ללא קרבן העומר
כיצד אנו סופרים את ספירת העומר ללא קרבן העומר בעצמו? מדוע אנו מתפללים על בנין בית המקדש עוד בטרם סיימנו את סדר הספירה? למה דווקא ספירת העומר מאפשרת להביא ‘חמץ’ לבית המקדש? והאם נזכה השנה לקיים את המצווה מדאורייתא כשיבוא משיח בימים אלו? • על הקשר בין ספירת העומר השנתית למהפכה שמחוללת ספירת העומר הכלל
כיצד אנו סופרים את ספירת העומר ללא קרבן העומר בעצמו? מדוע אנו מתפללים על בנין בית המקדש עוד בטרם סיימנו את סדר הספירה? למה דווקא ספירת העומר מאפשרת להביא ‘חמץ’ לבית המקדש? והאם נזכה השנה לקיים את המצווה מדאורייתא כשיבוא משיח בימים אלו? • על הקשר בין ספירת העומר השנתית למהפכה שמחוללת ספירת העומר הכללית - הגאולה האמיתית והשלימה!
בפרשתנו אנו קוראים על המצוה שמלווה אותנו בתקופה זו יום–יום: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת . . תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם”. הקשר בין ספירת העומר לגאולה אינו דורש עיון יתר: מיד לאחר ספירת העומר אנו אומרים1 ומבקשים “הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש במהרה בימינו אמן סלה”.
הדבר טעון ביאור: איזו סיבה מיוחדת יש להתפלל על הגאולה ובנין בית המקדש ביחד עם מצות הספירה? ובפרט שאמירת ‘הרחמן’ היא מיד לאחר הספירה עצמה, עוד בטרם אומרים את הפסוקים ושאר סדר הספירה עצמה?!
ציפייה למקדש
הסיבה הפשוטה לכך היא: בציווי ספירת העומר נאמר בתורה “מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה . . עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת . . וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה” - התורה התנתה את מצוות ספירת העומר בקיומם של שני קרבנות מיוחדים2: הספירה צריכה להתחיל בהקרבת ‘קרבן העומר’ - בט”ז ניסן, ולהסתיים בהקרבת ‘שתי–הלחם’ - בחג השבועות. בימינו, כשאין לנו בית–מקדש וקרבנות, מצוות ספירת העומר היא מדרבנן, חכמים תקנו לספור גם בזמן הזה ‘זכר למקדש’3.
לכן, כיון שכיום נבצר מאתנו לקיים את המצווה מדאורייתא, אנו מתפללים לקב”ה שיחזיר לנו את עבודת בית המקדש ונוכל לקיים את המצווה כתיקונה4.
אך עדיין יש להבין: מצוות ספירת העומר אינה המצווה היחידה שתקנו חכמים לזכר עבודת המקדש. יש עוד מצוות רבות כמו נטילת ד’ מינים בששת הימים האחרונים של סוכות, אכילת ה’כורך’ וה’אפיקומן’ בליל הסדר, ועוד5. מדוע בכל מצוות אלו לא תקנו תפילה ודרישה מיוחדת על בנין בית–המקדש6?! מכך שדווקא בספירת העומר אנו מבקשים שתחזור עבודת המקדש, מובן שיש שייכות פנימית ומיוחדת בין ספירת העומר לגאולה7.
שינוי אימננטי
הדבר יובן בהסברת מהותה של הספירה: ספירת העומר היא הגשר שמחבר בין יציאת מצרים לקבלת התורה. הספירה היא בעצם תהליך של זיכוך והתעלות בכדי לזכות לקבלת התורה. לכן הספירה מורכבת מ–49 יום: נפש האדם מורכבת גם מ–49 מדות פרטיות (7 מידות שכל אחת מהן כלולה מ–7). כך שכל יום מימי הספירה מוקדש לבירור וזיכוך מידה פרטית נוספת בנפש האדם.
בכך מובן גם, מדוע דווקא בסיום ספירת העומר מקריבים במקדש את קרבן ‘שתי–הלחם’ העשוי מחמץ: ידוע, שה’מצה’ מסמלת את הביטול וההתמסרות לקב”ה ואילו ה’חמץ’ מסמל את הישות והפירוד הגורמים לסילוק השכינה, “אין אני והוא יכולין לדור”. הסיבה לכך היא כיון שכל מה שבצד הקדושה - בטל לקב”ה, ואילו מציאות של ישות וגאווה קיימת רק בתחום ה’קליפה’ המנגדת לקדושה. לכן בחג הפסח, שעניינו הוא גילוי הקב”ה בעצמותו, יש להתרחק מה’חמץ’ והישות בתכלית. מכך עולה תמיהה עצומה: כיצד הקריבו בחג השבועות קרבן כה חשוב דווקא מ’חמץ”? כיצד הכניסו לבית המקדש דבר המסמל גאווה וישות?!
אלא שזוהי הפעולה של ספירת העומר: עבודת הספירה לא מתעסקת רק עם ה’מוחין’, החלק העדין בנפש המסמל את הביטול, אלא בעיקר עם ה’מדות’ - הרגשות האנוכיים של האדם המכילים את ישותו. עבודת הספירה היא להשתמש דווקא בהגשמה של המידות ובתכונתן הפרטית לענייני קדושה.
ניתן לדמות זאת להשפעה על פורץ מתוחכם שנלכד על ידי המשטרה. ניתן להחזירו למוטב בשני דרכים: א. לאיים עליו ולהשכיח ממנו את דרכי הפריצה. ב. להשתמש בכשרונות המיוחדים שלו לעזור לאנשים שננעלו בטעות וכדומה. האפשרות הראשונה תבטל אמנם את מעשיו הרעים אך עדיין תישאר בנפשו נטייה שלילית נסתרת לפרוץ ולהרוס, דווקא באופן השני נהפכת התכונה השלילית עצמה לדבר טוב ומועיל.
זהו ההבדל בין פסח לספירת העומר: חג הפסח ענינו ‘אתכפיא’ - התבטלות מוחלטת של הנפש הבהמית לקב”ה. אך המידות עצמן נשארו מגושמות וחומריות. בספירת העומר העבודה היא להשתמש בתכונות של הנפש הבהמית עצמה לקדושה - ‘אתהפכא’: במידת החסד לאהוב את הקב”ה, במידת הגבורה למאוס בכל דבר שמנגד לקדושה, וכך להפוך את הישות והאנוכיות של הנפש הבהמית לשימוש יעיל של הקדושה8. לכן דווקא על ידי ספירת העומר ניתן להשתמש ב’חמץ’ בבית המקדש!
כולם ייגאלו
זהו גם החידוש של הגאולה העתידה על גאולת מצרים: ביציאת מצרים נאמר “כי ברח העם”, משמעות ה’בריחה’ וה’חיפזון’ היא שהרע עדיין קיים, ולכן יש צורך להתרחק ממנו. למרות שבליל הפסח ובקריעת ים–סוף התגלו הדרגות הנעלות ביותר - הן לא חדרו באדם ובעולם, הרע רק נדחה מפני הטוב אך הוא כשלעצמו נותר רע. אך בגאולה העתידה נאמר “לא בחיפזון תצאו”, כיון שהגאולה לא תשאיר שום דבר בגלות ובחשך. הגאולה תגלה בכל דבר, גם במה שנראה רע ומזיק, כיצד תכונתו הייחודית שייכת לקב”ה ומשלימה את הכוונה העליונה9.
מכך מובן שכללות העבודה בהבאת הגאולה היא בעצם ‘ספירת העומר’10. כשם שבכל שנה יש את תקופת הספירה שהיא הכנה למתן–תורה, כך קיימת ספירת העומר הכללית - העבודה בהבאת העולם למצב של גאולה. עבודה זו היא ההכנה לגילוי השלימות של מתן–תורה - גילוי ‘תורה–חדשה’ מפיו של משיח, שהתורה של עכשיו “הבל היא לפני תורתו של משיח”11 .
מצוה מדאורייתא
שאלה מעניינת עולה כאשר יבוא משיח בימים אלה: כאמור, כיון כשעדיין לא נבנה בית המקדש, לרוב הדיעות ספירת העומר היא מדרבנן, אך כאשר יבנה המקדש באמצע ימי הספירה יש לדון האם הימים שנותרו יתחייבו בספירת העומר מן התורה?
כיון שכבר עבר יום ט”ז בניסן הפסדנו את קרבן–העומר לשנה זו, והספירה כבר לא תהיה בהמשך לקרבן–העומר. אך כאמור, הספירה מתחייבת גם מצד קרבן ‘שתי–הלחם’ של חג השבועות. וכיון שבחג השבועות נוכל להקריב בבית המקדש את קרבן שתי–הלחם חל חיוב דאורייתא לספור את הימים הנותרים12!
עובדה זו מעוררת בעיה: ספירת העומר מורכבת משבע שבתות ‘תמימות’ ושלימות - מי שפספס לדוגמא, את ספירת היום התשיעי, כבר לא יוכל לברך על הספירה של הימים הבאים, כי ביום העשירי אין בספירתו 10 ימים אלא 9 כי הוא הפסיד יום אחד. לכן יש לדון גם במי שספר את כל הימים אך נתחייב במצוה רק באמצע תקופת הספירה (לדוגמא, ילד שהגיע למצוות במהלך הספירה) - האם הימים הקודמים שספר כשהיה פטור מן הדין נחשבים לו למניין הנוכחי בו הוא מחוייב מהתורה, שהרי הספירה קיימת רק מצד פעולת האדם ולכאורה אם אינו מחוייב בה אין לה כל משמעות הלכתית13.
ספירה בלתי–תלויה
כך גם כשמשיח יבוא במהלך ימי הספירה, כיון שכיום (לרוב הדיעות) אנו סופרים מדרבנן, וכשייבנה המקדש נתחייב בספירה מדאורייתא14 - יש לדון אם הימים הקודמים, שבהם היינו פטורים מהתורה בספירה וספרנו רק מדרבנן - עולים למנין החדש, בו אנו מחויבים מן התורה?
אמנם, בהתוועדות האחרונה באחרון של פסח, תנש”א15, אמר הרבי מלך המשיח שיחה מיוחדת כהשתתפות ב’כינוס תורה’ שהתקיים למחרת. בשיחה חידש16 הרבי שספירת הימים היא מציאות קיימת גם לולי החיוב מהתורה. כיוון שהספירה קיימת לא רק מצד פעולת האדם, כיון שכל מצווה בתורה מהווה ויוצרת בעולם את הדבר בו נעשית המצווה, כך שעצם ציווי התורה על הספירה יוצר בעולם מציאות של ספירת 49 ימים, וכיון שכל אחד ספר בפועל את הימים בזמן הגלות מצטרפת ספירה זו להמשך הספירה מדאורייתא שבזמן הגאולה!
נמצא איפה, שכשמשיח יבוא בימי הספירה נקיים בימים הנותרים את מצוות ספירת העומר מן התורה כהלכתה!
1) יתרה מכך: אמירה זו היא בלשון של סיפור–דברים עובדתי (ולא כפי הנוסחאות הגורסות “יהי רצון . . שיבנה בית המקדש במהרה בימינו”) כיון שאין זה (רק) בלשון של בקשה ותפלה אלא (גם) באופן של וודאות. (שיחת אחש”פ תנש”א (בסעודת משיח) הע’ 80)
2) ראה הנסמן בלקו”ש חל”ח ע’ 9 הע’ 17.
3) תוס’ מנחות סו, א ד”ה זכר, שו”ע אדה”ז סי’ תפט ס”ב.
4) שו”ע אדה”ז או”ח סתפ”ט סע’ יא - מתוס’ מגילה כ, סע”ב.
5) ראה אנצ”ת ע’ בית המקדש, סע’ זכר למקדש.
6) ההסבר ההלכתי הפשוט - ראה שיחת אחש”פ תנש”א (בסעודת משיח) הע’ 82)
7) סה”ש תנש”א ח”א ע’ 444.
8) ראה ד”ה וספרתם תשי”א, לה”ע ספיה”ע תשח”י.
9) ראה תו”א ס”פ ויקהל ד”ה קחו, אוה”ת ויקרא ב’ ע’ תנ”ו. לקו”ש חכ”ב ע’ 32. ועוד.
10) שיחת כ”ח ניסן תנש”א ס”ה - התוועדויות ח”ג ע’ 118.
11) קה”ר ח,יא. וראה לקו”ש חל”ה ע’ 209, קונ’ בענין תורה חדשה תנש”א.
12) ראה לקו”ש חל”ח ע’ 14 הע’ 35, התוועדויות תנש”א ח”ג ע’ 95 הע’ 47. ס’ ידבר שלום סי’ ט”ו, גליון אהלי שם ג,ב,סח.
13) ראה גם לקו”ש ח”א ע’ 271, ח”ח ע’ 54, ושם מכריע שהספירה מדרבנן נחשבת ביחס לספירה מדאורייתא. וראה הערה 14.
14) דיון מיוחד בנוגע לברכת הספירה - ראה לקו”ש חל”ח ע’ 11 הע’ 34.
15) נדפס בסה”ש תנש”א ח”א ע’ 447, לקו”ש חל”ח ע’ 7.
16) זאת גם אם נאמר שחיוב מדרבנן אינו יוצר מציאות של ספירה ביחס לחיוב דאורייתא.