יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

הרבי מה”מ הוא זה שמראה לנו, לדור ולעם כולו, כיצד צריך וניתן להתרומם, גם ממצבים קשים ביותר, ולראות את הפנימיות, את הטוב, את הגאולה האמתית והשלימה.

כאשר מגיעים הימים שאחרי תשעה באב, שבת נחמו, ואחריה חמשה עשר באב, אשר כדברי חז”ל “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים”, הרי מצב הרוח הכללי של עם ישראל, הוא של נחמה, שמחה ובמידה מסוימת “שחרור”. אחרי הימים שבהם יש להתאבל, מגיעה סוף כל סוף ה’חופשה’, כך גם בישיבות ובהיכלי התורה.

מובן, שמי שזוכה להכיר ולחיות עם ההוראות האקטואליות ביותר, עם תורתו של נשיא הדור כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, ההסתכלות על ימים אלו, מקבל מבט שונה ומיוחד, פנימי ואמתי. אין כאן זמן שבו ‘חובה’ להתאבל על החורבן, ואחר כך כבר ‘יצאנו ידי חובה’ וניתן להמשיך ולחיות בלי לחץ, עד השנה הבאה.. יש מטרה ותכלית - גאולה, ובניית בית המקדש, וכחלק מתהליך זה, מזמן השיא של ימות המשיח, יש ימים שבהם מדגישים הנהגה מסוג אחד, וימים שבהם מדגישים במיוחד את הנחמה ואת השמחה.

כך מלמד אותנו הרבי, כי חמשה עשר באב, הוא יום טוב אמתי, מהותי, כפשוטו, ולא רק יום שאין אומרים בו תחנון. גם אם נראה שהמאורעות שאירעו בו אינם כל כך “מסעירים”. שהרי גם אם כלו מתי מדבר, אך תמיד אנו זוכרים כי זהו בעצם סיומו של העונש על חטא המרגלים. הותרו הרוגי ביתר לקבורה - הרי זהו לכאורה חלק מהחורבן והגלות, וכן הלאה.

גם אל נושא התרת השבטים לבא זה בזה, ואל המחולות בכרמים, לאו דווקא שאנו מצליחים להתחבר באופן הראוי והנעלה, ואילו ההסבר שמכאן ואילך תש כחה של חמה, והלילות מתחילים להתארך וממילא יש להוסיף בהם בתורה, נתפס כנראה כחלק מההתעוררות שלקראת חודש אלול, אך לא כסיבה ליום טוב בפני עצמו.

וכאן, כמו בהרבה ענינים, דווקא הרבי הוא זה שמאיר את כל העניין באור יקרות, ומעלה אותו לרמה הגבוהה ביותר, כשהוא מציין מדגיש ומפליא את מעלתו של ט”ו באב, ואת הקשר שלו ליום הכיפורים (ולפורים), ולמעלתו המיוחדת והנשגבת. בכך, ובהוראות שנותן, חלקן בכל שנה וחלקן התחילו רק בשנים האחרונות, להוספה בתורה כיאה ליום זה, ובהוספה בכל עניני השמחה, כמו גם הביאורים בכל עניניו של היום, מחזיר הרבי את עטרת חג זה לישנה.

קטונו מלתת הסברים משלנו לעובדה כי דווקא הרבי הוא זה שהאיר מחדש את ט”ו באב. אולם, נראה כי  עובדה זו מצטרפת למסכת ארוכה של פעולות המגדירות היטב את תפקידנו ושליחותנו בעת הזאת. דווקא הרבי מסוגל לראות, גם בזמן הגלות, וגם בזמן שחושך הגלות, בכל המובנים הולך וגובר, את אור הגאולה.

וכך, דווקא בעקבות הירידה הנוראית של תשעה באב, באה העליה הנשגבת של חמשה עשר בו. וגם אם בימים אלו, בעינינו הבשריות אנו יכולים לחוש יותר הזדהות עם כאב החורבן דווקא, הרי שהרבי מראה לנו כיצד עלינו לשמוח בשמחת הגאולה.

רק בכחו של הרבי, הלא הוא נשיא דור הגאולה, מלך המשיח, לראות כיצד המצב שנראה קשה, בגשמיות ובמיוחד ברוחניות, אינו רק הכנה קרובה לגאולה, אלא חלק מתהליך הגאולה. רק הרבי רואה ומראה לנו, כיצד עולם שנראה מגושם ושטוף תאוות יותר מאי פעם, הוא למעשה עולם המוכן לגאולה. רק בכחו של הרבי, הדור שלנו, אחרי כל ירידת הדורות ופחיתות הערך שלו מול הדורות הראשונים, רק  בכחו של הרבי להביא אותנו למצב של דור הגאולה, ולהטיל עלינו את המשימה להכין את העולם לקראתה.

 על ידי הדביקות ברבי, בכל הוראותיו הק’, ניתן ברגע כמימרי’ להפוך את הגלות לגאולה. כל ניסיון לקרר, להכפיש או לפגוע בכל צורה אחרת, באמונתנו הכנה כי “הגיע זמן גאולתכם” וכי הרבי הוא מלך המשיח שיוציא אותנו מהגלות ואת הגלות מאתנו, כל נסיון לפגוע בכך נועד מראש לכשלון.

עוד בחמשה עשר באב זה, בו יש קשר מיוחד לשירה וריקודים, נזכה לראות כיצד לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, נזכה להיות בין אלו רוקדים ושרים את שירת ההכתרה וקבלת המלכות יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!