מי ששרת במילואים יודע שבסיטואציות האלו אתה מייצג בעיני החיילים האחרים את כל היהד

מי ששרת במילואים יודע שבסיטואציות האלו אתה מייצג בעיני החיילים האחרים את כל היהדות החרדית, ואת הרבי ואת בורא העולם בכבודו ובעצמו! שעות בלי סוף עברו עלינו בשיחות על היהדות ושמירת המצוות וכו’ • הרב זאב קרומבי, העלה על הכתב את רשמיו האישיים ממלחמת שלום הגליל, במהלכה שירת בלבנון

נוהג בנגמ”ש (במרכז): הרב זאב קרומביהגדוד שלנו גויס רק ממש לקראת סוף המלחמה. אני זוכר את אותו יום חמישי אחר הצהרים, כאשר חזרתי מהעבודה ולביתי הגיע חייל עם “צו שמונה” המפורסם. לקחתי את הסולם, ועליתי ל”בוידם” שהיה לנו בבית כדי להוציא משם את הנשק האישי ובגדי הצבא שהיו מאוכסנים שם. יצאתי מהבית במועקה כבדה. שאלתי את עצמי, האם אזכה בעז”ה לראות שוב את בני משפחתי, והאם אחזור על שתי רגלי?…

משהו משעשע בכל אופן היה בסיפור הזה: אחרי שהילדים ראו אותי עולה לבוידם, אשתי השכיבה אותם לישון. למחרת בבוקר, כאשר הם התעוררו, אחד הילדים הצעירים חיפש אותי למעלה בבוידם בו ראה אותי לאחרונה. הוא המשיך לחפש אותי שם כל בוקר במהלך מספר שבועות, עד שחזרתי לבסוף הביתה…

הברכה של הרבי שליוותה אותי

באותם ימים רחוקים עדיין לא היה דואר אלקטרוני, ואפילו לא היו פקסים. הדרך היחידה לבקש ברכה מהרבי הייתה לנסות להתקשר למזכירות ולבקש מאחד המזכירים להכניס פתק לרבי. הטלפון במזכירות היה תפוס בלי סוף, כך שכדי להשיג את המזכירות היה צורך לבלות במהלך הלילה שעות מאד ארוכות בניסיון להתקשר למזכירות. לצערי, הזמן הזה לא עמד לרשותי, כך שנאלצתי להשתמש במה שמסופר על ר’ מענדל פוטרפס, ולהגיש פ”נ לרבי במחשבה. מסתבר, שהפ”נ אמנם התקבל, וראיתי במוחש שברכו הרבי ליוו אותי, כפי שיסופר בהמשך.

לאורך כל המלחמה זכרתי כל הזמן שקיבלנו מהרבי מכתבים להולדת הבנים שי’, ובהם כתב “שיזכה לגדלו ביחד עם זוגתו שתחי’”. האמנתי שהברכה של הרבי שאזכה לגדל את הילדים ביחד עם זוגתי שתח’ תתקיים ללא ספק.

תפילת מנחה של שבת, בטור של נגמ”שים וטנקים

נסעתי ליחידת מחסני החרום של גדוד החי”ר בו שרתתי, ובילינו את כל יום שישי בהכנת הנגמ”שים למלחמה. ביום שישי אחר הצהרים, יצאנו בשיירה ארוכה לצפון הארץ. בזמן שכל בית ישראל הלכו לבית הכנסת לקבל את פני שבת המלכה, נסעתי בשיירת האוטובוסים, שבעקבותיה נסעו כל ה”סמי טריילרים” שנשאו את הנגמ”שים שלנו. בראש השיירה נסעו ניידות משטרה שפינו לנו את כל הצמתים עד שהגענו למעבר ראש הנקרה. חצינו את הגבול לתוך לבנון עם כניסת השבת, ו”קידוש” עשיתי לחברי לפלוגה תוך כדי הנסיעה באוטובוס. סעודת השבת שלנו הסתכמה בבקבוק יין שהרב הצבאי נתן לי לפני תחילת הנסיעה, ומספר קרקרים שהוצאנו ממנות הקרב שלנו.

הנסיעה ארכה כל הלילה, כאשר השיירה הארוכה עוצרת לעיתים קרובות בגלל יריות של מחבלים. בבוקר, באחת החניות באחד הכפרים בהם עצרנו, התפתח דיון הלכתי ביני לבין הרב הצבאי שהוצמד אלינו: לוחמים שלא שמרו תורה ומצוות, ירדו מהאוטובוס כדי לקנות לעצמם מים, והציעו לקנות לנו מים, ו”שנשלם להם אחר השבת…”. היינו מאד צמאים, וגם לא היה לנו מים לנטילת ידיים. התפתח איפוא דיון: האם יש בעיה שאחד החיילים יקנה מים, וישאיר לנו אותם למוצאי שבת?…

בשבת בצהרים הגענו קרוב לבירות. קולות הירי נשמעו היטב. ירדנו מהאוטובוסים (תארו לעצמכם אלו מושגים היו אז: יוצאים למלחמה באוטובוסים של אגד!…), והעברנו את הציוד לנגמ”שים. לא הייתה לי שאלה בקשר לטלטול הנשק והתחמושת, אולם שאלתי את עצמי, האם מותר לטלטל את הציוד האישי במקום בו אין עירוב? לבסוף פסקתי לעצמי שהציוד האישי הזה חיוני עבורי למלחמה, וטלטלתי גם אותו.

עד שגויסנו למלחמה, צה”ל כבר הספיק לכבוש חלק נכבד מהשטח, ולנו נשארה רק עבודת הטיהור. התחלנו לנוע מזרחה בציר בירות-דמשק. נכנסנו לרובע “בעבדה” והתקבלנו בשמחה עצומה על ידי התושבים. אני זוכר היטב, שכאשר חלפנו ברחובות, כל המרפסות בבתים משני צדדי הרחוב היו מלאות בתושבים ששמחו מאד לקראתנו. התקבלנו באורז, תפוחים עסיסיים, ופחיות משקה קרות. בימים הבאים המשכנו לטהר את הכפרים שממזרח לבירות. לא היה לנו מספיק אוכל או מים, אבל אותנו הטריד בעיקר אם יש מספיק דלק לנגמ”שים. לאורך הדרך ראינו טנקים סורים שרופים, אבל גם טנקים שרופים שלנו. זה היה מראה קשה.

זכורה לי היטב תפילת מנחה באחת השבתות. היה זה כאשר נסענו בטור ארוך של נגמ”שים וטנקים דרך אחת העיירות. הטור נע באיטיות, ונעצר מפעם לפעם כדי לחסל מחבלים שניסו לפגוע בנו. באחת הפעמים בהן נעצרנו, ראיתי שהשמש כבר לקראת שקיעה, ושאלתי את עצמי איך אתפלל תפילת מנחה. לרדת מהנגמ”ש כדי להתפלל – לא היה אפשרי, כיוון שהאזור טרם טוהר, ומחבלים הסתובבו בו. הטור הארוך של הטנקים והנגמ”שים היה עשוי להמשיך לנוע בכל רגע. פתאום שמתי לב שבטנקים שנעו יחד אתנו (שלא היו שייכים לפלוגה שלנו) היו מספר חיילי הסדר. צעקתי אליהם בקול “מנחה?”, כאילו שאני ב-770, ולא בעיירה לבנונית שורצת מחבלים. בזריזות התארגנו לתפילת מנחה חפוזה שלא תישכח מאתנו. לא יכולנו להתרכז במקום אחד, אבל כל אחד מאתנו נעמד על הסיפון של הנגמ”ש או של הטנק, ובכוונה עצומה התפללנו לבורא עולם, שנצליח במשימה ונזכה לחזור לבתינו בשלום.

באחד הלילות הגענו לחורשת זיתים ליד כפר לבנוני, והתמקמנו בה לשהיית לילה. בבוקר חיפשתי מקום בו אוכל להתפלל, וגיליתי שכל האזור בו היינו מלא בגללים יבשים של פרות וכבשים. בכל זמן אחר, הייתי מתרחק קצת, ומוצא מקום יותר נקי להתפלל בו. הפעם הדבר היה בלתי אפשרי, כיוון שכל התרחקות קלה ממקום הריכוז שלנו משמעותה הייתה סכנה של ירי מצד מחבל צלף, או אף חטיפה. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד אסור להתפלל ליד צואה יבשה, אולם מצד שני למצוא מקום אחר היה פיקוח נפש כפשוטו. בסוף פסקתי לעצמי להתפלל במקום בו הייתי, וקיוותי שהקב”ה יסכים לקבל את תפילתי זו בתוך שאר כל תפילות עמו ישראל.

התעוררות עצומה להנחת תפילין

פעם אחרת התמקמנו על אחת הגבעות, כאשר המחבלים התחילו לטווח אותנו בפצצות מרגמה. הפצצות התקרבו אלינו יותר ויותר. כל מי שהיה במצב כזה מכיר את הפחד הנורא מהנפילות, כאשר אתה שואל את עצמך היכן תיפול הפצצה הבאה. דווקא ברגעים קשים אלו, אזרתי עוז, הוצאתי את התפילין ועברתי מחפירה לחפירה כדי להניח תפילין לחברים. ההיענות, כצפוי הייתה מדהימה. החיילים התחננו בפני להניח תפילין, מתוך תחושה פנימית שהתפילין ישמרו עליהם. במיוחד זכור לי אחד החברים שהיה חבר באחד מקיבוצי השומר הצעיר בדרום. עשינו ביחד הרבה ימי מילואים, ותמיד אהב להקניט אותי, ולתאר לי כיצד חברי הקיבוץ שלו הולכים לים ביום הכיפורים, ואוכלים סנדוויץ’ של דבר אחר עם גבינה!… ה’ ירחם על הבורות האיומה של האנשים האלו. למרות שהיינו ידידים טובים בפעילות המבצעית, מעולם לא הסכים להניח תפילין. הפעם היחידה בה הצלחתי להבקיע את חומת ההתנגדות שלו הייתה על אותה גבעה, כאשר הנפילות של הפצצות התקרבו אלינו. הצעתי לו להניח תפילין, והוא ענה לי בחצי פה: “טוב, נו, רק בגלל שאתה כל כך רוצה…”

במילואים נפגשים עם אנשים שבאזרחות אין הרבה סיכוי לפגוש אותם. אצלנו בגדוד היה שילוב מעניין בין המג”ד לסמג”ד. המג”ד היה מהפעילים הגדולים של “שלום עכשיו”. הסמג”ד היה ממנהיגי “גוש אמונים” שגר בישוב בדרום הר חברון. גם שאר החיילים התחלקו על פני כל הקשת הפוליטית והחברתית. יחד עם זאת, כאשר הגיע הדבר לפעילות מבצעית, כולם שיתפו פעולה עם כולם. יותר מכך, בגדוד חי”ר מבצעי כמו שלנו, לדרגות לא הייתה תמיד משמעות. חיילים פשוטים, סמלי מחלקות וקצינים התחלקו בשווה בכל השמירות והתפקידים המבצעיים (הפטור היחיד שהיה לקצינים, היה פטור מתורנות מטבח…).

מי ששרת במילואים יודע שבסיטואציות האלו אתה מייצג בעיני החיילים האחרים את כל היהדות החרדית, ואת הרבי ואת בורא העולם בכבודו ובעצמו! שעות בלי סוף עברו עלינו בשיחות על היהדות ושמירת המצוות וכו’.

נושא נוסף שעלה כל הזמן, היה בקשר לדבריו של הרבי שצריך לכבוש את בירות ולמגר את הטרור. אנשים לא נחשפו לגישה הזו, מאחר והגישה השלטת בתקשורת הייתה של תבוסתנות וכניעה, ואנשים הופתעו מאד לשמוע את דעתו הברורה של הרבי בעד הכנעת הטרור.

מקווה קרה לכבוד שבת

באחד מימי השישי חיפשתי עצה איך לטבול במקווה לכבוד שבת קודש. בפעילות המבצעית לא היה שום הבדל שום בין שבת ליום חול.

את תפילות השבת ערכתי פעמים רבות תוך כדי סיור מבצעי, ואילו את סעודות השבת ערכתי פעמים רבות תוך כדי נסיעה על הנגמ”ש. הסעודה כללה לפעמים רק קופסת שימורים, ומספר קרקרים ממנת הקרב. בעיה קשה הייתה לי כאשר חנינו בשבת בשטח פתוח, ולא הייתה שום אפשרות להקים עירוב למחנה הזמני. נאלצתי לטלטל רק את החגור והנשק, ואילו לגבי כל שאר הציוד האישי והאוכל הקפדתי לא להוציא אותם מחוץ לדל”ת האמות שלהם.

למרות התנאים, התאוותי לפחות לטבול לכבוד שבת. באחד מערבי השבת הגיתי רעיון, וניגשתי למפקד הפלוגה. הצעתי לו שניקח את כל הפלוגה לסיור מבצעי בהרים. הפלוגה כולה עלתה על הנגמ”שים, המקלעים נדרכו, ויצאנו לדרכנו.

אחרי כחצי שעה נסיעה, גילינו באחד מעיקולי הדרך נחל זורם. שני נגמ”שים נשארו לשמור, ואילו כל שאר החיילים פשטו את בגדיהם המלוכלכים והמאובקים ונכנסו לתוך המים. המים בנחל היו מי שלג שהפשירו, והיו קרים כקרח, אבל אנו נהנינו מהם מאד. כמובן, עד שחזרנו חזרה, כבר היינו שוב מיוזעים ומאובקים מהאבק שהנגמ”שים העלו, אבל כולם שמחו מאד מה”טבילה” הזו.  

המעבר הניסי על הגשרון

לילה אחד ערכנו סיור לילי בעיר צידון. העיר דמתה לעיר רפאים, ונפש לא נראתה ברחובות. פחד מוות שרר ברחובות, ואף פעם לא ידענו מאיפה תיפתח הרעה. בכל בית יכול היה להתחבא מחבל שיפתח באש. סיימנו את הסיור לפנות בוקר, מודים להשם הטוב שהכל עבר עלינו בשלום, וחזרנו לבסיס המרכזי שהיה בתוך העיר. בכניסה לבסיס הזה היה גשרון קטן. חלפנו על פני הגשרון, ולא יותר משניה אחרי שחלפנו על הגשרון, מטען חבלה הופעל, והגשרון התפוצץ בקול רעש מחריד. מסתבר, שבאחד הבתים שבאזור ישב מחבל וצפה עלינו, וכאשר ראה אותנו עוברים, הפעיל את מטען החבלה. למזלנו הכי גדול, הוא פספס אותנו בשנייה אחת, אחרת לא הייתם קוראים את הכתבה הזו…

הרעש של מטען חבלה שהתפוצץ בשטח עירוני היה נורא. הרמתי את עיני, והייתי משוכנע לפי הרעש האדיר, שכל הבניינים שבסביבה מתמוטטים עלינו. התחלנו לירות לכל הכיוונים, אבל כנראה שהמחבל הספיק לברוח. ראיתי במוחש את ברכותיו הקדושות של הרבי. אחרי הנס הזה ברכתי את ברכת הגומל בפעם הראשונה.

הטיל שהסתבך בחוטי החשמל

שבת אחרת בילינו בתוך בית ספר נטוש. למרות שחלק גדול מחיילי הפלוגה הגיעו מקיבוצים (באותן השנים בני הקיבוצים עדיין התגייסו ליחידות קרביות), היה להם תמיד איזה כבוד כלפי “הדוס” הזה, ששירת איתם כתף לכתף. כך יצא, שכאשר נקבעה סעודת השבת, כל חיילי הפלוגה חיכו לי עם הסעודה עד שאסיים את תפילתי, ואעשה קידוש לכל הפלוגה. אותה שבת ארע לנו נס. מחבל טיווח את המקום בו היינו, וירה עלינו טיל. הטיל הזה הונחה על ידי חוט, ובאורח פלא, החוט נסתבך עם חוטי החשמל, והטיל נפל והתפוצץ כחמישים מטר מאתנו. שוב זכיתי לראות במוחש שברכת הרבי שומרת עלינו. אחרי הנס הזה ברכתי ברכת הגומל בפעם השנייה.

“טרמפ” במסוק הצבאי

סיפור שלם היה עניין היציאות הביתה. במלחמה עצמה נסענו עם אוטובוסים של אגד, שהגיעו כמעט עד החזית. לאחר זמן המחבלים התעשתו, והחלו לפגוע ברכבים הצבאיים שנסעו בדרכים באמצעות מטעני חבלה. היציאה הביתה לחופשה נהפכה למבצע שלם. נסעו רק בשיירות גדולות ומאובטחות. אחת הדרכים שמצאתי לחזור למוצב הייתה, להגיע לשדה התעופה הצבאי בחיפה, ולהתחנן לקצין האחראי שייתן לי כרטיס טיסה במטוס התובלה הצבאי שהגיע מחיפה לשדה התעופה הצבאי שהוקם מדרום לבירות. לא תמיד הצלחתי להשיג כרטיס טיסה, ואז נאלצתי להיטלטל שעות בלי סוף בטרמפים עד שחזרתי למוצב שלי, ואפשרתי לחייל אחר לצאת לחופש.

באחת הפעמים בהם יצאתי לחופש מהמוצב, ראיתי מסוק צבאי שנחת בקרבת מקום. ניגשתי לטייס, וביקשתי ממנו “טרמפ” הביתה. ההתנהלות הזו נראית ממש הזויה במושגים של היום, אולם כך התנהלו הדברים באותה תקופה. הטייס, שהיה כנראה איש שמאל, אמר לי “אני אשמח על כל חייל נוסף שיעזוב את לבנון…”. הוא אמר לי לשבת וחכות ליד המסוק עד שהמסוק ימריא חזרה לישראל. בינתיים התברר לי למה המסוק הגיע. מסתבר, שסמג”ד בחיל התותחנים עלה עם הג’יפ שלו על מוקש, והמסוק הגיע לפנות אותו. אחרי הטיפול הראשוני במקום, העלו את הסמג”ד הפצוע על המסוק הקטן, והמסוק טס חזרה לכיוון בית הרפואה רמב”ם בחיפה.

למרות שבשירותי הצבאי טסתי פעמים רבות במסוקים באימונים השונים, לעולם לא אשכח את הטיסה הזו. היינו בתוך המסוק הקטנטן חמישה אנשים מאד צפופים, הטייס, הרופא, האחות, אני והסמג”ד אשר שכב בינינו מדמם על הרצפה. טסנו בגובה נמוך דרומה, כאשר אנו חולפים מעל דרום לבנון וצפון ישראל עד שהגענו לרמב”ם. כל הדרך ניסה הרופא להציל את חייו של הסמג”ד, ואני הצטופפתי בצד וראיתי את החיים אוזלים ממנו. כאשר הגענו לרמב”ם, צוות החרום רץ למסוק כדי להוביל את הפצוע לחדר הניתוחים, אולם הסמג”ד כבר נפטר, הי”ד.

התמודדות על שמירת השבת בימי המילואים בלבנון

הקשר שלי עם לבנון לא הסתיים במלחמה. חזרתי ללבנון מספר פעמים נוספות במהלך שירות המילואים. את המילואים האלו עשיתי בעונת החורף במוצבים שנבנו על ידי הצבא במרומי הרי “השוף” מכוסי השלג. כל הנושא של פעילות מבצעית בשלג היה חדש לחלוטין עבור צה”ל, וגם הציוד לא תמיד התאים לתנאים הקשים. בהרים האלו ירד שלג כבד, שהגיע לגובה של מטר ושנים.

בימים הקרים, השלג היה כל כך גבוה, עד שהוא כיסה את הנגמ”שים שהיו בחצר המוצב. כיוון שפחדנו שהמנועים יקפאו ויגרם להם נזק, היינו צריכים להפעיל את המנועים כל שעתיים שלוש ולשמור שיישארו חמים. זה הייתה משימה מפרכת ביותר, בעיקר בשעות הלילה. לחלק מלוחמי הפלוגה שלנו היה רישיון נהיגה בנגמ”ש (שכינינו “זלדה”) כך שלא הוצמדו לנו נהגים. כל הלוחמים בעלי הרישיון לנהיגה התחלקו ביניהם בתורנויות, אבל עדיין כל תורנות כזו הייתה קשה ביותר.

הייתי צריך להתעורר באמצע הלילה ולצאת משק שינה החם במיטה שבמוצב, ללבוש את החרמונית ואת מגפי השלג, ואת כל שאר הביגוד החם, ולצאת החוצה לקור המקפיא ולסופת השלגים שהתחוללה על פסגת ההר עליה היה המוצב ממוקם. בגלל השלג הכבד שירד, קשה היה לראות, והייתי צריך לחפש איפה נמצאים הנגמ”שים מכוסי השלג בתוך ים השלג שסביב. כאשר איתרתי את הנגמ”שים, טיפסתי עליהם, והסרתי בעזרת את החפירה האישי את השלג שכיסה את פתח הנהג (שנמצא על הסיפון העליון של הנגמ”ש), ואז הזדחלתי לתוך הנגמ”ש, והפעלתי את המנוע עד שהמנוע התחמם. אחר כך כיביתי חזרה את המנוע, וחזרתי למוצב, כשאני קפוא עד לשד עצמותי. במוצב פגשתי שוב את ידידו הטוב ביותר של החייל – “השק”ש” (השק שינה) שהספיק בינתיים כבר להתקרר, ואז ישנתי עוד כשעה או שעתיים עד לתורנות השמירה שהייתה לי בכל לילה…

גם תורנויות השמירה היו קשות ביותר, כיוון שהן נערכו בעמדות פתוחות, כשאתה חשוף לחלוטין מול הרוח המקפיאה, ושלג שעף כל הלילה לתוך עיניך. בסוף כל תורנות שמירה כזו הייתי קפוא עד העצם. בעיה אחרת הייתה בעיית השירותים. השירותים במוצב היו ממוקמים מחוץ לגדר המוצב, לא רחוק משער המוצב. ביום לא הייתה כל כך בעיה, אבל בלילות אף אחד לא העז לצאת מתוך תחום המוצב, מחשש שמחבלים מסתובבים בשטח.

בעיית הכשרות במוצב הייתה גם קשה ביותר, כיוון שחלק מחיילי הפלוגה היו בני קיבוצים. הם נהגו לנצל את הסיורים שערכנו מחוץ למוצב כדי לצוד חיות שמצאו בדרך. כמובן, שלא הייתה שום אפשרות לאכול במטבח של המוצב. הבאתי איתי מהבית סיר קטן ומחבת, ובכל יום בישלתי לעצמי את הארוחות.

בשבת הבעיה הייתה קשה עוד יותר. לא היה לי איך להשאיר אוכל חם, ואוכל קר היה בלתי אפשרי לאכול. שבת אחת ניסיתי להשאיר סיר של חמין שהכנתי על גבי התנור שחימם את המוצב. לאכזבתי, החום של התנור גרם לכל האוכל להישרף, ולא נשאר ממנו אף טיפה ראויה לאכילה…

בעיה אחרת בשבת הייתה בעיית נטילת הידיים ושטיפת הפנים. המים בצינורות היו קרים כקרח ובלתי אפשרי היה לשטוף פנים במים הקרים. מצד שני השימוש במים חמים הפעיל מיד את מחמם המים והיה אסור בשבת. זו הייתה בהחלט בעיה קשה.

עצירה ברגע האחרון, על שפת המצוק המושלג

חלק גדול מהפעילות שלנו נערכה עם הנגמ”שים, כאשר אנו מחליפים תפקידים מידי יום. בכל יום אחד החיילים בעלי הרישיון זכה לנהוג את הנגמ”ש, כאשר חבריו האחרים הולכים רגלית לפניו בפתיחת הציר בדרך המפרכת במעלה ובמורד ההרים התלולים. באותו אופן, כיוון שהיו איתי בפלוגה עוד מספר סמלי מחלקות, עשינו תורנות, כשבכל יום פיקד אחד אחר על הכוח.

באחד הימים בהם היה תורי לנהוג את הנגמ”ש (בתמונה שבפתיחת הכתבה), כאשר ירדתי אתו באחת הירידות התלולות, נפרס (נקרע) לפתע הזחל של הנגמ”ש. בדרך כלל, כאשר נפרס הזחל, הנגמ”ש נתקע ומושבת. הפעם קרה דבר אחר, כיוון שהזחל נפרס בדיוק בעיקול בדרך, הנגמ”ש הכבד פשוט החליק במורד על גבי השלג כמו במסלול סקי. המחזה היה מרהיב. הנגמ”ש שמשקלו כשני טון החליק במהירות מדהימה על גבי השלג לאורך עשרות מטרים, והשלג עף משני צידי הנגמ”ש במחזה מרהיב ביותר. ראינו מול עינינו את שפת המצוק מתקרבת במהירות נוראית, אולם היינו חסרי אונים לחלוטין כיוון שלא הייתה שום אפשרות לשליטה על הנגמ”ש!

רק כאשר הגענו כעשרים מטר משפת המצוק נעצר סוף סוף הנגמ”ש, וכולנו קפצנו ממנו מבוהלים עד מוות. אחר כך תיקנו את הזחל הקרוע (בתמונה) והצבע חזר לאט לאט ללחיינו והחיוך לפנינו. הרבי שמר עלי פעם נוספת. אחרי הנס הזה ברכתי ברכת הגומל בפעם השלישית.

הנהיגה בנגמ”ש בהרים מכוסי השלג הייתה מבצע קשה ביותר. השלג כיסה את כל הדרכים, עד שאי אפשר היה לדעת איפה אפשר לנסוע, ואיפה לא. כדי לפתור את הבעיה, תקענו לאורך הדרך מוטות גבוהים, וכאשר הדרך כוסתה בשלג, נסענו לאורך המוטות הגבוהים שבלטו מעל לשלג. היו ימים רבים, שגם זה לא עזר, ואז נתקענו במוצב בלי שום יכולת לצאת או להיכנס, ובלי שום אספקה. נאלצנו לאכול בצמצום את הרזרבה שהייתה לנו, עד שהדרך נפתחה וזכינו לאספקה חדשה.

את אחת מתקופות המילואים בהן שירתתי במוצב בלבנון סיימתי בצורה מעניינת. באחד הלילות, כאשר ישנתי בתוך השק שינה במוצב, חשתי כאב חד. התעוררתי מהכאב, והספקתי לראות עכבר שכנראה חשב בטעות שהאצבע שלי עשויה גבינה. העכבר נשך אותי בקצה האצבע, וברח. לא ייחסתי חשיבות רבה לנשיכה של העכבר (בפרט שפעם כמעט שנכנסתי לשק שינה בעת תרגיל בבקעת הירדן, כאשר ברגע האחרון החלטתי לבדוק אותו, ומצאתי בתוכו עקרב צהוב ארסי!). עברו מספר ימים עד שיצאנו מהמוצב והגענו לבסיס המרכזי שהוקם למרגלות ההרים. כיוון שהתעכבנו שם מספר שעות, ומתוך שעמום, החלטתי לגשת לרופא הגדודי, ולספר לו על העכבר שנשך אותי. הרופא שמע אותי, פתח את אחד הספרים, והודיע לי שכל העכברים בלבנון חשודים כנגועים בכלבת… הוא הפנה אותי מיד לבית חולים צבאי במרכז הארץ, ואת יתרת השרות שלי ביליתי ב”נופש” בבית החולים כשאני מקבל זריקות נגד כלבת. החברים סיפרו לי אחר כך, שאחרי ששוחררתי מהפעילות הקשה בגלל נשיכת העכבר, כל שאר החיילים התחילו לחפש במוצב עכברים שינשכו גם אותם…

מאז המלחמה חלפו שנים רבות, אולם מפעם לפעם אני נזכר בימים ההם, ותוהה מאין היו לנו הכוחות להתמודד עם כל הקשיים. כל דבר יכול לשמש לעבודת השם, וגם מהשרות בלבנון למדתי הוראה בעבודת השם. למדתי, שיש בתוכנו כוחות גדולים בהרבה ממה שנדמה לנו, וכאשר רוצים באמת, אפשר לדלות מתוכנו את הכוחות הללו למטרות חשובות.