החיבור לה’ הוא דרך משה רבינו

להיות קשורים אל הרבי ולאהוב אותו, זו עבודה שהיא תמצית הכל, אהבה גדולה ועזה אל הרבי כאהבת בן את אביו. לאהוב את הרבי בפשטות ובאהבה גלויה כמים הפנים אל הפנים • איך עושים זאת? למה חשוב כל כך לאהוב את הרבי? • התוועדות חסידית עם רגש, הרבה רגש

בראשיתה של ישיבת “תומכי תמימים” בראשון לציון בה אני מלמד, הייתה הישיבה מיועדת בעיקר לבחורים מישיבות תיכוניות שהגיעו לליובאוויטש, למרות שהסדרים היו בדיוק כמו ב”תומכי תמימים” ללא שינוי. מטבע הדברים היו להם הרבה שאלות על ליובאוויטש והיה צורך לשבת עם כל אחד מהם שעות רבות. השאלות היו ממש בכל התחומים: למה הולכים למקווה, למה מחליפים את נוסח התפילה, למה מניחים תפילין ברחוב, למה חסידי חב”ד לא מתיישבים מעבר לקו הירוק, ולמה לא מפגינים על שלימות הארץ וכו’.

לכל לראש מבקשים הוכחות לכך שהרבי הוא מלך המשיח, ומניין שאכן הוא חי וקיים וכו’ (בהמשך פתחו את הישיבה גם בפני בחורים מישיבות חב”ד, והיום כמעט כל התלמידים הם מבתים חב”דיים).

לפני כמה שנים הגיע לישיבה בחור די מבוגר שהגיע מישיבה שמכונה מ”הזרם הדתי–לאומי”, ישיבה “סרוגה”. הוא למד אצלנו היטב נגלה וחסידות. ישב בהתוועדויות, ניגן הקשיב והפנים. הרבה פעמים היה אפשר לראות את הברק בעיניו כשהבין בחסידות רעיון חדש. לא הפריע לו כלל משיח, שליט”א, ו”יחי אדוננו”, וכשעבר לפני התיבה הכריז בעצמו יחד עם כולם “יחי אדוננו”. הכל הלך למישרין. הדבר שהפריע לו הכי הרבה הייתה העובדה שלא הלכו להפגין בעמונה. הוא עצמו נסע להפגין שם וגם ספג שם מכות, אבל גם זה עבר איכשהו בשלום. עד שיום אחד הוא בא ואמר שהוא חושב לעבור למקום אחר. הוא אמנם מרוצה מאד מהלימוד ומההתוועדויות, אולם מפריע לו דבר אחד: בכל מקום בישיבה, הן בחדר האוכל, בפנימיה, באולם הלימודים, בחדרי השיעורים, מדברים כל הזמן על הרבי ושוב על הרבי. “אני חושב שיש עוד דברים שאפשר לדבר עליהם ששייכים גם לי, כתלמיד”. הוא אכן נסע לבדוק ישיבה אחרת שבה לומדים חסידות, אבל פחות מדברים שם על הרבי. פגשתי אותו כעבור זמן קצר, כאשר הספיק כבר להיות חתן, והוא אומר לי: “הרב, בישיבה ההיא ‘יבש’. בלי רבי זה לא חסידות…”

ואכן, אחד החידושים המיוחדים של הדור השביעי, ואולי החידוש העיקרי - היא העובדה של הדגשת “הנשיא הוא הכל”. שההתקשרות וההתמסרות אל הרבי ממלאת את כל המציאות לגמרי, את כל הגשמיות ואת כל הרוחניות של כל אחד מאתנו בכל דרגה שהיא. הרבי מלך המשיח שליט”א הוא כל חיינו וכל מציאותנו ועלינו לעשות הכל לקשר אליו את כל אנשי הדור. שלכל יהודי תגיע התודעה כי הרבי הוא השופט והיועץ והנשיא ונביא הדור; שהוא יודע ומרגיש מה קורה עם כל אחד ואחד וממילא הוא מקבל מאתנו נחת רוח ונהנה מהדברים הטובים, ובמיוחד ממה שפעלנו ועשינו כדי למלא את הכוונה האלוקית בעולם. כאשר מישהו נוהג לא כל כך כראוי, הרבי מרגיש זאת באותו רגע ממש, והדבר גורם לו היפך הנחת והיפך הבריאות. את כל זה אנו צריכים ויכולים להעביר לכל מי שרק אפשר, כדי שגם הוא יתקשר ויתמסר אל הרבי בכל חייו ובכל מציאותו.

החיבור לה’ הוא דרך משה רבינו

ז’ אדר הוא יום ההולדת של משה רבינו, הוא לא רק היום שבזכותו בטלה גזרת המן, כמאמר חז”ל “כדאי הוא יום הלידה שיכפר על יום המיתה”. אלא הוא היום שבזכותו הפך כל החודש להיות חודש של “בריא מזליה” ו”מרבים בשמחה”. והרי שמחה מבטלת בשישים את כל הדברים הלא טובים והופכת אותם לטוב.

יום זה הוא יום ההולדת של נשיא הדור, ומכיוון ש”הנשיא הוא הכל”, הרי זהו יום ההולדת של כל אחד ואחד מישראל ומזלם גובר באותו היום ובכל החודש. יום זה מדגיש שכל ההמשכות וההשפעות לעולם אינן אלא דרך ראש בני ישראל, משה רבינו ומשה שבכל דור ודור. השייכות של יהודי לאלקות היא דווקא על ידי נשיא הדור כמו שכתוב “ויאמינו בה’ - ובמשה עבדו”, “תורה ציווה לנו - משה”, כי “הנשיא הוא הכל”. וכפי שמבואר בתחילת ספר התניא (בסוף פרק ב’) שכשם שכל שייכות הגוף וקבלת חיותו מן הנשמה היא רק דרך המוח והראש, כך שייכותו של יהודי אל הקב”ה היא דרך נשיא הדור, משה רבינו שבדור. עד שאפילו הפושעים ומורדים בו מקבלים גם הם חיותם ממנו, מבחינת אחוריים - כי אי אפשר בשום אופן לקבל חיות ממקום אחר.

כמו בנים

הקשר של כל יהודי עם הקב”ה הוא בשתי דרכים: כעבדים וכבנים כפי שאומרים בתפילת ראש השנה. כי אכן “בנים אתם לה’ אלוקיכם” וגם “עבדיי הם” - וכך גם בקשר עם הרבי ישנן שתי נקודות אלו: מחד, כולנו “חיילי אדוננו” אנו. יהודי, ובפרט חסיד, צריך לשכוח מעצמו ולהניח את עצמו על הצד: לא ה”אני” שלו הוא המציאות והענין, אלא אך ורק הרבי. הוא צריך למלא בכל כוחו, בכל המסירות והנאמנות וללא–סייג, את הרצון והשליחות שהוטלה עליו על ידי הרבי מבלי לעשות חשבון אם זוהי טובתו הפרטית או לא. אפילו אם נדמה לו שטובתו הרוחנית תיפגע ממילוי שליחות זו - הוא נדרש לא לחשוב כלל וכלל על עצמו, ולהתבטל לגמרי בכל מציאותו ומהותו אל ה”נקודה”.

זו המעלה בהיותנו “חיילי אדוננו”, חיילים ועבדים פשוטים שאין להם מעלה ומציאות משלהם. דווקא כשיודעים ומרגישים את האמת עד כמה רחוקים אנו, עד כמה “אובדים ונידחים” אנו - דווקא אז נמצא שהקשר והשייכות שלנו אל הרבי הוא לא מצדנו, כי אנו מה אנו. אלא מצד הרבי, מפני שהוא ברצונו ובבחירתו בחר בנו ובחר להיות קשור עמנו. שאז הקשר הוא אמיתי ומוחלט, מכיוון שאין הוא מצד המעלה והמציאות שלנו אלא מצדו הוא.

יחד עם זה שאנו חיילי אדוננו –צריך להרגיש אל הרבי גם קירבה גלויה כמו בן יחיד האוהב את אביו מצד המציאות שלו עצמה. לאהוב את הרבי בפשטות ובאהבה גלויה. וכדברי רבינו הזקן באגרת הקודש (סז”ך) “כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על ידי אהבה רבה”. ולכן “נפש כל חי הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם בל תמוט לנצח. אשר מי האיש החפץ בחיים לדבקה בה’ חיים - בעבודתו תדבק נפשו (ובזה) והייתה צרורה בצרור החיים את ה’ … בכל אחד ואחד כפי בחינת התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק”. וכמו שכותב הרבי הריי”צ (אג”ק שלו ח”ו ע’ שנג) “מנהג החסידים המקושרים בכל דור ודור, שהיו קובעים להם זמן מיוחד - מהם שעה ליום, או פעם בשבוע, בשני שבועות, או בחודש - להתעורר ברגשי אהבה למורם ורבם. פשוט לאהוב את הרבי באהבה מורגשת בלב, כמו אהבה בשרית לאשה ובנים. נוסף על הזיכרון בכל ברכת המזון בהרחמן הוא יברך את מורנו”.

יחד עם כל עוצם ועוצמת הביטול -  צריך הוא להיות כאילו מציאות, מציאות פרטית ואישית שלו, הקשורה בתכלית ההתקשרות מצדו הוא, באופן אישי ופרטי, אל הרבי. לא רק כחייל ממושמע ומסור - אם כי בוודאי זה ההתחלה וזה העיקר - אלא כ”בן יחיד”. לרבי אכן איכפת ממנו באופן הכי אישי והכי פרטי. כשם שהראש מרגיש כל פרט ופרט ממה שקורה בכל אבר בגוף, ולו הקטן ביותר, עוד יותר ממה שמרגיש זאת האבר עצמו.

ואם תאמר: כיצד אפשרי הדבר שהרבי יחשוב עליי כעל בן יחיד, בשעה שיש לו עוד מיליוני בנים יחידים כאלו - התשובה היא: הוא רבי - ראש בני ישראל. כשם שהראש חושב על כל האברים בכלל ועל כל פרטי–הפרטים של כל אבר ואבר בפרט, וכל פעולה שלהם, ולו הקטנה ביותר, באה ממנו ונוגעת לו - ככה ממש בקשר לראש בני ישראל, שהוא ה”ראש” לא רק של כולם, אלא של כל אחד ואחת, ושל כל פרט שבכל אחד ואחת.

ומכיוון שההתקשרות אל הרבי היא גם אישית ופרטית, הרי שכל הזמן ובכל פרט הוא מחפש היכן יוכל למצוא את הרבי. למרות שכל הפרטים חדורים ומלאים בהתקשרות לרבי.

נוסף למה שעליו ללמוד תורה, שהרי זהו רצון ה’ -  משתדל הוא ללמוד במיוחד את תורתו של הרבי שליט”א. הוא מרגיש צורך חיוני לנסוע מידי פעם בפעם אל הרבי. הוא מתגעגע לראות את פני–קדשו ולשמוע את דברות–קדשו. הוא מקפיד על נתינת ‘דמי מעמד’ לרבי מידי חודש בחודש (ראה אג”ק ח”ב ע’ רס”ה. ח”ג ע’ פז. לקו”ש חי”ט ע’ 475. חי”ד ע’ 237 ואילך ועוד). כותב דו”ח לרבי על כל הנהגתו ועל כל מה שקורה עמו בגשמיות וברוחניות, ושואל בעצתו מבלי לעשות שום צעד רציני בחיים מבלי ברכתו של הרבי והדרכתו. כי הרבי הוא לא רק “שופט” אלא גם “יועץ” שיורד לכל אחד להיות שייך אליו לפי מדרגתו והבנתו.

להתקשר אישית אל הרבי

לא זו בלבד שמבצעים את ההוראות של הרבי, אלא גם את הדברים שלא נאמרו במפורש ולא היה ציווי מפורש עליהם. כמאמר רז”ל “אישה כשרה עושה רצון בעלה” - לא רק את הציוויים המפורשים, אלא גם את מה שיודעים שזהו הרצון, גם אם לא נצטוו במפורש על כך. וכאמור, לא רק כעבד וכחייל הממלא פקודות והוראות, אלא כבן אוהב ואהוב שכל תשוקתו למלא את רצון אביו ולגרום נחת רוח לאביו. ובפרט כאשר האב והמלך גילה את רצונו והדגיש שוב ושוב שזהו סדר העבודה בזמננו זה, העבודה הנדרשת כדי להביא את ההתגלות המלאה של המלך המשיח לעיני כל, “עשו כל אשר ביכולתכם” ואל תחכו דווקא לציוויים מפורשים - הרי הבן הנאמן לאביו מניח הצידה את כל החשבונות והשיקולים, גם אלו שמצד הקדושה. מוכן הוא לוותר גם על העולם הזה וגם על העולם הבא, על כל המעלות וכל העילויים, וגם אפילו על כל מציאותו כליל, “כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה”, ובלבד שיתבצע רצונו של האב.

בתקופה המופלאה בה אנו נמצאים, “להביא לימות המשיח”, נדרש מאתנו לחבר את החיים ואת המציאות עם הרבי מלך המשיח. אין מדובר רק על פעולה שאורכת זמן מסוים במשך היום, מועט או רב. מדובר על עצם החיים.

כשם שבחיים כפשוטם לא שייך להפסיק ח”ו לרגע ולאחר–מכן לחזור לחיות - כך ב”לחיות עם הרבי” לא ייתכן איזשהו הפסק, ולו לרגע, בחיים אלו.

“לחיות עם הרבי” מתחיל בביטול ובציות מוחלט לרבי כשההנהגה היומיומית מתאימה לרצון–קודשו, לימוד נגלה וחסידות, קיום מצוות בהידור לכל פרטיהן ודקדוקיהן, ובמיוחד לימוד תורתו והידור בקיום תקנותיו והוראותיו.

ביחד עם זה ישנה גם הדגשה מיוחדת על התקשרות אישית וקשר–אישי עם הרבי שליט”א. הדגשה מיוחדת על כך שהרבי הוא הרבי שלי, הרבי שאני אוהב אותו וקשור אליו בכל נימי נפשי; אני חושב עליו כל הזמן ועושה למענו ובשבילו. וגם הוא מצדו חושב עלי כל הזמן, לא רק כעל פרט  קטן בתוך מכונה גדולה, אלא עליי ממש באופן אישי ופרטי כמו אב את בנו יחידו.

ובלשונו המיוחדת של הרבי בהדגשה מיוחדת בדבר–מלכות וארא: “צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז … ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ”ק מורי וחמי אדמו”ר נשיא הדור, “הנשיא הוא הכל”. שבכל אחד ואחד - מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור”.

וכיצד נעשה כל אחד קודש לנשיא הדור?  “על ידי זה שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור - משה רבינו שבדור, גואל ראשון הוא גואל אחרון - שענינו העיקרי “להביא לימות המשיח” בפועל ממש”!

והרבי מוסיף ומדגיש “ולהוסיף, שהידיעה שתיכף ומיד נכנס כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו … ומביט על כל אחד ואחד מהחסידים והמקושרים לבחון מעמדו ומצבו כו’, מעוררת ופועלת לסיים ולהשלים (גם מלשון שלימות) את כל מעשינו ועבודתנו”.

ובפרט את “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. המתבטאת במיוחד בהכרזת הקודש - “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.