצאת מרוסיה באותם ימים, יגיע ל–770 בחג הפסח לראות ולהיראות. את מידת שמחתנו ואושרנו לא ניתן לתאר.

“בעת ההתוועדות של חג הפסח, הפסיק הרבי את שטף דבריו ואמר ‘יש פה כמה ילדים שיצאו זה עתה מברית המועצות, שיעלו וישאלו את ארבעת הקושיות. ואם הם אינם נמצאים כאן, אזי שיתכבדו לעשות זאת הוריהם’. אי אפשר לתאר כלל את התחושה שאפפה אותי, שעה שבני ובן אחי עלו אל בימת ההתוועדות ושאלו בפני הציבור את ארבעת הקושיות באידיש… אלו היו רגעים של הוד והדר שלא ימושו מזיכרוני. ניכר היה על הרבי את נחת הרוח שאותם ילדים הסבו לו. כשסיימו, הורה הרבי לשיר ניגון ברוסית במילים ‘באש אנחנו לא נשרף ובמים אנחנו לא נטבע’, כמו להוכיח לכל — למרות הכול עם הנצח לא ירא וימשיך לשמור על הגחלת.

שינוי כיוון

“ה’יחידות’ הראשונה ששינתה את חיי, נקבעה עבורנו לאחר חול המועד פסח. ה’יחידות’ ארכה כשמונה–עשרה דקות. הרבי שאל, הביע התעניינות, ואנו ענינו תשובות קצרות. כמעט ולא דיברנו. לרעייתי שהיא במקצועה רופאת שיניים, אמר הרבי שנודע לו שבארץ ישראל עומד להיפתח קורס התמחות ראשון מסוגו במקצועה, וכדאי שתירשם. אחר כך הרבי כמו קרא את מחשבותיי ואמר לי, ‘יש מספיק מהנדסים בארץ ישראל. אתה צריך לדאוג לענייני ‘ופרצת”. שאלתי מה עלי לעשות? ואז הרבי אמר ששליחותי תהיה לסייע לילדי העולים שהגיעו ארצה להשתלב במוסדות חינוך על ‘טהרת הקודש’.

“כשיצאתי מחדרו של הרבי, לא היה גבול לשמחתי. זכיתי והרבי ייעד עבורי שליחות לחיים”.

הרב שיף חזר לארץ הקודש ומיהר להיפגש עם משפיעו הרב ניסלביץ שהתגורר בנחלת הר חב”ד, וסיפר לו על השליחות וההוראה המיוחדת שקיבל זה עתה ב’יחידות’. באותם ימים הגיעו עולים רבים מבוכרה והתיישבו באשדוד. הרב ניסלביץ שכבר חכך בדעתו לפעול עם אותם עולים, הציע לרב שיף לרכז את הפעילות שבכוונתו לפעול עימם.

“הוחלט להקים עבור אותם ילדי עולים פנימייה על טהרת הקודש”, סיפר הרב שיף. “התנאים לא היו פשוטים, אבל מי חשב אז על נוחיות שעה שהיה צורך לשמר אצל הילדים רוח של תורה ומצוות. קרוב לשמונים תלמידים מגילאי שש עד ארבע עשרה החלו ללמוד בעזרת נשים של אחד מבתי הכנסת בעיר. אני הופקדתי על ניהול המקום, כשאת המימון המלא סיפק עבורי ארגון חמ”ה. מדי יום ביומו הייתי עושה את דרכי מכפר חב”ד לאשדוד. ברוך ה’, ולא חלף זמן רב עד שהיו צריכים כבר לחפש מקום אחר, מרווח יותר.

“אך על–אף העובדה שהמוסד התרחב וגדל, עדיין חשתי שלא זו שליחותי. אם הרבי ביקש ממני לפעול עם ילדי עולים הרבי בוודאי ציפה ממני לפעול בקנה מידה רחב יותר. באותן שנים היו גלים גדולים של עליה מברית המועצות. פניתי אפוא אל המשפיעים ר’ מענדל פוטערפס ור’ שמחה גורודצקי ושאלתי אותם מה הם חושבים לגבי כוונת הרבי שעלי לפעול עם ילדי העולים שיקבלו חינוך יהודי. כששמעו בפרוטרוט את דברי הרבי באותה ‘יחידות’ ראשונה לה זכיתי, אמרו לי שלפי מיטב הבנתם הרבי התכוון כפשוטו — להסתובב בארץ ישראל ולדאוג שילדי העולים יקבלו חינוך יהודי. דבריהם הכנים עשו עלי רושם, והחלטתי לפעול בכיוון.

“קניתי מכונית מסוג ‘פגו 404’, והתחלתי להסתובב בארץ ישראל ולתור אחר מוסדות חינוך דתיים שיועילו לקבל את אותם ילדי העולים בעירם. הייתי תמים, ולאחר ימים לא ארוכים הבנתי שמשימתי כלל לא פשוטה, שכן לא כולם הבינו את הצורך להעניק לאותם ילדים חינוך על טהרת הקודש. היו אמנם מוסדות שהסכימו לקבל ילדים בודדים, אך זה היה בבחינת ‘אין הקומץ משביע את הארי’. ניסיתי בכל כוחי ומרצי להסביר להם את חשיבות העניין, אך דבריי נפלו על אוזניים אטומות. כל אחד הפנה אותי למוסד השני וחוזר חלילה. ראיתי שבצורה זו לא נוכל להתקדם.

“בחודש החגים שנת תשל”ד נסעתי שוב לחצרות קודשנו. ביקשתי להעלות את הנושא בפני הרבי ולקבל הנחיות. הרבי הקשיב קשב רב לדבריי, ולבסוף אמר: ‘תקימו מוסד כזה בכפר חב”ד’! לזה לא ציפיתי, וכנראה בגלל ההלם שאחז בי, העזתי ואמרתי לרבי שלהקים מוסד כזה הדבר כרוך בהרבה מאוד הוצאות כספיות. כאן הרבי הדהים אותי כפליים כשאמר: ‘כסף לא יהיה חסר לך’, ובתוך כך עשה בידו תנועת ביטול. נו, אם יש מהרבי הבטחה כזו…

“אל כפר חב”ד חזרתי עם שני דברים עיקריים: ראשית, שהרבי רוצה שאפתח מוסד לעולים בכפר חב”ד. שנית — עם הבטחה ברורה של הרבי שכסף לא יהיה חסר לי. כיום, כשאני מסתובב בין קומפלקס הבניינים שבנינו במהלך השנים, אני מאושר. אני יודע שאין הרבה מוסדות חינוך בכלל, ובטח לא חב”דיים, שבנו כל כך הרבה מבנים. אי אפשר שלא לראות בחוש את ברכת הרבי.

“כשחזרתי לארץ ישראל, לא איבדתי רגע ומיהרתי להיפגש עם הרב שמחה גורודצקי לו סיפרתי את הוראת הרבי אלי ב’יחידות’. הדברים היו ברורים ומה שנותר היה רק להניע את הגלגלים ולהתחיל בפתיחת המוסד. החלטנו לשתף בזה את תושבי הכפר כולו. קיימנו אסיפה בין תושבי הכפר, והוחלט שכולם יהיו שותפים לעניין. מי שיוכל, ייקח לביתו נער או שניים שיזכו אצלו לתנאי אש”ל, ומי שלא יכול, לכל הפחות יתרום סכום כסף. מי שהגיע לסייע לי באותם ימים בהקמת המוסד, הוא ידידי הרב ליפא קליין שהפך להיות המזכיר. הלימודים עצמם התקיימו בבית הכנסת ‘המרכזי’. מאוחר יותר השתמשנו בצריפים נטושים ככיתות לימוד.

“הסדר שהתלמידים היו פזורים בבתיהם של תושבי הכפר, לא יכול היה להימשך זמן רב, והוא יצר בעיות לא מעטות. ההחלטה הייתה להביא צריפים בנויים ולהניחם בשטח פתוח בסמוך לישיבת ‘תומכי תמימים’ — אולם באותם ימים פרצה מלחמת יום כיפור, וכל המשאיות גויסו למלחמה ולא יכולנו להביא את הצריפים שכבר הזמנו מעכו. מה עשיתי? נסעתי לעזה, שכרתי סמיטריילר מתושבי המקום, ובעיצומה של המלחמה הבאנו אותם לכפר והפנימיה קמה והייתה לעובדה. התלמידים עברו ללמוד בקומה התחתונה של ישיבת ‘תומכי תמימים’”.

וכך במשך השנים גדל המוסד החינוכי והתרחב, כשהוא מכיל בקרבו מאות תלמידים מכל רחבי הארץ.

חלום מפעים

במקביל להצלחה, המוסד עבר לא מעט טלטלות נוספות, חלקן שברו את לבו של ר’ בורק’ה. “היה מקרה שגרם לי לתסכול עמוק שהלך והתעצם מיום ליום. הרגשתי שאפסו כוחותיי. המקרה הזה גרם לי לשבירה. מהר מאד התגבשה אצלי ההחלטה שאין בידי עוד כוחות להמשיך בצורה זו, ואולי אני לא האיש המתאים. התהפכתי על משכבי בלילות. בליבי כבר התרוצצו מחשבות כמו ‘אולי היה טוב אילו הייתי ממשיך בעבודתי בתעשייה האווירית, בונה מטוסים ומתפרנס יפה’…

“עם הקונפליקט הזה הגעתי אל ר’ מענדל פוטערפס, שטחתי בפניו את טיעוניי ואמרתי לו בקול ברור שאיני יכול להמשיך יותר. ר’ מענדל שמע את דבריי בסבלנות, ואמר לי ‘בא נעלה לירושלים אל הרב שמחה גורודצקי וניוועץ בו’. דיברנו ארוכות, ובשלב מסוים ביקשו שאצא מהחדר, היות והם רוצים לשוחח בניהם. כשנכנסתי בחזרה, אמר לי הרב גורודצקי: “הרבי נתן לך שליחות; לא אנחנו שהכנסנו אותך לזה, אתה סיפרת לנו על ההוראות שקיבלת מהרבי והכנסת אותנו לזה כשביקשת סיוע, עכשיו אתה רוצה לעזוב?! כתוב על כך לרבי.

“כבר באותו לילה כתבתי לרבי. שפכתי על הנייר את דם ליבי שהצטבר אצלי בימים האחרונים. מילאתי חמשה עמודים בהם הבהרתי את הרגשתי שאין לי עוד תעצומות נפש לנהל את המוסד. ביקשתי מהרבי לשחרר אותי מהשליחות שהטיל עלי.

“חלפו כמה ימים, ובערבו של יום מעייף חזרתי הביתה מותש מהעבודה. כבר היה מנוי וגמור לסגור את המוסד. באותו לילה חלמתי חלום ששינה באחת את המצב. בדיעבד הסתבר שהחלום הזה היה הדבר המכונן שהניח את היסודות האיתנים לשגשוג ולפריחה של המוסד שהחלה מאז ונמשכת בברכותיו של הרבי עד היום. בחלומי ראיתי את עצמי נמצא ב–770, לצידי עומדים צפופים עוד אלפי חסידים ותלמידים, כולם ממתינים שהרבי יירד לתפילה. פתאום מודיעים שהרבי מגיע ותכונה ניכרת בקהל. הרבי נראה לפתע במלוא הדרו צועד בהליכתו הזקופה והמהירה. ביקשתי לברוח מהשביל אך פתאום מצאתי את עצמי נעמד בשורה הראשונה. הצפיפות והדוחק הרב לא נתנו לי אפשרות לברוח לשורות האחוריות.

“בטרם הספקתי לחשוב יותר מדי, והרבי פתאום נעצר מולי והביט בי בעיניו החודרות. היה זה מבט מיוחד ששילב רצינות וחמלה, אהבה ודרישה. השפלתי את מבטי וייחלתי שהאדמה תפער את פיה ואבלע בתוכה. חשתי בושה עצומה; הנה אני מבקש כעת מהרבי לוותר על השליחות שהטיל עלי, וזאת למה? מה הבהלה הגדולה שאחזה בי לפתע? האם מחסור בכסף? — זה לא היה חסר, כפי שהרבי בירך. האם מחסור בתלמידים? — גם הם לא היו חסרים; להפך, הם הלכו והתרבו מדי יום. אז מה אני בכלל רוצה?! האם מפני כמה קשיים אני נשבר? לאן נעלמה מסירות הנפש שהייתה לי על חינוכם של ילדי ישראל ברוסיה?!

“הרגשתי שהרבי במבטו מנקה אותי מבפנים, נוסך בי כוחות רעננים, ונותן לי קצת פרופורציות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מחמת הבושה. אילו רק הרבי היה ממשיך בדרכו, חשבתי לעצמי בחלום, הייתי לוקח מיד טיסה בחזרה לארץ ישראל, גונז את כל המחשבות על סגירת המוסד ונרתם לפתחו ביתר שאת. ואז פתאום ניגש אלי הרבי, תפס את ידי ולקח אותי עימו בדרכו לבימת התפילה. הרגשתי ממש את חום ידו של הרבי. חשתי כמו פרה המובלת לשחיטה… ‘עכשיו’, חשבתי לעצמי, ‘הקהל כולו יביט בי והבושה… אוי הבושה… אך הרבי לא אמר לי מילה, מבט אחד שלו שינה אצלי את התחושות מן הקצה אל הקצה. פתאום, בסמוך למדרגות העולות לבימה, הרבי עזב את ידי, והמשיך לדרכו — והקיצותי!

“קמתי כשכולי נרעש ונרגש. לא יכולתי להמשיך לישון עוד באותו לילה. הזעתי בכל גופי. החלום היה כה מוחשי, עד שחשתי טלטלה עזה. שעות ארוכות לקח לי להירגע ממנו ולהתחיל להבין מה קורה איתי. הרגשתי שהרבי העיר אותי, ניער ומירק אותי, ונסך בי חיות מחודשת”.

החלום הזה היה אבן היסוד להקמת ישיבת ‘אור שמחה’ על כל בנייניה. מאז ועד היום, כאמור, הוקמו ארבעה בניינים, מלבד שיפוצם של כמה אחרים.

“כמובן שלא הייתי צריך תשובה למכתבי. לא חיכיתי לתשובה בכתב. את התשובה קיבלתי בדרך עוצמתית שלא פיללתי לה. למחרת בבוקר, כשהתייצבתי בעבודה, כבר לא חשבתי עוד על סגירת המוסד. כל המחשבות שלי היו מרוכזות סביב דבר אחד: איך מקימים בניין פנימייה בשטח החדש שקיבלנו זה עתה. איך מתקדמים להקמת עוד ועוד מבנים ופועלים לקבל תלמידים נוספים?

“עוד באותו יום הגעתי אל הרב שמחה גורודצקי ואמרתי לו שאני מתכוון לקחת את השטח שקיבלנו מ’בית רבקה’, ואנחנו נבנה בעצמנו בניין פנימייה. לא אחד, שניים! כששמע אותי, הוא היה בטוח שנטרפה דעתי. רק בימים האחרונים רציתי לעזוב הכל, והנה היום אני מגיע אליו עם רעיון לבנות שני בניינים. לאחר שסיפרתי לו את החלום, הבין הכל.

“החלטנו שעתה אכתוב לרבי פעם נוספת — כפי שידעתי לכתוב על הרצון לנטוש, כך אכתוב עכשיו על הרצון לבנות. שלחנו מכתב בו ציינתי את כל השתלשלות הדברים, ושלא כמו במכתב הקודם — התשובה לא בוששה להגיע. מהר מאוד זכינו שהרבי הואיל להוציא מענה בו מתח שני קווים מתחת המילים ‘שתי פנימיות’ ומתח פס לכיוון שמו של הרב שלמה מיידנצ’יק, שהציע את הרעיון, כמבקש שהוא יהיה שותף בכל העניין”.

מני אז ראה ר’ בורק’ה שיף הצלחה וברכה עצומה בעמלו. כל אימת שצץ אצלו קושי, הוא הזכיר לעצמו את דבר החלום. מאוחר יותר יסד בנוסף לבית הספר גם ישיבה קטנה וגדולה ואף מכון ‘סמיכה’ מתוך רצון שאותם תלמידים שהתקרבו אל תורת החסידות ועשו שינוי בחייהם יוכלו להמשיך בלימודם עד שנת ה’קבוצה’.

חסיד ומקושר

הרב שיף היה חדור כל חייו בהתקשרות עזה אל הרבי מלך המשיח ותמך בגלוי בגישה של הפצת בשורת הגאולה ללא כחל ושרק.

בשנים האחרונות לצד ניהול המוסד היה פוקד מדי בוקר את כולל הזקנים בשיכון חב”ד בלוד. באחד מימי ה’שבעה’ פקדו את בית משפחת שיף תלמידי הכולל וסיפרו על התמדתו בלימוד בכולל מידי יום ביומו, כשלצד הלימוד היה משתף אותם בסיפורי חסידים והנהגותיהם ברוסיה הסובייטית במחתרת. פטירתו הפתאומית של הרב שיף הותירה חלל עצום בקרב תלמידיו הרבים, אוהדיו, וחסידות חב”ד כולה, המנחמים הרבים שפקדו את בית המשפחה בימי אבלם רק יכולה להעיד על–כך.

הרב שיף הותיר אחריו דור ישרים מבורך, יבדלחט”א: רעייתו בתיה, וילדיו: ר’ ירחמיאל מלוד, הגב’ חנה מישולובין מלוס אנג’לס, ר’ יוסקה מכפר חב”ד, ר’ יצחק מכפר חב”ד, ר’ מיכאל מכפר חב”ד, ר’ שניאור מכפר חב”ד, הגב’ מלכי חביב מכפר חב”ד ור’ מנדי מנתניה.