לשמוח או לא לשמוח?!

אף אחד לא מסכים עם ה”עובדה” כאילו ח”ו “שקעה שמשו של צדיק זה”, שאז מתבקשת מאליה המסקנה שצריך להיות (ח”ו) “זרחה שמשו של צדיק אחר”. אין אף רגע אחד בעולם ללא נשיא הדור, שהוא המוח והראש והלב, ודרכו עוברת החיות האלוקית לכולם. כי אם המוח עובר למצב רוחני, הרי שאז יהיה צורך “למנות” מוח גשמי אחר שדרכו תעבור החיות האלוקית לעולם  התוועדות לכבוד ג’ בתמוז

לשמוח או לא לשמוח?!

מזה זמן הייתה שאלה אצל חסידים האם צריך לומר תחנון בג’ תמוז, יום יציאתו של הרבי הריי”צ מבית האסורים והליכתו לגלות קאסטראמא. מחד גיסא — הרי הרבי הריי”צ לא קבע את יום יציאתו מבית–האסורים ליום חג; ומאידך גיסא — הרי הרבי מלך המשיח שליט”א אומר (לקוטי שיחות ח”ד עמוד 1315) “חסידים עליהם לחוג גם את יום הג’ בתמוז”, ומבאר שם שבמידה מסוימת אף יש בו מעלה על חג הגאולה י”ב–י”ג תמוז, שהרי דווקא בו ניצל הרבי הריי”צ ממצב שהיה בו בכל רגע  סכנה של “היפך החיים”.

כשהרבי אומר שצריך “לחוג גם את יום הג’ בתמוז”, עדיין לא היה ברור האם כוונת הדברים היא “לחוג” בכל המובנים, כולל גם להימנע מאמירת תחנון, או אולי פירושו של דבר רק שצריכים לחוג יום זה על ידי התוועדות וקבלת החלטות טובות וכו’, אבל אין זאת אומר שלא לומר תחנון.

אחד החסידים החליט לשאול שאלה זו את הרבי, והרבי ענה שאמירת תחנון תלויה בהרגש. אך הרבי הוסיף ואמר: אם שואלים, סימן שאין הרגש.

גם אחרי תשובה זו היו עדיין כאלו שלא ברור להם מה צריך בדיוק לעשות: מחד, הרבי אומר שאם שואלים סימן שאין הרגש, ואם כן צריך לומר תחנון. אבל מאידך, אולי דווקא מזה משמע שרצוי יותר היה שיהיה לנו הרגש שלא לומר תחנון ולא נשאל שאלות.

למשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס לא היו שאלות בנדון זה. הוא מעולם (אחרי שנת תרפ”ז) לא אמר תחנון בג’ תמוז. ולא זו בלבד, אלא שלא הניח אף פעם לומר תחנון במניין שבו התפלל: “איך אפשר לומר תחנון ביום כזה?”, היה טוען בלהט. “זוכר אני את הזמן שבו הגיעה הידיעה כי הרבי הריי”צ השתחרר ממאסרו, בג’ תמוז תרפ”ז. אחרי כל “דברי הצומות וזעקתם”, כל הדמעות והתפילות שהיו בזמן המאסר, הרגשנו ממש שכל חיינו תלויים לנו מנגד, והנה הגיעה הבשורה שהרבי השתחרר. את התפרצות השמחה שהייתה אז אצל החסידים פשוט לא שייך לתאר, מה גם שבתחילה לא שמעו את כל הפרטים ולא ידעו כי הרבי נשלח לגלות קאסטראמא. הידיעה אמרה רק כי הרבי יצא מבית האסורים, והשמחה הרקיעה שחקים. אמרו “לחיים” למעלה מכל מדידה והגבלה, רקדו והתהפכו והתגלגלו (עשו “קוליע’ס” בלע”ז) ברחובות וממש לא יכלו להירגע. הריקודים והשמחה היו עד כדי כך, מספר ר’ מענדל, שארון הקודש שהיה בבית הכנסת כמעט והתמוטט מרוב קפיצות וריקודים, ושני אברכים היו חייבים להחזיק בו חזק שיעמוד על עמדו.

בראש הרוקדים והשמחים, אומר ר’ מענדל, היה המשפיע שלי, המשפיע בה’ הידיעה, החסיד ר’ זלמן משה היצחקי, שלא פסק מלשמוח ולרקוד, לומר “לחיים”, לעשות עוד ועוד “קוליע’ס” ולשיר ניגוני ושירי תודה לה’ ללא הרף.

אלא שכעבור זמן מה נודעו פרטים נוספים, והתברר כי הרבי לא יצא לחופשי לגמרי, אלא נשלח לרצות עונש גלות בקאסטראמא. ואז, עד כמה שתחילה גדלה התרוממות הרוח, כך ירד עתה מצב הרוח פלאים. התברר שהשמחה הייתה מוקדמת מדי. הרבי טרם השתחרר. עדיין נמצא הוא תחת ידם. יוצא הוא לרצות עונש בעיר קאסטראמא והוא נשאר אפוא ברשותם של אותם מלאכי החבלה שאסרוהו. הסכנה עוד לא חלפה.

רבים מהחסידים חזרו למצב המרירות הקודם, להתפלל ולומר תהילים בבכיות ובתחנונים לה’ שיושיע את הרבי ואותנו ממצב הגלות. אבל ר’ זלמן משה לא אבה שמוע, ושום דבר לא היה יכול להזיז אותו: “דער רבי איז ארויס, דער רבי איז פריי” (הרבי יצא, הרבי השתחרר, הרבי חופשי!) ואל תבלבלו את המוח בשום דבר אחר. הוא המשיך להתוועד עם כל ה”שטורעם”, “לקחת משקה” לרקוד ולשמוח און “קוליען זיך” ללא הרף כל הזמן.

והיה ר’ מענדל מתאר את המצב באומרו: ר’ זלמן משה עמד מעבר אחד, וכל ה’עולם’ כולו מן העבר השני. הם בכו והתפללו ואמרו תהילים, ואילו ר’ זלמן משה לא פסק לרקוד ולשמוח. כך במשך כמה ימים רצופים לא הפסיק ר’ זלמן משה את השמחה וההתוועדויות אלא להפסקות קצרות, כדי להתפלל וכדומה, ומיד חזר להתוועד לשיר לרקוד ולשמוח — עד שהגיעה הבשורה בחג הגאולה י”ב–י”ג תמוז שהרבי השתחרר לגמרי. ואז יכלו כולם להצטרף אליו בלב שלם.

“נו”, היה מסיים ואומר ר’ מענדל, “אחרי כזה ג’ תמוז, האם אפשר לומר “תחנון” בג’ תמוז?!”

ג’ תמוז זה לא סתם יום…

בשיחות קודשו (ובספר המנהגים) קובע הרבי את מהותו של יום ג’ תמוז כ”יום הגאולה” ו”אתחלתא דגאולה”.

ובהדגשה, לא כמו ה”אתחלתא” שהייתה רגע אחרי החורבן, שאחריה היו כל הדברים הבלתי רצויים של הגלות, אלא כהתחלה ממש של גאולה ממש, כמו בתרפ”ז. ותוך שהוא מדגיש, דווקא ביום זה, שכל מה שקורה ביום זה הוא אותו ענין, “מגלגלין זכות ליום זכאי”. אלא שאלו שנמצאים “על אתר”, יודעים שמדובר כאן רק על גאולה מהיפך החיים לחיים. ורק מי שלא נמצא “על אתר” ולא יודע מה באמת קורה פה, לו נדמה כאילו זו התחלה של גלות. אך לבסוף נודע גם לו שזהו לא התחלה של גלות אלא “יום הגאולה” ו”אתחלתא דגאולה”.

ובאמת, העובדה שכולנו, כולם ממש, גם אלו שלצערנו משתמשים בביטויים כאלה ואחרים, לא מרגישים “בסדר” עם יום זה, מעידה על משהו. אף אחד מאתנו אינו מתייחס ליום זה כיום הילולא רגיל של צדיק, כמו כ”ד טבת או י”ג תשרי או יו”ד שבט. גם אם בפעם הראשונה, בזמן הסתלקות הצדיק, הרגישו תלמידיו וחסידיו כאב וצער וחסרון, הרי בשנים שלאחר מכן אין יום הילולא יום של צער וכאב. פטירתו של צדיק היא דבר טבעי, חלק מהסדר הרגיל של הנהגת הקב”ה בעולמו. זהו יום שבו הסתיימו כל מעשיו ותורתו ועבודתו של אותו צדיק עלי אדמות והתחיל סדר עבודה חדש של צדיק אחר. זה היום שבו עולה ה”סך–הכל” של כל מעשיו ותורתו ועבודתו של הצדיק, והם מאירים ומתגלים ופועלים ישועות בקרב הארץ ובאופן של “יתיר מבחיוהי”.

לכן אנו משתדלים לקבל מרוחו של הצדיק על ידי הנהגה מתאימה. ואילו בקשר לג’ תמוז, הרי כולנו מרגישים בקשר ליום זה כי “משהו כאן לא בסדר”. אף אחד לא מסכים עם ה”עובדה” כאילו ח”ו “שקעה שמשו של צדיק זה”, שאז מתבקשת מאליה המסקנה שצריך להיות (ח”ו) “זרחה שמשו של צדיק אחר”, כמו שכתוב “וזרח השמש ובא השמש”. כי אין אף רגע אחד בעולם ללא נשיא הדור, שהוא המוח והראש והלב, ודרכו עוברת החיות האלוקית לכולם ולהכל. כי אם המוח עובר למצב רוחני, הרי שאז יהיה צורך “למנות” מוח גשמי אחר שדרכו תעבור החיות האלוקית לעולם. ועם זאת, כולם אצלנו בטוחים במאה אחוז כי הרבי שליט”א הוא ורק הוא נשיא דורנו, ולא עולה על דעתו של אף אחד למנות צדיק אחר שיעמוד להנהיג את ישראל.

זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שכאן אכן לא מדובר ח”ו על יום הילולא והסתלקות. אף אחד לא חושב שהרבי סיים ח”ו את כל מעשיו ותורתו ועבודתו עלי אדמות, ומעתה אין הוא ח”ו מנהיג את העולם. ובוודאי שאיש לא חושב שהמלך המשיח יכול לסיים את שליחותו בעולם טרם שהוא מביא את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר.

הרבי אתנו כפשוטו

אופיו ומהותו של ג’ תמוז “תלוי בהרגש”, קבע הרבי, והוא נקבע במידה מסוימת על ידי כל אחד ואחד כפי שהוא מקבל את הדברים. שכן, כפי שאומר הרבי (בשיחת ש”פ עקב תשי”ג) מי שמסתכל על הרבי כמי שנמצא מעל הרקיע השביעי, אזי גם הרבי יתראה אליו כמי שנמצא למעלה מן הרקיע השביעי — גבוה, נעלה ונשגב עד מאד, אבל רחוק. ואילו מי שרוצה להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה הגשמי והחומרי, הרבי יהיה אתו עמו בעולם הזה הגשמי והחומרי — קרוב מאד, וביחד עמו.

אמנם ישנם דברים רבים שהרבי נותן לנו ופועל בנו ללא כל קשר מי אנחנו ואיך אנו נוהגים, דברים רבים — ובמיוחד בעניין בשורת הבטחת ונבואת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש — אינם תלויים בנו כלל וכלל, ושום דבר שיבוא מצד הנבראים אינו יכול כלל וכלל ח”ו “לקלקל את התוכניות” למלך מלכי המלכים הקב”ה. אבל בכל זאת לא לקחו מאתנו את הבחירה החופשית. הרבה מאד תלוי גם בנו, ובמיוחד בעובדה כיצד אנו מסתכלים.

ה”הרגש” האמיתי, הנובע מעצם הנשמה של כל אשר בשם ישראל יכונה, ישנו בכל אחד ואחד מאתנו. אותו “הרגש” שאינו מוכן להיכנס בשום שקלא וטריא, ושום דבר לא יוכל להזיז אותו — יש רבי. משום שבאמת לאמיתו ככה זה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.