משל הגוף וזרימת הדם

ברור שאי אפשר להתחיל מהדרגה הכי גבוהה כמו שאי אפשר לטפס בסולם היישר אל השליבה הגבוהה. הסדר בקדושה הוא “מעט מעט אגרשינו מפניך”, מתחילים בקטן ומתקדמים לאט לאט. לא נגיע לאהבת ישראל של צדיקים כבר ביום הראשון, אבל אם נתחיל בקטן ונתקדם, נוסיף כל פעם עוד קצת, נוכל להגיע להישגים הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו.

מאת הרב נדב כהן

“ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה”. כל ילד חב”דניק מגיל 0 מתחנך על הערך הנעלה של אהבת ישראל ויודע לשנן את מאמר חז”ל הזה מתוך 12 הפסוקים ומאמרי חז”ל. אהבת ישראל זה כלל גדול בתורה, אהבת ישראל זו כל התורה כולה, כשחסר באהבת ישראל חסר בהכל.

בפרק ל”ב (בחלק הראשון של ספר התניא) הלב של התניא, מסביר אדמו”ר הזקן מהי הדרך הישרה והקלה לקיום מצוות אהבת ישראל – צריך להתרכז בנשמה ולא בגוף; מצד הגוף עלול להיות בינינו פירוד חס ושלום, אך לא בנשמות. כשנגלה את הנשמה שבנו ונתמקד בנשמה שבזולת, או אז נוכל להגיע לאהבת ישראל אמיתית.

לקראת סיום התניא מקדיש לנושא זה אדמו”ר הזקן שוב פרק שלם, סימן ל”א באגרת הקודש, אך הפעם הוא מסביר זאת מכיוון אחר.

אהבת ישראל נוגעת בבריאות של כל אחד מאיתנו, זה נוגע ב’בריאות’ של הקב”ה, וזה נוגע בבריאות של הרבי.

משל הגוף וזרימת הדם

בגוף האדם זורם דם מהלב אל כל האיברים. זרימת דם תקינה היא המפתח לבריאות האדם. כשהדם זורם כמו שצריך, אז האדם הוא בריא. הבעיות מתחילות כשיש בעיה בזרימה, כשיש ‘קצר בתקשורת’ בין האיברים או אז הדם ‘נתקע’ ומחלות מתחילות להגיע. כשיש קלקול שמונע או מעכב את זרימת הדם בין האיברים, מתקלקל הקשר של האיברים עם הלב – וזה מסוכן.

עם ישראל משול לגוף וכל יהודי הוא אחד מהאיברים בעוד שהשכינה היא הלב. השכינה רוצה לשכון בעולם אבל צריך את עם ישראל שיבצעו את תפקידם ובכך יכשירו את השראתה בתוכנו. הנבראים רחוקים כל כך מהקב”ה, וצריכים את עם ישראל שיקשר ביניהם. זהו התפקיד שלנו: לקשר אלוקות עם העולם ו’להזרים’ את השכינה לכל מקום.

כאשר אנחנו מקושרים בינינו ואין קצרים, אז הדם זורם כדבעי ושכינה נמשכת לעולם; אך כאשר יש ח”ו חיסרון בקשר שבין יהודי אחד למשנהו, אין השכינה יכולה להימשך אל העולם. כשיש ‘קצר בתקשורת’ בין יהודים, זה נוגע לבריאות של עם ישראל, זה נוגע לכל העולם כולו וזה נוגע גם לבריאות של הלב – השכינה.

אצל חסידים יודעים כי גם המלך הוא בבחינת ‘לב כל העם’; כשיש חוסר באהבת ישראל בין החסידים, זה נוגע בבריאות של הרבי.

שלא לצאת קרחים מכל הכיוונים

הדרישות של חסידות הן כידוע דרישות מאוד גבוהות. הרביים מכוונים אותנו ל’מצוינות’; להגיע למקסימום בכל תחום, בלימוד תורה, בתפילה, באהבת השם, באהבת ישראל, בשליחות ועוד, אנו על סף הגאולה וכל פעולה אנו נדרשים לעשות בשלמות הראויה לזמן הגאולה.

לפעמים ישנה הרגשה של ‘הכל או כלום’, לכוון הכי גבוה ולעשות את המקסימום ואם לא – אז לא לעשות דבר. הנפש הבהמית אוהבת להוריד לנו את המצב הרוח ולהוציא לנו את הרוח מהמפרשים. יש לה שיטה קבועה – בתחילה היא מכניסה אותנו להתלהבות שאנחנו מסוגלים לעשות הכל ואנו מקבלים החלטות גדולות שמעבר לכלים שלנו. בשלב הבא, כשאנחנו קולטים שההחלטה גדולה עלינו ומעוניינים לקחת החלטה קטנה יותר, היא טוענת שזו החלטה קטנה מדי, ובסוף אנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן…

ברור שאי אפשר להתחיל מהדרגה הכי גבוהה כמו שאי אפשר לטפס בסולם היישר אל השליבה הגבוהה. הסדר בקדושה הוא “מעט מעט אגרשנו מפניך”, מתחילים בקטן ומתקדמים לאט לאט. לא נגיע לאהבת ישראל של צדיקים כבר ביום הראשון, אבל אם נתחיל בקטן ונתקדם, נוסיף כל פעם עוד קצת, נוכל להגיע להישגים הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו.

העם דורש חום ואהבה

אחד ה’חסכים’ המשותפים כמעט לכל אנשי הדור הוא – חום ואהבה. העולם המודרני בו אנו חיים הוא עולם שבו להורים אין מספיק זמן לילדים, רבים וטובים גדלים ללא החום והאהבה שלהם הם כל כך זקוקים. כאן נכנסים החסידים לתמונה, אמונים על תורת החסידות המדגישה את החשיבות של אהבת ישראל לכל יהודי ממש, אפילו אחד כזה שלא מכירים (ויש אומרים – אפילו אחד כזה שמכירים, אבל מעדיפים שלא היינו מכירים…), החסידים יכולים להציל נפשות ממש בכך שנותנים אפילו מעט חום ואהבה למי שזקוק לכך, מילה טובה, מחמאה / פרגון, ברכת ‘שלום עליכם’ או ‘שבת שלום’, דאגה לגשמיות של הזולת, עזרה רוחנית וכיוצא בזה.

אפשר להתחיל מהדברים הכי בסיסיים, אם אוהבים מישהו אז אכפת לנו ממנו, אם אוהבים משהו אז דואגים לו, חושבים עליו ושמים את עצמנו בצד. אכפתיות ודאגה שמתבטאת במעשים ובדיבורים; אכפתיות ודאגה גם לגשמיות של השני ולא רק לרוחניות שלו. אכפתיות ודאגה גם אם זה על חשבון הזמן הפנוי שלנו ואפילו על חשבון זמן שרצינו להקדיש לעניינים רוחניים. הרבי מסביר על אודות אהרון הכהן שהיה כהן גדול ושירת את השם במשכן, שכל יציאה מהמשכן הייתה סכנה רוחנית מבחינתו, כי אם היה נטמא לא היה יכול לחזור לתפקידו עד שייטהר. אף על פי כן, אהרון הכהן אהב ודאג גם לבריות, לאנשים הפשוטים, יתירה מזו, קודם כל הוא דאג להם לגשמיות ורק אחר כך “ומקרבן לתורה” דאג להם לרוחניות.

מסופר על שני חברים שישבו יחד בתפילת שחרית בבית הכנסת. כשהגיעו בפסוקי דזמרה לקטע של “ויברך דוד” שבו צריך לעמוד, אחד מהם המשיך להתפלל בישיבה. חברו שלא יכול היה לדבר בשלב זה של התפילה, סימן לו עם היד לקום בתוספת המהומים נמרצים “נו, נו”. חברו שישב עד כה, התרגז עד כדי כך, שהפסיק להתפלל ואמר לחברו: “שלושה חודשים אני כבר יושב פה בלי פרנסה ולא אמרת כלום, חמש שניות אני יושב בתפילה וכבר אתה מסמן לי לקום?!”

מדובר באכפתיות לא רק אל אנשים זרים שאנחנו לא מכירים, אלא גם לקרובים אלינו ביותר, מתחיל מהבית, בני המשפחה, עובר לשכנים ולכל הקהילה. שוב, מובן שלא ביום אחד יהיה אכפת לנו מכולם, אבל אם נשקיע בכמה לאט לאט נוכל להגדיל את המעגל. כל אחד מתחיל מלדאוג למעגל הקרוב אליו, והמעגל כבר הולך וגדל מעצמו, עוד מעגל ועוד מעגל ומתקרבים לגאולה.

הכותב הנו מחבר הספר “מודעות יהודית – רעיונות מרכזיים בספר התניא”

להערות והארות: tanyavideoart@gmail.com