א חורף תרנ”א היה חורף קשה בחצר הנשיאות הליובאוויטשית. כפור ירד על ליובאוויטש, של

א

חורף תרנ”א היה חורף קשה בחצר הנשיאות הליובאוויטשית. כפור ירד על ליובאוויטש, שלג קפוא כיסה את פני האדמה. רוחות צולפות נשבו ללא רחם. הימים - ימי שלהי חודש כסלו.

השמועה פשטה חיש מהר. הרבי - אדמו”ר הרש”ב - חולה. המחלה לוותה בחום גבוה שהלך וטיפס. שבועיים ימים החריף המצב מיום ליום. שני הרופאים - ד”ר ברודא, רופא יהודי נכבד מסביבות חרקוב שהוזעק במיוחד לליובאוויטש, וד”ר בוגורודסקי, רופא קשיש רוסי–פולני, קשיש כבן שבעים מתלמידי הרופא הייבנטאל המפורסם, פכרו ידיהם בדאגה, ולא בכדי.

דממה מתוחה שררה בבית. השיחות והדיבורים היו קצרים, ואף הם בקול–לחש, כדי שלא להפריע למנוחתו של הרבי הספון בחדרו. בנו של הרבי, יוסף יצחק בן ה–11, אף הוא התכנס בחדרו הפרטי, למד מעט והרבה באמירת תהלים מתוך יבבות בכי סחופות. איש לא טרח לספר לו את מצבו המדויק של אביו, ובשל כך כרסמה הדאגה בלבו ביתר שאת. “חרדה גדולה נפלה עליי, אימה חשֵכה”, הוא מתאר ביומנו. גרונו נשנק, ולבו כמו חישב להתפקע מדאגה. “אבא חולה! ריבונו של עולם, רק שנה וחצי שיש לי אב, כי בשנתיים האחרונות, לולא ארבע הפעמים שבא לסירוגין לימים אחדים לבית, הייתי שוכח מה זה אב, ועתה אבא חולה…” גופו הזדעזע.

ככל שהימים נקפו והמחלה גברה, ידעו הרופאים כי שעת ‘המשבר’ הולכת ומתקרבת - השעה האימתנית שהכול חששו ממנה, השעה שהחולה יכול להגיע אל שערי הפך–החיים או לחזור ולהבריא.

יוסף יצחק הצעיר אף הוא הבין כי שעת המשבר מתקרבת. הוא התהפך על יצועו מצד לצד, חסר אונים, דאוג ונפחד, אינו יודע במה יוכל הוא, הבן היחיד, לסייע לאביו. רוחות כפור ייללו בחוץ, כמו הצטרפו אל הבכי החנוק שבלבו…

חושך כבד עוד עטף את העולם בחוץ שעה שיוסף יצחק קם ממיטתו בתנועה נחושה. הוא הזדרז ליטול ידיו ולהתלבש, עטה בשתיקה את מעילו הכבד, חבש לראשו כובע צמר עבה, ובהתגנבות חרישית יצא מן הבית ופסע במהירות לעבר ביתו של ר’ זלמן לייבל’ס, ‘שמש האוהל’, שמתפקידו היה לשמור על מקום הקודש שבו היו טמונים רבותינו נשיאינו, אדמו”ר מהר”ש ואביו אדמו”ר ה’צמח צדק’, אביו וסבו של הרבי החולה…

בדפיקות קטנות אך נחרצות דפק יוסף יצחק על דלת ביתו של ר’ זלמן. כעבור רגעים ארוכים נשמעו מתוך הבית צעדים כבדים, עוד רגע, ודלת העץ הכבדה נפתחה כדי הצצה. עיניו של ר’ זלמן נקרעו לרווחה כשראה שמבעד לדלת נמצא יוסף יצחק הקטן, בן הרבי, צנוף במעיל החורף, וכל גופו רועד. הדלת נפתחה במהירות, ויוסף יצחק הוכנס פנימה אחר כבוד.

“אנא ממך, קחני אל האוהל של סבא”, פנה בקול מתחנן לר’ זלמן, ובמהירות הוסיף: “והבטח לי שאיש לא יידע מכך”.

ר’ זלמן, עדיין אפוף קורי שינה, נטל את מנורת הנפט והאיר מול פניו של הילד. הוא ראה את פניו הרכות והכיר בעיניו שראו בכי רב לאחרונה. גם הוא ידע היטב כי מצבו הבריאותי של הרבי מצריך רחמים רבים ממקור הרחמים; גם רעייתו ואמו של הרבי הגיעו לפקוד את מקום הקודש בתפילה ובתחנונים.

מבלי אומר הניח ר’ זלמן את מנורת הנפט על השולחן, לבש את מעילו וכובעו ויצא אל המרבד הלבן שבחוץ, כשידו עוטפת בחום את ידו הקטנה של יוסף יצחק.

השלג היה עמוק, קור נורא שרר, ובצאתם מבין בתיה של ליובאוויטש, החלה הרוח נושבת בעוז, דוחפת, כמו מאיימת להפיל את גופו הצנום של הילד שהשתרך בצעדים קטנים ומהירים אחר ר’ זלמן. בקומתו הנמוכה צעד ר’ זלמן הישיש בצעדים חזקים וקבוצים, “כמעט על כל צעד ושעל נכשלתי ובעמל רב הגעתי אל ה’אוהל’ הקדוש”, כתב אדמו”ר הריי”צ לימים בזיכרונותיו.

עוד טרם נפתחה דלת ה’אוהל’, נרעד לבו של יוסף יצחק בהתרגשות של חרדה, ונחלי דמעות התפרצו מעיניו. בפנים עמדו שתי המצבות על ציוני הקודש, כפור דק של שלג כיסה אותם. שקט חרישי עמוק שרר במקום.

כששיניו נוקשות, ספק מהכפור ספק מפחד, פתח יוסף יצחק ואמר את ‘ברכת המתים’. גופו הצנום רעד, ספק מקור ספק מפחד, ספק מזעזוע פנימי. יוסף יצחק התקשה לומר את פסוקי התהלים. הוא בעצם לא אמר, רק בכה בקול חרישי. “מספר אני לפני ישני העפר כי אבא חולה, אבא זה שהוא חסיד וצדיק שוכב במיטה וחולה; אבא זה שיש לו רק בן יחיד וזה רק שנה וחצי שהוא מדריכני - חולה! התפללו נא אל האלוקים, בקשו רחמים כי יתרפא במהרה”.

בתוך כך ניגש אליו ר’ זלמן והורה לו את סדר ההתייחדות באוהלי הקודש, הדלקת נר ואמירת הנוסח המקובל ב’מענה לשון’. “בקש רחמים מאת סביך הצדיקים–הקדושים שיבקשו רחמים בעד אביך החולה שירחמו עליו ויישאר בחיים”.

ר’ זלמן אמר את הדברים במישרין, ללא גינונים וללא נוסחאות מתפתלות.

מילים אלו הכו בעוז בלבו של יוסף יצחק. הוא לא עמד במעמסה, ובעצמו הופתע כשלפתע פתאום שמע את עצמו צועק בקול מר: “סביי צדיקים קדושים! אבא חולה! אהה! בקשו את ה’ יתברך שיישאר בחיים, יהיה בריא וידריכני להיות יהודי תמים”.

יוסף יצחק פרץ בבכי סוער שטלטל את גופו. מרגע לרגע הלכה רוחו ונסערה. ר’ זלמן עצמו שעמד בסמוך ובכה בכי רב, לא יכול עוד לעמוד מן הצד; הוא הבין כי הילד חווה חוויה קשה, גדולה ממנו בכמה מידות. הוא נטל בשתיקה את ידו של הילד והוציאו בחָפזה מן ה”אוהל”, נעל את דלת ה’אוהל’ ושב העירה.

בוהק תכלכל החל להאיר בפאתי שמים, אם כי השמש טרם יצאה להאיר על הארץ ועל הדרים עליה. אף על פי כן, פה ושם החלו אנשים להתקבץ בכיכר השוק לתחילת יום. ר’ זלמן הלך במהירות, מתקפד בשתיקה, ויוסף יצחק, מבלי לחשוב על עייפותו, רץ אחריו כשכל גופו רטוב מזיעה. בכל מאודו רצה לבוא הביתה ולהיוודע מה מצבו של אביו; לפי חשבונו, שעת המשבר צריכה להיות בשעות אלו…

בבואם לתחילת רחוב ‘בראם’, פגשו השניים במרחק של כחמישים אמה את ר’ חיים מאיר הקצב ור’ אברהם דן. כשגילו הללו את ר’ זלמן ובן–הרבי, החלו לנופף בידיהם ולצעוק בקול נרגש:

“תודה לה’ יתברך! אנו באים מה’חצר’ וזה עתה היה ‘המשבר’. במקום נכחו הרופאים שבדקו והעידו כי המשבר אכן עבר בטוב, ועתה תודה לא–ל ‘הוא שלנו’. יאריך ה’ את ימיו ושנותיו”.

לבו הקטן של יוסף יצחק פרפר בשמחה, מתקשה להכיל את ההתרגשות הגדולה שהציפה אותו. הוא רץ במהירות לביתו, והשמחה גדולה בבית. פני כולם קורנות מאושר. במהירות אמד את הנעשה; אמו נמצאת בחדרו של אביו, ובחדרים הראשונים כבר התקבצו רבים מבני המשפחה: סבתא רבקה, הדודים - ר’ זלמן אהרן, ר’ מנחם מענדל ור’ משה לייב, הדודות - דבורה לאה, בתיה, וחיה מושקא. ההתרגשות גדולה, ואיש לא שעה אל הילד הקטן, הבן היחיד, לשאול מאין בא ואיפה היה בשעות שחלפו…

יוסף יצחק רצה מאוד להיכנס לחדרו של אביו. שבועיים ארוכים כנצח חלפו מאז ראהו לאחרונה, אך הוא לא הורשה בכך. בין הנוכחים בבית הוא ראה גם את מורו ורבו האהוב, ר’ ניסן. יוסף יצחק, שרצה לחלוק את חוויותיו העזות מהבוקר, התבונן בדעתו והחליט כי הוא האיש המתאים לספר לו על ביקורו הבוקר ב’אוהל’ הקדוש, ואולי יאמר לו מה לעשות עוד לטובת בריאותו של אבא.

יוסף יצחק מצא פינה שקטה, שם סיפר למורו את אשר קרהו.

“טוב עשית”, אמר ר’ ניסן במאור פנים, והעביר יד מלטפת על ראשו של תלמידו הצעיר, הנסיך הליובאוויטשי.

“האם כבר שתית חמין הבוקר?” הוסיף ושאל.

“לא”, השיב הילד ביראת כבוד.

“אם כן” - המשיך ר’ ניסן - “אל תשתה ואל תאכל כל היום והשלם את התענית. כעת לך להתפלל במניין, ואחר כך אומר לך את אשר עליך לעשות”.

“מורי”, היסס יוסף יצחק לרגע. “מבקש אני שלא תגלו את סודי”, אמר והשפיל עיניו במבוכה. ר’ ניסן נענע בראשו לחיוב. בעבור התלמיד הצעיר, ניע ראש זה היה כהבטחה חגיגית.

בן הרבי הלך להתפלל וקיים את כל סדר היום כפי שהורהו מורו.

ב

יוסף יצחק הלך ביום ההוא בתחושה ברורה שתפילתו ב’אוהל’ אבותיו הקדושים היא זו שפעלה את השפעת החסד והרחמים מאת ה’ יתברך. כה רצה ללכת שוב ולספר להם על המצב, שהמשבר חלף–עבר בהצלחה, ורק שיבקשו רחמים שימהר ה’ את רפואתו השלמה של אביו, אך חשש מלבקש שוב שילווהו, וללכת לבדו - לא העז.

בשעה חמש אחר הצהריים, התכנסו הרופאים להתייעצות רפואית. שעת בין השמשות התארכה לה, ואף כוכבים החלו לנצנץ ברקיע השמים, זעיר פה זעיר שם מבין קרעי העבים הקודרים. יוסף יצחק התפלל ערבית בציבור, בעודו מקפיד שלא לטעום מאומה.

קרוב לשעה שש בערב יצאו הרופאים מחדרו של הרבי והבעה של קורת רוח על פניהם. הם סבורים שהיום עבר בכי טוב. המחלה אכן חלפה, גם החום ירד, וכעת רק נדרשת התנהגות מסודרת, ובעיקר - מנוחה שלמה.

הרופא בוגורודסקי - למרות קפדנותו - חיבב מאוד את יוסף יצחק, בנו היחיד של הרבי. יוסף יצחק עצמו היה מטופל שלו כאשר שכב על ערש דווי ממכותיו של רבי שמשון המלמד. באותה התקופה הקפיד יוסף יצחק למלא בקפדנות את הוראותיו כשלקח את סמי הרפואה, ובכך שבה את לבו של הרופא.

“מדוע אתה עצוב?”, פנה ד”ר בוגורודסקי ליוסף יצחק והניח יד חביבה על כתפו, “תודה לא–ל אביך הולך ומתרפא, ובעוד כמה ימים יבריא לגמרי”; ובתוך כדי דיבור חזר לנימה עניינית בפנותו אל חברו, ד”ר ברודא: “כעת עלינו לערוך סדר הנהגתו של החולה במאכל, במשתה ובמנוחה”.

יוסף יצחק כמו ננער מהרהוריו.

“מתגעגע אני מאוד לראות את אבא” - אמר לשני הרופאים בעודו בולע רוק - “זה שבועיים ימים שלא ראיתיו. כל הזמן לא הרשו לי להיכנס לחדרו, ואני משתוקק לראות את אבא”.

הרופא ברודא, מלבד אומנותו כרופא החשוב בעיני עצמו, כיבד מאוד את כל משפחת שניאורסאהן, ובייחוד אהב את הרבי הרש”ב. כמה פעמים הגיע אליו לביקור מיוחד כדי לשוחח בענייני מדע שונים, שכן היה איש תבונות ומחקר.

ד”ר ברודא עשה עצמו כמי שאינו שומע את בקשתו של יוסף יצחק. הוא קם ממקומו ומבלי אומר נכנס שוב לחדרו של הרבי, התמהמה שם כעשרה רגעים, חזר ובלי אומר ישב לשתות כוס חמין עם ד”ר בוגורודסקי. זה האחרון אהב לשבת לכוס תה עם חלב ודבש בכמות הגונה. השניים ישבו בניחותא ושוחחו עם בני המשפחה. על כולם ניכרה ארשת של שמחה גלויה. אפילו פניו הזעופות תמיד של יוסף מרדכי המשרת הזקן, האירו במידת–מה.

עוד השיחה קולחת בין הרופאים ובני הבית, ופתאום נפתחה דלת חדרו של הרבי, ובעדה יצא מענדל קנטור המשרת. הוא סקר רגע במבטו את היושבים, ועיניו נחו על יוסף יצחק. ניכר היה כי הוא חיפש אותו.

“אביך קורא לך לחדרו”, אמר בקצרה.

יוסף יצחק התבלבל לרגע מהתרגשות וממבוכה, אבל מהר מאוד התעשת, ארגן את מחשבותיו ורגשותיו, ונכנס פנימה כשדוק של שמחה על פניו הזכות. הוא ‘חשד’ בד”ר ברודא כי הוא שסיפר על געגועיו לאביו וכי הוא יזם בחשאי את כניסתו פנימה.

בצעדים קטנים וחרישיים נכנס פנימה, ומבלי לפצות פיו, כמו חושש להפריע את השקט, עמד ליד מיטת אביו והביט לראשונה זה שבועיים בפנים העדינות–חיוורות שנחו על כרית צחורה גדולה. אביו–הרבי שכב עייף ורפה כוח. מראה זה דיכא מאוד את יוסף יצחק, וכמעט לא שמע את קולו החלוש של אביו:

“יוסף יצחק, מה אתה עושה? האם אתה לומד? מה למדת במשך הזמן הזה? האם שמרת על זמני תפילה בציבור?”

זיק ניצת בעיניו של יוסף יצחק - אם בגלל פנייתו האישית של אביו אליו, ואם משום שיכול להשיב בחיוב רבתי: “בכל יום ויום הלכתי להתפלל בציבור שלוש פעמים, וגם למדתי, אבל הזהירו אותי למעט בדיבור שלא להפריע את מנוחתך, אבא. כל הימים הללו לא הרשו לי להיכנס לחדרך, וגם עכשיו אני פוחד שמא ישלחוני מכאן”.

חיוך קל נראה על שפתיו של הרבי. למרות רפיון קולו, אמר לבנו ברור:

“מעתה לא יעצרו אותך מלהיכנס אליי”.

צמרמורת נעימה חלפה בגוו של יוסף יצחק.

שקט נתלה בחלל האוויר. רגע של התבוננות הדעת, של קירוב מחדש בין אב לבנו, בין בן לאביו.

“האם שתית תה? הפר הרבי את השתיקה בדאגה אבהית.

יוסף יצחק נבוך ולא ידע מה לענות. הן לא אכל ולא שתה כל היום, שכן קיבל על עצמו יום תענית. לומר שקר - לא רצה, מה גם שידע כי אביו הנו חסיד וצדיק ובוודאי יודע הכול. לומר את האמת - גם לא רצה. מחשבותיו רצו במהירות, הרהר לעצמו שמא אביו יודע כי צם, כדרך הצדיקים שיודעים הכול, ואפשר גם - הגיעה מחשבה סותרת - שבדברים הנוגעים לצדיקים עצמם אין מגלים להם, כדרך יצחק שידע ממכירתו של יוסף, אך לא גילה לבנו יעקב…

כמו נשלחה משמים - באותו הרגע נכנסה הרבנית שטערנא שרה, רעייתו של הרבי, ובידה כוס חלב חם. “הרופאים ציוו לשתות שלוש כוסות בלילה הזה עד השינה”, שיננה את הוראות הרופאים.

“טוב, אשתה עד כמה שיהיה אפשר”, אמר וסימן להעמיד את הכוס לצדו. “יוסף יצחק יגיש לי כשיתקרר קצת ואשתה”.

“לשמע דברים אלו נתרפאו כל תחלואיי” - סיפר אדמו”ר הריי”צ כעבור עשרות שנים - “עונג וקורת רוח עבר וחלף בכל גווי. אנוכי אשרת את אבא… אנוכי אשר לפני כאחת–עשרה שעות רצתי אל ה’אוהל’, בכיתי וביקשתי רחמים, עתה זכיתי לראות כי אלוקים קיבל את תפילתי, תפילת בן יחיד האוהב את אביו אהבת אין–קץ”.

בתוך לבו פנימה, יוסף יצחק מאושר מכך שטרם טעם מאומה במשך היום, והוא זוכה לשמש את אביו מתוך תענית; הוא נזכר במה שלמד על אודות עשיו הרשע שחפץ להרוג את אחיו התם יעקב, כששימש את אביו לבש בגדים יקרים “ומכל שכן אני, בן חסיד וצדיק, שראוי להגיע למדרגה זו לשמש את אבי מתוך תענית וטהרת הלב”.

מועקה קטנה בכל זאת נדחקת ללבו, מה יענה אם יישאל שוב האם שתה תה, “אבל קורת רוחי, שאני משמש את אבי, מגרשת כל יראה”.

ג

מאותו יום ואילך חל שינוי מהותי במצב בריאותו של הרבי הרש”ב נ”ע. מיום ליום שבו אליו כוחותיו, עד שלאחר שבוע ימים התירו לו הרופאים לשבת על כיסא. רוב היום שהה יוסף יצחק בחדרו, תחת עיניו הפקוחות, דבר שהסב לבן יחיד הנאה רבה.

הפעם הראשונה שיצא הרבי מחדרו, היה בכ”ד בטבת - יום ההילולא של אדמו”ר הזקן - או אז התיר לו ד”ר ברודא לצאת לחדר השני ולומר ‘קדיש’ במניין שהתקיים במקום.

המחלה והמנוחה שאחריה נמשכו כחודשיים ימים, כשבמחציתם נאסרה על הרבי כל עבודה עיונית. בימים האלה, לשמחתו הגדולה, זכה יוסף יצחק להיות ליד אביו, לשמשו ולשרתו בכל שהתבקש.