“לעת־עתה אינני שיכור עדיין; אולי הייתי אוחז כבר ב”עד דלא ידע”, אבל אתם מעכבים או

“לעת־עתה אינני שיכור עדיין; אולי הייתי אוחז כבר ב”עד דלא ידע”, אבל אתם מעכבים אותי; הנכם יושבים מסביבי וכולם ב”מדידה והגבלה”. פלוני חושב על כך שה”עניבה” תהיה מונחת במקום המתאים, ופלוני חושב על הגרביים אם הם בצבע המתאים לעניבה”… >> סקירה מרתקת מההתוועדות המיוחדת של פורים תשח”י בה היו גילויים נפלאים והתבטאויות מיוחדות של הרבי מלך המשיח >> 60 שנה להתוועדות רווית ‘גילויים’ והשפעות שמיימיות

כותב השורות בזמן כתיבת החזרה, מימינו דוד פלדמן משמאלו אברהם ברוך פעווזנר ומאחוריו שמרי’ חריטונוב טוביה זילברשטרום.שישים שנה חלפו מאז אותה התוועדות נפלאה ומרוממת של פורים תשח”י, אחת ההתוועדויות הזכורות ביותר בדברי ימי הימים של ליובאוויטש בדור השביעי, והיא רשומה זה עשרות שנים כהתוועדות שנמשכה שעות ארוכות, רוויית ‘גילויים’ והתבטאויות לא רגילות, ‘שמיימיות’, מצד רבינו מלכנו.

•

כבר ביום רביעי, תענית אסתר, החלה האווירה ב־770 ׳להתחמם׳ עם בואם של שנים־עשר תלמידים לשהות בצילא דמהימנותא בחג הפורים. באותן שנים, קבוצה מעין זו הייתה ‘חדשה’ מרעישה.

עם רדת יום, התכנסו קהל אנ”ש לתפילת ערבית כאשר לאחר מכן בעל הקורא, ר’ מרדכי שוסטרמן, קרא במגילה בנעימה מדויקת כהרגלו.

המשב״ק ר׳ יעקב הולצמן סיפר שהרבי קרא בעצמו את המגילה עבור הרבנית בביתו שברחוב פרזידנט, והוא העיד שהקריאה הייתה ״במהירות רבה״, והרבנית אף לא הביטה בחומש.

במהלך הלילה התקיימו התוועדויות פורים במקומות שונים. ה׳חוזר׳ ר’ יואל כהן התוועד עם תלמידים ספרדים שהגיעו מארגנטינה, והוא מדבר עמם בלשון הקודש ובעברית.

פתאום ארשת פניו הק’ התחלפה

לפנות ערב התכנסו החסידים להתוועדות פורים באולם שברחוב אולבני. באותן שנים טרם היה ה’זאל’ הגדול, ולקראת התוועדויות רבות משתתפים, היו שוכרים לשם כך אולם מיוחד. בזה אחר זה הגיעו אנ”ש לאולם, ואט אט הוא התמלא. לצד אווירת פורים, שררה גם יראת כבוד לקראת בואו של הרבי.

מספרים שהרבנית הודיעה לפני ההתוועדות, כי בסעודת פורים שערך הרבי בביתו, אמר הרבה ‘לחיים’…

בשעה 8:30 בערב נכנס הרבי להתוועדות. איש לא ידע כי ההתוועדות זו תהיה אחת המפורסמות ביותר של הרבי במשך השנים, ולא רק בגלל אורכה - תשע שעות רצופות, עד השעה 5:30 בבוקר, כשאור ראשון הפציע מעל בתי ברוקלין!…

הייחודיות הנוספת של ההתוועדות, הייתה גם בשל ‘עניינים’ וגילויים’ מיוחדים.

התחלת ההתוועדות הייתה שמחה ביותר. הרבי הורה לנגן ניגונים שמחים. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שלצד בימתו של הרבי עמדה קבוצת בחורים ואנ״ש, בעלי ׳המנגנים׳, שהחלו לנגן בסדר מסודר, בקול אחיד וברור. היה זה רצון של הרבי שהניגונים בהתוועדויות יהיו באופן אחיד ומסודר, והחסידים הכינו מעין ‘קאפעליע’ כפי שהיה בשנים קדמוניות.

שיחה רודפת שיחה, ניגון רודף ניגון. ה׳זאל׳ כבר מלא מפה לפה בחסידים שהגיעו להשתתף בהתוועדות פורים. גם מאחרי שבת בסעודת פורים, הגיעו כבר להתוועדות.

ואז קו השמחה השתנה בבת אחת. פתאום היה ניכר כי הרבי ׳מתכנס בתוך עצמו׳. פניו הפכו לרציניות מאד, ואיש לא ידע את הסיבה למעבר בין השמחה הגדולה שפיעמה אך לפני דקות ספורות לבין הרגע בו הורה לנגן את הניגון ״היי צמאה צמאה״. אחד החסידים ציין ביומנו כי ״כמדומה לנו שמצווה לנגנו בעת שמשהו אינו כדבעי״.

אם בהתחלה חשבו החסידים שמדובר ב’תנועה’ של רצינות שתחלוף לאחר הניגון, הם טעו. כשוך הניגון, החל הרבי לנגן בעצמו את הניגון ״דרכך אלוקינו” ברגש עמוק המביע געגועים ורעד פנימי. הקהל הביט זה בזה בהשתאות. חבורת ׳המנגנים׳ ניסו להתחיל לנגן ניגון שמח, כדי להחזיר את האווירה, אך היה ניכר שרוחו של הרבי טרם שבה.

כמו בסיפורי הבעל שם טוב, לפתע פתאום צהבו פניו של הרבי, האור והשמחה שבו לשכון על פניו הקדושות. בעלי הרגש חסידי חשו כי זה עתה הרבי פעל עניין כלשהו בשמים, ועל כן שבה אליו רוח השמחה.

באותו רגע ניגנו את ניגון הכנה ליחידות לר׳ שלמה טשאשניקער. בפנים שוחקות אמר הרבי ״זה ניגון של ׳תענית אסתר׳, תנגנו ניגון של פורים״, ושוב שבה החיות לעדת החסידים…

בהמשך הרבי עצמו התחיל לנגן ניגון של שמחת תורה. מה מתאים יותר מחיבור בין פורים לשמחה… הרבי עודד את הניגון במחיאות כפיים, כשהקהל כולו מחרה ומחזיק אחריו.

בשעת ערב מאוחרת, לאחר שתי שיחות קודש, פתח הרבי באמירת מאמר חסידות המתחיל במילים ״חייב איניש לבסומי״. היה זה מאמר עמוק המבאר את העניין “עץ חמישים אמה”, “עדן”, “נהר”, “גן”, “אאלפך חכמה”, “פנימיות הרצון”, “חיצוניות הרצון” ועוד שלל מושגים קבליים. אמירת המאמר ארכה למעלה משעה!

לרקוד - אבל לא על השולחן…

עד השלב הזה, ההתוועדות התנהלה פחות או יותר ככל התוועדות רגילה: ניגונים, שיחות קודש ומאמר חסידות. מכאן ואילך החל הרבי ‘להשתחרר’ יותר בסגנון דיבורו, ודיבר ישירות אל חסידים שונים, כמו גם על תופעות שונות.

ראשית קרא הרבי לכל התלמידים הראשונים שעמם התייסדה ׳תומכי תמימים׳ באמריקה שמונה־עשרה שנים קודם לכן, בשושן פורים ת״ש. הרבי אף נקב בשמותיהם: זאב שילדקרויט, אברהם בארנעצקי, מענדל פעלדמאן, מרדכי אלטיין, יצחק קאלאדני, יהושע גודמאן, ועוד.

“היום התמלאו ח״י שנה ליסוד הישיבה באמריקה”, הכריז הרבי, והפליג לדבר בשבחה של ׳תומכי תמימים׳. בסיום שיחתו, מזג להם ׳משקה׳ בידיו הקדושות, ואז הורה להם לצאת בריקוד (וכשהוא אומר בחיוך “אבל לא על השולחן”…). בעיצומו של הריקוד, הורה הרבי לראש הישיבה הגאון הרב מרדכי מנטליק לרקוד עמם באמרו “נו, לך איתם ותראה איך רוקדים”… והוא - איש המוחין וקבלת העול - קפץ לתוך המחול, נסחף בריקוד.

בשעה שמחה זו, קם הרבי מלוא קומתו, ורקד על מקומו בשמחה גדולה, כשלצדו רוקדים גם זקני החסידים הרב ישראל ג׳ייקובסון, הרב שניאור גרליק, ועוד. מה נהדר היה המראה…

השיחה הבאה עסקה בעניינם של התמימים ״כל היוצא למלחמת בית דוד״, על יסוד אותה שיחה מרטיטת לב ונפש שאמר אדמו״ר הרש״ב נ״ע במלאות שלוש שנים לייסוד ישיבת ׳תומכי תמימים׳.

 

המאבק על בקבוק הבנדיקטין

לפני ההתוועדות הביא החסיד ר׳ אברהם זילברשטיין בקבוקי ׳בנדיקטין’. אם עד אמירת המאמר אמר הרבי ‘לחיים’ רק על יין (אם כי תמיד על כוס מלאה) הרי שלאחר המאמר החל לומר לחיים על ׳בנדיקטין’. בדרך כלל, לצד הגביע של הרבי היתה מונחת כוס זכוכית לשם שתיית מים. הפעם ביקש הרבי מהרב מענטליק, שהיה המוזג הקבוע של הרבי בהתוועדויות, שימזוג ׳בנדיקטין׳ לכוס הזכוכית, מלוא הכוס, ושתה אותה עד גמירא, ושוב ביקש שימזגו לו מהמשקה…

בהמשך ההתוועדות, כשנגמרו בקבוקי ה’משקה’, ביקש הרבי שיביאו בקבוקי ׳בנדיקטין’ נוספים. ״אברהם זילברשטיין איז דא? אברהם זילברשטיין… אפשר וועט איר געב׳ן בנדיקטין? איר קענט אפשר שאפ׳ן בנדיקטין? [= אברהם זילברשטיין פה? אברהם זילברשטיין… אולי תתנו בנדיקטין? אתם יכולים אולי להביא בנדיקיטין?] לא לחסוך במשקה, עוד קצת בנדיקטין!״ בהמשך שאל שוב ״אברהם זילברשטיין איז דא צי ניט [= פה או לא]? אולי יש מישהו אחר שיעמיד פה בנדיקטין?״

החסיד ר׳ בנימין לויטין נסע לביתו להביא בקבוקי ׳משקה׳ נוספים.

בשלב זה, חשש גיסו של הרבי, הרש״ג, לבריאותו של הרבי ומנע את מזיגת ה׳משקה׳ לרבי. כששוב פנה הרבי לרב מנטליק, ״שר המשקים״, וביקשו למזוג עוד ׳משקה׳, מנעו הרש״ג מלעשות כן. אחד האברכים שנכח במקום, חטף את הבקבוק ונתנו לרב מנטליק כדי שימזוג לרבי כפי רצונו.

[אגב, באותה התוועדות הרב מענטליק עצמו היה בגילופין, אך נשאר על עמדו בצורה יציבה כל השעות הארוכות. כאשר הרבי יצא מההתוועדות, הוא קרס כמו מגדל קלפים. על פי טבע לא היה בכוחו לעמוד, ולמרות זאת נשאר במקומו כל אותן שעות ארוכות שהרבי נכח במקום!]

זקני החסידים, שאף הם חששו לבריאותו של הרבי, עשו כל מאמץ כדי למנוע מהרבי לשתות ׳משקה׳. אחד מהם אף מזג לכוסו של הרבי סודה שהייתה במקום. הרבי הביע את אי־שביעות רצונו ושפך את תכולת הכוס על הארץ.

בין הדברים התבטא הרבי בצורה נדירה: ״מספרים שחאניע מרוזוב היה אומר, שבפורים, לאחר שלוקח כוסית ‘משקה’, ביכלתו לומר הכל… והשומע לא יתרעם עליו, כי הרי יוכל לתרץ שהיה שיכור… אני לעת־עתה אינני שיכור עדיין - הטעים הרבי - אולי הייתי אוחז כבר ב״עד דלא ידע״, אבל אתם מעכבים אותי; הנכם יושבים מסביבי וכולם ב״מדידה והגבלה״. פלוני חושב על כך שהעניבה תהיה מונחת במקום המתאים, ופלוני חושב על הגרביים אם הם בצבע המתאים לעניבה… שכן על פי חוקי מדינת ארה״ב, צריכה להיות שייכות בין הלבוש שעל גבי הרגל להלבוש שעל גבי הצוואר, להיותו בבחינת ״בהמה״ שהצואר והרגל שוים ממש… ובמילא צריך להיות צבעם שוה”…

״ישנם כאלו שבינתיים צוחקים הם על הבדיחה שנאמרת על פלוני, אבל בפנימיותם מתייראים שמא עוד מעט יאמרו איזה ענין הנוגע אליהם… ואז הדבר יגע להם, ובמילא יכול להיות נוגע ב״פמליא של מעלה״… שהרי הם מקושרים עם ענינים של מעלה״.

בשלב מסויים החל הרבי להכות באגרופו בעוצמה על השולחן. הרב בערל ריבקין שם ידו תחת אגרופו של הרבי כדי שידו של הרבי לא תינזק, אך הרבי אמר: ״אם רוצים לשמור על בריאותי, צריכים פשוט לעסוק ב׳תומכי תמימים’״.

עת רצון וברכות לרוב

החסיד ר׳ לייבל מוצקין קרב אל שולחנו של הרבי וביקש ברכה עבור בריאות אמו. הרבי פנה אל מזכירו הרב חדקוב ואמר: ״אולי תכריזו שבתי הרפואה סגורים, וכן הענינים הכלכליים כו’״. בשלב מסויים מילא את כוסו של הרב מוצקין ב׳משקה׳ לברכה. גם לשאר החסידים שביקשו ברכות, הורה הרבי לומר ‘לחיים’. בין השיחות שומעים בהקלטה שהרבי אומר כמה פעמים לאלו שאמרו לו ״לחיים״ ־ ״א פולע! [= מלא!]״.

בעת ההתוועדות ניגש מר ליטוין מבוסטון אל הרבי עם בתו הקטנה שאך מלאו לה 4 שנים, וביקש ברכה בעבורה. הרבי נתן לה חתיכת ׳מזונות׳ והורה לה לברך. הילדה אכן ברכה והרבי הקשיב וענה ׳אמן׳.

מר ליטוין ורעייתו התגוררו בבוסטון, וזכו לקרובים רבים מהרבי. הם חזרו בתשובה והיו מהמסייעים החשובים לאחזקת הישיבה החב״דית בבוסטון, ואף תרמו באותם ימים סכום כסף הגון לקניית בניין גדול עבור הישיבה, בניין ששימש קודם לכן כבית כנסת קונסרבטיבי.

בהתוועדות נוכח גם אורח מארץ הקודש, הרה”ח ר’ שמואל מנחם מענדל שניאורסון שי’, תושב ירושלים, חבר הנהלת כולל חב”ד, שאר בשרו של הרבי. במהלך ההתוועדות אמר הרבי “נמצא כאן הקרוב שלי, שיעלה להגיד ‘לחיים’”.

ההמולה ב׳זאל׳ הלכה וגברה, ה׳וועד המסדר׳ ניסה להשקיט את הרעש ולהשיב את הסדר על כנו. החסיד ר’ זלמן דוכמן ביקש לעמוד ולהכריז שישמרו על הסדר, אך הרבי מנע ממנו באמרו: ״זאת היו צריכים להבהיר אתמול, כעת שבו…״

כאן החל הרבי לברך את הציבור בבני, חיי ומזוני. ופירט: “בני - שיהיו בנים בריאים. אלו שאין להם בנים - שיהיו להם בנים; ואלו שיש להם ילדות - יהיו להם גם בנים זכרים. וכן בחיי - שתהיה בריאות בהפלגה. וכן במזוני - לא רק שתהיה פרנסה מצומצמת, אלא פרנסה בהרחבה. כך הוסיף הרבי ובירך את הציבור בברכות מפליאות שלא כרגיל. החסידים הבינו כי שעה גדולה היא זו, וכי יש לנצלה לבקשת ברכות ולפעול ישועות.

הרבי פנה לר׳ אברהם בארנעצקי וביקשו שיכניס את בניו ל׳תומכי תמימים׳ ודיבר על כך ממושכות. בנושא זה דיבר גם עם ר׳ מענדל פלדמן, והוסיף ״שגם אם הסכמתי שיוציאו מ׳תומכי תמימים’ בכל זאת שיכניסו לשם בחזרה״. וכמו לחזק את הדברים, פתח בשיחה ארוכה לבנו של בארנעצקי על מנת שיסכים להיכנס ל׳תומכי תמימים׳.

היו גם שיחות מיוסדות על מאמרו של כ״ק אדמו״ר הזקן ״ליהודים היתה אורה״ שנאמר דווקא בלשון נקבה.

הרבי ציווה לנגן את הניגון הידוע ״אני מאמין״ הידוע שחיבר הרה״ח ר׳ עזריאל דוד פאסטאג, ברכבת שעשתה דרכה אל משרפות המוות בימי השואה.

אור ראשון החל להפציע מעל בתי ברוקלין כאשר הורה הרבי לנגן את ניגון הבעל־שם־טוב, ולאחר מכן ניגון ד’ בבות. שלא כתמיד, את הבבא האחרונה ניגנו פעם אחת בלבד.

ההתוועדות הסתיימה במגבית פורים עבור ׳קופת רבינו’.

כשיצא הרבי מהאולם באור ראשון של שחרית, רצה המזכיר ר’ לייבל גרונר לסייע לרבי בהליכתו, אך הרבי אמר שאין צורך והוא יסתדר לבד. הרב שמעון אהרן סימפסון לקח את הרבי לביתו במכוניתו.

החסידים התפזרו לבתיהם, ליום חדש של שושן פורים, מלאים וגדושים בגילויים למכביר ובברכות עד בלי די, מתוך תחושה מרוממת של פורים חסידי.

יעלה הזיכרון לפניו

למחרת, ביום ששי פנה הרבי לרב גרונר ואמר שהוא זוכר שהיה משא ומתן בין הרב מענטליק ושאר הרבנים, אבל אינו זוכר בדיוק מה היה… כשהרב גרונר חזר על חילופי הדברים - האם למזוג עוד בנדיקטין לכוסו של הרבי או לא, הרבי שאל: ״ווי האט געהאלט׳ן דעם עולם?” [= ומה סבר הציבור]? השיב הרב גרונר: היו שחשבו שהרבנים צודקים, כי זה עלול להזיק לבריאותו של הרבי, והיו שאמרו כי מאחר שהרבי שותה בפורים, כאשר חייב איניש לבסומי, הרי שבדרך זו ממשיך הרבי המשכות, וזה בוודאי לא יזיק.

הרבי שמע זאת, הגיב ואמר: “אלו שחשבו שלא צריך למנוע ממני, צדקו”.

התוועדות נוספת באווירה של פורים

בשבת שלאחר פורים, היה אויפרוף של החתן ממשפחת בריקמאן שאמור להתחתן עם בת למשפחת חייקין. אחד החסידים הציע להם שיבקשו מהרבי להתוועד לכבוד השמחה (כפי שהיה נהוג באותן שנים). הרב חייקין לא הרגיש בנוח לבקש לאחר ההתוועדות הארוכה שהתקיימה אך יום אחד קודם, התוועדות נוספת. לעומתו, המחותן הרב בריקמאן טען שמה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע הרבי יאמר שלא תהיה התוועדות, אבל אין מה להפסיד מלבקש.

המחותנים ניגשו אל החסיד ר׳ שמואל זלמנוב, שביקש זאת מהרבי. הרבי הסכים להתוועד, אך ביקש שלפני זה יכנסו לחדרו החוזרים כדי לחזור על ההתוועדות של פורים.

אל ‘גן עדן העליון’ נכנסו ר׳ יואל כהן ור׳ אברהם שם־טוב ושהו שם כעשרים דקות. לאחר מכן פורסם מה שהיה בקודש פנימה. הרבי שאלם אם הם יודעים את כל השיחות שנאמרו בהתוועדות פורים, שכן הוא עצמו לא זוכר מה נאמר לאחר שתי השיחות הראשונות והמאמר שאחריהם…

חסידים דיברו בעניין זה, וסיפרו כי היו דברים מעין אלה גם אצל נשיאים קודמים, ונראה שהדיבורים היו באופן של ״שכינה מדברת מתוך גרונו״.

השניים חזרו לפני הרבי על חלקים מהשיחות, וסיפרו לו את השתלשלות העניינים במהלך ההתוועדות. כאשר סיפרו שכאשר ניגנו ניגון אדמו״ר הזקן, חזרו על ה׳בבא׳ האחרונה רק פעם אחת, שאלם מדוע נהגו שלא כתמיד? ר׳ אברהם שם טוב השיב: ״כי כן ציווה הרבי״. הרבי התפלא: ״כך הוריתי? נו!״

בסיום ביקשם הרבי למסור לו את ראשי הפרקים מהשיחות.

לאחר שראשי הפרקים הועלו על הכתב, הוכנסו תוכן הדברים לרבי שעבר עליהם, ואף הגיהם.

מובן שלאחר הזמנה שכזו לחדרו של הרבי - ר׳ יואל כהן התקשה להתרכז כראוי במהלך ההתוועדות… זו הסיבה לכך שהרבה זמן לא הייתה ׳הנחה׳ מהתוועדות זו. אולם עם הזמן התגלתה ׳הנחה׳ ובה ראשי פרקים מהשיחה, כפי שכתב לעצמו אחד הנוכחים בהתוועדות.

עם סיום ה’יחידות’, ירד הרבי להתוועדות בשעה אחת וחצי, התוועדות שנמשכה קרוב לשעתיים, במהלכה דיבר כמה שיחות קודש. במהלך ההתוועדות אמר, שאלו שנוסעים לארץ הקודש - שיאמרו ‘לחיים’. והזכיר את הרב מינסקי, וכן את הרב שניאור גורליק. הרב ברוך נאה אמר גם הוא ‘לחיים’, והודיע לרבי כי הוא נוסע לארץ הקודש בשבוע הבא. הרבי שאל אותו באיזה ספינה הוא נוסע? וכאשר נקב בשם ספינה של חברה של גויים - נהנה הרבי מאוד, ואמר שצריך להכריז שהנסיעה באוניות ישראליות היא חילול שבת בפרהסיה.

לאחד הנוכחים אמר שיאמר ‘לחיים’, ואיחל לו שה׳צלם אלוקים׳ שלו (הזקן) יהיה בגלוי…

ההתוועדות נמשכה כשעתיים, במהלכה הורה לנגן את הניגון ‘אני מאמין’, אותו שרו גם בהתוועדות פורים.

לאורך כל ההתוועדות הייתה ניכרת שמחה על פניו של הרבי, באמרו כי אמנם מצות פורים מצוותן רק עד ט״ו באדר, אבל ענין השמחה שייך לכל החדש.

•

דיבורים לא–רגילים לאנשים פרטיים בהתוועדות

במהלך ההתוועדות פורים - בין השיחות הורה הרבי מה”מ לכמה אנשים לומר ‘לחיים’, ודיבר כמה וכמה התבטאויות מיוחדות באוזני אנשים פרטיים. להלן לקט של ביטויי קדשו:

לאחד המשתתפים (שכנראה הגיע באמצע ההתוועדות): אתה יכול לשבת שם. דבר ראשון תגיע ל’עד דלא ידע’, אחר כך נדבר איתכם…

 לרב שם טוב אמר: אולי תגיד לחיים? עד ל״עד דלא ידע״ מסתמא יש לך עוד ׳שיעור׳. תנו לו כוס של רבנים, כוסו של אליהו. הנ״ל אמר ״לחיים״ והרבי שליט״א ענה לו ״לחיים ולברכה״.

 לא׳ האורחים אמר שהוא הגיע להתוועדות “עם לבושים של בעל הבית! הוא השקיע בזה 800 דולר, ומסתובב פה כאילו הוא היה בבואנוס איירס״…

אחר כך אמר בחיוך: מסתכלים פה בפליאה ובכעס! במקום שיהודי ירצה להגיד ‘לחיים’ בפורים - מסתכלים על זה כאילו זה היה דבר פלא!

 בשלב מסוים אמר: אולי תשקו את הרב חודוקוב עם כוס גדולה, והוא יחזור לשבת…

 אמר לאחד הנוכחים: מה אתה צריך אחרים? אתה יכול לבקש בעצמך! אבל זה צריך להיות קשור לענין שעליו מדברים. הרי אי אפשר לתת בשמחת תורה ענין השייך לראש השנה! עכשיו זה ענין של פורים, מה השייכות לראש השנה?!

 לאחד המשתתפים אמר: אולי אוכל לפעול ששניאור זלמן בליסאווסקי ימסור רצונו לרצוני - על כל פנים בענין אחד, ובמילא לא יפגע הדבר בהנהגתו בכל שאר הענינים, בענין אחד יפעל על עצמו.

אבל בזה הוא צריך למסור רצונו לרצוני, ובאופן שגם אם יהיה נראה לו שעל פי שו״ע צריך לעשות להיפך, מכל מקום יסמוך עלי שעל פי שולחן ערוך עליו לעשות כפי שהנני מורה לו. התשובה לא נוגעת הלילה דוקא - הטעים הרבי - בערב שושן פורים ובליל שושן פורים. זה יכול להיות גם מחר ומחרתיים.

הרבי חייך ואמר: כנראה שהוא אוחז ב״עד דלא ידע״… כיון שהוא נשאר כך… (כולם צחקו) נו, שיתבונן ויאמר את התשובה.

נו, ר׳ שניאור זלמן, אתך אני לא יכול לדבר ביחד, אתם מונחים בחיצוניות ואני מונח בפנימיות, וזה ענין של לא קרב זה אל זה. תפסיק לחשוב על חיצוניות, תאמר ‘לחיים’, תשכח מעצמך, תעשה מה שצריך ותקח אתך גם את הרב חודוקוב.

הלה ענה משהו, ואד״ש אמר: תראה, איתך אני לא יכול לדבר בכלל. תאמר לחיים! נו! ברצוני לספר עליך סיפור, לכל הקהל, אבל הקהל לא ידע שזה קשור אליך…

 כ״ק אד״ש שאל: הרב סידני [שלום בער] העכט אולי פה? הרב סולומון [שלמה] פוגלמאן אולי פה? שניהם אינם? סידני העכט לא? סולומון פוגלמאן פה! אולי תאמר ‘לחיים’ על כוס גדולה ותתחיל ללמוד חסידות בכל יום אליבא דנפשיה. אני מתכוון לזה כפשוטו: תגיד ‘לחיים’ על כוס גדולה וממחר בבוקר תתחיל ללמוד חסידות אליבא דנפשיה.

 בין השאר אמר: הרב בראנעצקי יכניס את הבן שלו ל’תומכי תמימים’, והרב מענדל פלדמן לא יתפעל ממה שהוא שמע ממני בעצמי שהוא יכול למסור את הבן שלו לישיבה אחרת, והוא יתחיל לשלוח אותו ל’תומכי תמימים’. ואם הבן פה, ואם הרב מענדל פלדמן פה - אזי מבלי הבט על כך שהוא פעם היה נשיא של ״אגודת הרבנים״ - הוא ישלח אותו ל’תומכי תמימים’, ואם הוא יהיה מוכרח לעבור ענין של מסירות נפש בפועל ממש - זה ישאר בזה שהוא ימסור את הנפש וישלח את הבן שלו ללמוד ב’תומכי תמימים’, והוא יגדל ואחר כך יהיה לו ממנו נחת.

 לגבי הרב טלישבסקי אמר הרבי: הרב טלישבסקי לא יסתכל אם העניבה מונחת במקום או שלא, והוא יגיד לחיים ״עד דלא ידע״ עם כוס גדולה, וממש כפשוטו ״עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״, כמו שהיה בשמחת תורה שהקב״ה זיכה אותו,

והוא יפעל זאת גם על המחותן שלו, שהוא ״מורא׳דיק״ במדידה והגבלה!

 על אחד מזקני אנ״ש אמר: ״הוא אינו גורס מה שברצוני ׳לגעת׳ ביהודים, אבל מה אני יכול לעשות. ועכשיו אני יכול לענות שאני שיכור ובמילא אני במצב של ״עד דלא ידע״״, אבל מתכוונים אליך הרב סימפסון… כ״ק אד״ש צחק ועמו כל הקהל. תגיד ‘לחיים’ ותפעל גם על הרב סימפסון.

 הרב ברוך נאה, אולי תאמר ‘לחיים’ ותחליט בתוקף הכי גדול להיות חסיד, לא להביט על כל העלמות והסתרים ועל המניעות והעיכובים, יכול להיות שהיצר הרע יגיד לך שזה בסתירה לפרנסה, העיקר להיות חסיד. ווערן א ציבעלע אבער חזר׳ן חסידות [= תהיה בצל אבל תחזור חסידות]!

 הרב סידני העכט, ה׳ יעזור שיתחילו לקרוא לך - כולם, אפילו אשתך בעצמה ואתה בעצמך - בשם ״שלום״, וה׳ יעזור לך שיהיה שלום בענינים הגשמיים ובענינים הרוחניים ובמילוי משאלות ליבם לטובה בזרעא חייא וקיימא בקרוב ממש, ושתמלא את הענין שדובר עליו ביו״ד שבט בנוגע לשיכון חב״ד - שתפעל זאת במילואו, פשוט בגשמיות, למטה מעשרה טפחים.

תושיב את הרב חודקוב על כיסא, ובמילא הוא יוכל להיות שיכור, אף אחד לא יפריע לו…

הרב חודקוב! תושיבו אותו על כיסא ותביאו לו כל כך הרבה ‘משקה’ שהוא יהיה ״עד דלא ידע״, ובמילא הוא ישכח שהוא תלמיד שלכם, ר׳ יואל באראנטשיק, וכו׳ וכו׳ והוא יהיה כמו שצריך להיות. ואותו דבר יהיה גם בנוגע אליכם, תהיו טופח על מנת ותפעלו על הרב… מארץ ישראל, ואותו דבר תפעלו על הרב…

הלה אמר משהו ואמר כ״ק אד״ש: שתהיה רפואה שלימה אבל צריך להיות ״עד דלא ידע״, צריכים לשכוח גם מהענינים של בריאות גוף.

 

התוועדות פורים זו, וההתוועדות בשבת לאחריה, לא נשכחו עוד שנים רבות מזכרונם של החסידים, והיו אף שהעלו רשמיהן על הכתב לזכרון אחרית ימים…

(מעובד על פי הקונטרס “דברי הפורים האלה” שיצא לאור על ידי ‘ועד חיילי בית דוד’, והתודה נתונה להם)