תכלית הבריאה כ”ק אדמו”ר הזקן: “וידעו מצרים כי אני ה’”. עניין זה שאפילו מצרים יהי

תכלית הבריאה

כ”ק אדמו”ר הזקן: “וידעו מצרים כי אני ה’”. עניין זה שאפילו מצרים יהיו יודעים את ה’, הוא עניין עיקרי בתכלית הבריאה. שאכן תכלית כל העבודה היא, שנתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים דווקא. דהיינו שתתבצע כפיית הסטרא אחרא (צד אחר, שאינו צד הקדושה), ועל ידי כך יתעלה כבוד ה’ בכל העולמות. והוא כעניין מה שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

(תורה אור, וארא, נה, ג)

שם ה’ מושל בשם אלוקים

כ”ק אדמו”ר האמצעי: בעשר מכות מצרים, נגלה שם הוי’ בשם אלוקים, כמו שכתוב “וידעו מצרים כי אני ה’”. וכן: “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה’”. ומודגש כאן שם הוי’ בדווקא. שהראה להם ה’, ששם הוי’ מושל על שם אלוקים, וכמו שכתוב “והוא ימשול בך”.

(“פירוש המילות”, קג, ב)

מקור כל ההוויות

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: פרשתנו פותחת במילים: “וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה’”. שם אלוקים (“וידבר אלוקים”) הוא בלשון רבים, מה שמורה על ריבוי ההתחלקות, בהתפשטות החיות האלוקית. אולם שם הוי’ (“אני ה’”) - נקרא “אחד”. שכן הוי’ הינו מקור כל ההוויות, ושורש הכל, קודם שבא אורו לידי המשכה וגילוי באותיות הדיבור.

(אור התורה, במדבר כרך ב, פרשת שלח, עמ’ תפז)

שם הוי’ שלמעלה

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: נאמר: “…ויאמר אליו אני ה’ וארא אל אברהם… ושמי ה’ לא נודעתי להם”. והנה, שתי בחינות ישנן: שם ה’ דלעילא (שלמעלה) שהוא נכלל בעצמותו יתברך והוא נעלה מכדי להיות מקור לעולמות. ושם ה’ דלתתא (שלמטה) שהוא מקור כל ההוויות. האבות, זכו רק לגילוי שם הוי’ המהווה מקור לעולמות, בני ישראל בקבלתם את המצוות במתן תורה, זכו לגילוי שם ה’ שלמעלה מלהיות מקור לעולמות. וכל כך למה? - אלא שעל ידי המצוות המעשיות דווקא, מגלה ה’ את הבחינה העליונה ביותר, שכן העשיה, בגשמיות, היא תכלית הבריאה!

(תורת שמואל, תרל”ט ח”א. עמ’ קיא ואילך)

אור בהיר ועצמי

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: נאמר: “וארא אל אברהם… בא–ל ש–ד–י, ושמי ה’ לא נודעתי להם”. פירוש הדבר נרמז במילה “ש–ד–י”. שכן ידוע ששם ש-ד-י הוא מלשון ש”אמרתי לעולמי די”, והוא בחינת הגבול, דהיינו הכלים של האור. לאמור: מה שהאיר לאבות הוא האור והגילוי שמאיר על ידי הכלים. ברם, במתן תורה, שהוא תכלית יציאת מצרים, באו לידי יישום, דברי ה’ בפרשתנו: “לכן אמור לבני ישראל אני ה’”, שכאן הכוונה היא ל”שם הוי’ בעצם”, דהיינו בחינת האור כפי שהוא בעצם. אור בהיר כפי שהוא בעצמותו יתברך.

(המשך תער”ב, חלק ראשון, עמ’ רלב)

המכוון והתכלית

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: בתחילת פרשתנו מוזכר צמד המילים “אני ה’”, בשלושה עניינים. בנוגע למשה (ויאמר אליו אני ה’). בנוגע לבני ישראל (אמור לבני ישראל אני ה’). ובפסוק והבאתי וגו’ (לארץ ישראל), מסיים “אני ה’”. וצריך ביאור: מה התחדש כאן במילים “אני ה’”, שמוזכרים כאן שלשה פעמים בשלושה עניינים? אלא שכאן התחדשו שני עניינים: היציאה מגלות מצרים ונתינת התורה לישראל, שאז ניתנו כל מצוות התורה, שזה היה המכוון והתכלית של יציאת מצרים, וכמו שכתוב: “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”. וזהו עניין הגילוי של “אני הוי’”.

(סה”מ תש”ג, עמ’ 139 ואילך)

אני ה’ לא שניתי

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: השייכות של “אני ה’” שנאמר בתחילת פרשתנו, ליציאת מצרים ומתן תורה: עניין “אני ה’”, הוא עניין “אני ה’ לא שניתי”, שהיא בחינת “סובב כל עלמין” (סובב ומקיף כל העולמות), שבבחינה זו אין שינויים. שכן מצד “אור הסובב” - להיותו באין ערוך, לכן יכול הוא להיות גם למטה, ויחד עם זה, באופן שלא יהיו בו שינויים. ומבחינה זו ניתן הכוח במתן תורה, לפעול דירה בתחתונים, וההכנה לזה הייתה ביציאת מצרים, כדי שבמתן תורה יתגלה אור הסובב, שמאיר למטה כמו למעלה ואין בו שינויים, - “אני ה’ לא שניתי.”

(ספר המאמרים שמות חלק א, מאמר ד”ה וארא וגו’, עמ’ קסד)

גודל החושך - מעורר

עם היות שנמצאים כעת (בעקבתא דמשיחא) בחושך כפול ומכופל .. מכל מקום, הנה לא רק שאין מתרשמים (ועל אחת כמה וכמה שאין מתפעלים) מזה, אלא עוד זאת, שגודל החושך גופא מעורר ומעודד לעבודת ה’ ביתר שאת.

כי מכיון שהחושך נתגדל כל כך, הרי זה גופא הוכחה ש”הנה זה עומד אחר כתלנו”, היינו, שביאת המשיח קרובה במאד, כמבואר בסוף מסכת סוטה, ובמילא צריך להיות זירוז גדול ביותר בהעבודה דתורה ומצוות.

(ד”ה וארא תשל”ח)