תומר רטהאוז

 ר’ תומר רטהוז, שחקן חב”די בנשמתו, החליט לקחת את כשרון המשחק שלו כמה צעדים קדימה, והוא נכנס לבתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ, ומלמד תנ”ך מתוך דרמה וחוויה בה משתתפים התלמידים כולם. הוא משלב גם הסברים וסיפורים המעצימים את חוויית הלימוד ומרתק את התלמידים אל הנשמה שבתורה *  הארגון שהקים “לשחק מבראשית” גדל בינתיים והתפתח, ומעסיק כיום עוד צוות מורות שעושות מדי יום ביומו עבודת קודש *  דרמה של ממש בין כתלי הכתות

 

לפני חודשים אחדים נכנס השחקן החב”די ר’ תומר רטהאוז לכיתה ג’ בבית ספר הממלכתי במרכז הארץ, שם הוא מלמד ‘דרמה’ מתחילת שנה. הנושא אותו לימד באמצעות משחק היה סיפור קריעת ים סוף. באמצע השיעור קמה פתאום אחת הילדות וביקשה בנימוס לומר דבר מה.

“המורה תומר, אתה מאמין שהסיפור אמיתי?”

הרב רטהאוז שלא ציפה לשמוע מילדה כל–כך צעירה שאלה כה מתריסה, התבלבל כמה רגעים אך התעשת וענה בחיוב, “כל סיפור בתורה, הוא אמת גמורה”.

“אבל אבא ואימא שלי לימדו אותי”, הוסיפה הילדה בנימה תמימה, “שסיפורי התורה הם ‘דמיונות שווא’”. דילמה לא פשוטה עמדה בפני הרב רטהאוז כיצד להגיב. האם להסביר, או שמא להתחמק? מה אשמה הילדה שכך הוריה חינכו אותה? ואז הבריק לו הרעיון. הוא החליט לפעול לפי אמות המידה שמנחות אותו מאז יסד את ארגונו “לשחק מבראשית”.

“אני מכבד מאוד את הורייך ואותך”, הגיב בנימה מפויסת ושלווה, “אך באותה מידה אני מצפה ממך שתכבדי את האמת היהודית”.

מה שקרה באותו שלב — היה מדהים. ילדי הכיתה כולם שעמדו דוממים וסקרנים מול אותו דו שיח מתפתח, החלו פתאום לזעוק כולם ביחד: “המורה, אנחנו מאמינים שסיפור קריעת ים סוף התרחש באמת”. חלפו עוד רגעים ואף אותה ילדה הצטרפה ואמרה שאף היא מאמינה. בנקודה זו השיעור חזר למסלולו. “אלו חוויות שבשבילם שווה לקום בבוקר”, אומר לנו הרב רטהאוז שמסכם שלוש שנות פעילות בארגונו “לשחק מבראשית”.

הרב רטהאוז, שקודם התקרבותו ליהדות ולתורת החסידות למד משחק בבית הספר הגבוה למשחק ‘ניסן נתיב’ בתל אביב, ואף החל לפתח קריירה בתחום, קיבל על עצמו עם התקרבותו לרתום את כישורי המשחק שלו להפצת המעיינות. במסגרת זאת יסד את הארגון “לשחק מבראשית” במסגרת פעילותו הוא נכנס לכתות בבתי ספר ממלכתיים במסגרת תוכניות העשרה. “התחלנו לפני שלוש שנים עם בית ספר אחד, וכיום אנו פועלים בכעשרים בתי ספר ממלכתיים באזור המרכז”, הוא אומר.

‘טעימה’ של תניא

את קריירת המשחק החל מיד לאחר שירותו הצבאי. רטהאוז נרשם לבית הספר למשחק ניסן נתיב, שהוא היוקרתי מבין בתי הספר למשחק. מתוך אלף חמש מאות הנרשמים מדי שנה, מתקבלים חמשה עשר תלמידים בלבד, והוא נבחר בין אותם מתי מעט. “הלימודים היו מאוד תובעניים ומתישים, ולאחר שלוש שנות לימוד התחילו מפיקים ובמאים ללהק אותי לתפקידים שונים בתחום ההצגות והקולנוע. הרגשתי שהקריירה שלי מתחילה להתרומם — ואז החלטתי לטוס להודו”.

התחושה הייתה שלאחר שלוש שנות צבא מייגעות ועוד שלוש שנות לימודים מאסיביות, כדאי לקחת קצת לאוויר לנשימה לפני שמתחילים את החיים. “החלטתי לחוות את כל החוויות של הודו. נכנסתי למקדשים שם השתתפתי בקורסים שונים. הסתובבתי מעיר לעיר ובמסגרת החוויות של הודו נכנסתי גם לבית חב”ד בפושקר בהנהלת הרב שמעון גולדשטיין. אני זוכר את המפגש הראשון איתו; בחוץ שררו ארבעים מעלות חום והוא היה עם ציצית צמר וחליפה. הבטתי עליו כעל מישהו הדבק בדתו”.

לאחר קורס של ויפאסנה בעיר, הצטרף רטהאוז להדלקת נרות חנוכה על הנהר, וירא כי טוב. המפגש הבא היה פרטני יותר. הוא ישב עם הרב גולדשטיין ולמד עמו את שער היחוד והאמונה בספר התניא. “שלושים דקות של שיחה עם הרב שימי הספיקה לי. כל הקורסים והחוויות של ההודיים נראו לי לפתע שטחיות ורדודות להחריד, ומאז הפכתי להיות אורח קבוע בבית חב”ד.

“לפני שעזבתי בחזרה לארץ ישראל, הציע לי הרב גולדשטיין לכתוב לרבי לראשונה בחיי באמצעות ה’אגרות קודש’. עשיתי זאת ויצאתי נדהם ונפעם. הרבי כתב על הצורך לרתום את המדיה של הרדיו והטלוויזיה כדי להפיץ את מעיינות ולא להתעלם ממנה. תשובה זו הרשימה אותי והרגשתי שיש לי שליחות מהרבי להשתמש בכישוריי וביכולותיי לקרב ולהפיץ את המעיינות. במקום לקבל תפקידים שהוצעו לי במדיה הכללית, התחלתי לכתוב הצגות ומחזות ברוח החסידות”.

נדמה שכל ילד חב”די בארץ ישראל פגש את הרב רטהאוז באחת ההצגות שהעלה. יחד עם הרכבים שונים, בנה מחזות והצגות מרתקות והופיע איתם בכל רחבי הארץ. השיא מבחינתו היה בשנת תשס”ו כשהופיע מול שלוחי הרבי בכינוס השלוחים.

כך החל הכול

“יום אחד פנתה אלי קרובת משפחה לא דתייה ובפיה הצעה — ישנה מורה לדרמה שיוצאת לחופשת לידה, האם תסכים להחליף אותה?

“התלבטתי מאוד האם לקבל את ההצעה; בתחילה נטיתי לסרב, שכן מה מידת ההתאמה שלי לבית ספר ממלכתי? חשבתי לעצמי, ובזמן הזה בוודאי אמנע מלהופיע במסגרות אחרות, האם זה שווה? ובכלל, הייתה לי תחושה שמנהלת בית הספר הממלכתי לא תאהב לראות מולה בחור חרדי עם ציצית בחוץ, כיפה וזקן. לבסוף החלטתי לעשות מה שעושה כל חסיד בעת שהוא מתלבט ונמצא בדילמה — כותבים לרבי. הייתי נרגש מול התשובה הברורה שזכיתי לקבל.

הרבי כותב ‘ברכה והצלחה בעבודתו החדשה והישנה גם יחד, שיזכה להחדיר רוח של אהבת ה’ ויראת ה’ בכל מקושריו’. תשובה ברורה זו לא הותירה אצלי עוד בדל של התלבטות. ניגשתי כבר באותו שבוע לראיון עבודה והתקבלתי.

“בשלב זה החלטתי שלא אהיה סתם מורה לדרמה, אלא התחלתי להשתמש בסיפורי התנ”ך אותם לומדים תלמידי הכיתה הספציפית. בחלק הראשון של השיעור אני מלמד אותם את הקטע ברוח היהדות הצרופה, ובחלק השני אנחנו עובדים על ההצגה וההמחשה.

“ביקשתי להחדיר בילדים את סיפורי המקרא — שבדרך כלל מונחלים להם בצורה משעממת — בצורה חווייתית דרך הדרמה. התוכנית בנויה בצורה כזו שהיא לא מטיפה, אלא מכבדת מאוד את קהל היעד. איננו חשודים בכפיה דתית, אלא מסתפקים בלהפוך את אברהם אבינו או משה רבינו לדמויות עם הוד והדר, עמוקות, פנימיות. את השיעורים כולם אנחנו כותבים לפי הביאורים ופירושי תורת החסידות. בתחילה היו חששות האם זה יצליח, וראינו כי טוב”.

בסיום השנה הראשונה כבר הצטרפו לתוכנית עוד שני בתי ספר, והיא זכתה לעידודים של משפיעים ורבנים. כשהביקוש גדל ובתי ספר נוספים ביקשו להצטרף, היה ברור שמוכרחים להגדיל את מעגל המורים, והרב רטהאוז פתח עמותה וצירף אליו את ידידו מאבן יהודה הרב אלון סיימון. השניים פתחו במסע של גיוס מורות חב”דיות ששמחו על ההזדמנות — גם עבודה בשכר נאה וגם שליחות לכל דבר ועניין. “כיום אנו פועלים בשמונה–עשר בתי ספר ומתעתדים להתרחב עוד”.

השפעה של ממש

כשביקשנו לשוחח עם המורות בשטח העשייה, שמענו סיפורים מרגשים רבים המעידים על הממד השליחותי של עבודתם החינוכית. “כשלמדתי עם הילדים של כיתה ג’ על המיילדות, שאלה אחת הילדות: ‘מדוע המיילדות לא הקשיבו לפרעה?’ תלמיד אחר שישב בכתה השיב: ‘כי היה להן נפש יהודית’… תשובה יותר מדויקת מזה לא יכולתי לקבל”, מספרת אחת המורות.

אותה מורה מספרת על אפיזודה נוספת: “יום אחד כשלמדנו בכיתה על פסח וסיפרתי איך בכל דור ודור הקב”ה מצילנו מידם, עשינו הצגה על עדר צאן שרועה בכר הדשא, ובא זאב והרועה מציל אותם. מטלת הסיכום שהוטלה על הילדים הייתה — לצייר את הסיפור במחברתם. ברקע הפעלתי שיר חסידי שמילותיו היו ‘איך הקב”ה מצילנו מיד הגויים, לא רק בעבר אלא בכל דור’. ואז אחד הילדים החל לבכות והתקשינו להרגיע אותו. לא הבנו למה הוא בוכה. רק כשנרגע סיפר שהשיר שהתנגן ברקע ריגש אותו מאוד. בתובנות החסידיות שלי הבנתי שזו הייתה פשוט ההתעוררות של הנשמה”.

מורה אחרת מספרת לנו על הקשרים עם הורי התלמידים, ומתארת מקרה שהיה עם אחת המורות בפרויקט. “אחת המורות שלנו פגשה אחרי פסח שתי אימהות של תלמידות שלה. אחת האימהות שהכירה את המורה, הציגה אותה בהתלהבות בפני האם השנייה, שלא הבינה מה להן ולגברת החרדית העומדת מולן. ‘זאת המורה של הבנות לדרמה’, אמרה בהתלהבות, והוסיפה: ‘בתי אוהבת את השיעור שלך יותר מכל השיעורים. אצלך היא מרגישה שיש לה הזדמנות לבטא את היכולות שלה. היא לא מלמדת רק דרמה, אלא היא מוסיפה להם ערכים רבים’, וכבדרך אגב הוסיפה: ‘בפסח השנה, למשל, הבת שלי לא נתנה לי להכניס חמץ הביתה. אפילו לא פירור. היא אמרה שהמורה שלה ל’משחקים מבראשית’ אמרה שזה מצווה וזכר ליציאת מצרים, ובזכות זה אנחנו נגיע לגאולה, וזהו. השנה לא היה בביתנו חמץ כלל’…”

סיפור נוסף שממחיש איך מתנהלים השיעורים כשמורה חב”דית עומדת בפני כיתה של תלמידים הבאים מבתים לא דתיים: “כשאנו מספרים במהלך השיעורים על החגים הקרבים, אנו מזכירים את המנהגים הכלליים וגם את המנהגים החסידיים. ילדים רבים שומעים בפעם ראשונה בחייהם על מצוות בסיסיות כמו תקיעת שופר, ארבעת המינים וכדומה.

“אנחנו נזהרים שלא להזמין אותם לעשרת הדברות או לתהלוכת ל”ג בעומר בשל האיסור של משרד החינוך על תעמולה. אנחנו גם לא רוצים להיתפס כמטיפים, אך המציאות מוכיחה שמעט אור דוחה הרבה חושך. ממורות רבות אני שומעת שתלמידים שלהן הגיעו, לראשונה בחייהם, לאירוע ההקפות השניות או לתהלוכת ל”ג בעומר. ‘הם אמרו שכשלמדו בשיעור אודות המנהג, זה נשמע להם מיוחד ומסקרן, וכשהם ראו את הפרסומים ברחובות, ביקשו מההורים לבוא. ללא ספק ההשפעה על הילדים היא הרבה מעבר לציפיות” מסכמת אחת המורות.

מורה נוספת משתפת אותנו במתרחש בתוך הכיתה. “כאשר למדנו בכיתה את נושא גלות מצרים, ערכנו דיון על כך שעם ישראל לא שינו את שמם, את שפתם ואת לבושם למרות קושי השעבוד. לאחר מכן הזמנתי את התלמידים להתחלק לקבוצות, ועל כל קבוצה הוטלה משימה: לערוך הצגה בפני תלמידי הכתה שבה הם משחקים דמויות של משפחה יהודית במצרים המתמודדת עם קושי השעבוד. בני המשפחה עורכים ביניהם התייעצות האם כדאי לשנות את שמותם, לבושם ושפתם ולהיטמע בעם המצרי או לשמור על זהותם היהודית. בזה אחר זה עלו התלמידים והציגו בפני הכיתה. היה מדהים ומרגש לשמוע את התלמידים מכריזים בתוקף: ‘לא נוותר על הזהות היהודית שלנו! לא נוותר על השפה היהודית! איננו מוכנים לשנות את שמותינו חלילה לשמות מצריים!’

בסיכום נשאלו התלמידים מה למדו מהשיעור, ואחת הבנות השיבה: ‘למדתי שאילו עם ישראל לא היו מתעקשים לשמור על הזהות היהודית שלהם במצרים, לא היינו כאן היום’…”

הוראה ותורם שנשלחו מהרבי…

פעילות הארגון אינה מסתכמת בשיעורי הדרמה. אם ר’ תומר רטהאוז חשב שבזה תמה שליחותו, מהר מאד עמד על טעותו. “בתום השנה הראשונה בה לימדתי בשלושה בתי ספר במקביל, כשהגיע שבוע שלפני חופשת פסח, הייתי עייף ומותש. השקעתי שעות רבות כדי להכין את מערכי השיעור של פסח ולבנות פורמטים של שיעורים שינחלו הצלחה. השעות הרבות של העבודה נתנו בי את אותותיהם. חיכיתי לחופש כדי שאוכל לנוח ולצבור כוח.

“בהזדמנות הראשונה התיישבתי לכתוב לרבי והעליתי את הקשיים הרבים שאני נתון בהם. התשובה קיבלתי, הייתה מדהימה: הרבי כותב שם למורה ששמח לשמוע שהוא מתכוון לחלק מצה שמורה לתלמידיו. הרבי מוסיף שם ‘ובוודאי יחלק לכל אחד לכל הפחות כזית ויודיעני את העלויות הכרוכות בדבר כי נכון הדבר במאוד מאוד’. אני קורא את זה ומבין שהרבי לא רק שלא נותן לי חופש, אלא עבודה נוספת…

“התקשרתי אל המשפיע שלי מבוהל והוא חיזק את דברי הרבי. ‘תגיד תודה שהרבי כותב לך שהוא ישיג עבורך את הכסף’, עודד אותי המשפיע.

“בשלושת בתי הספר שלימדתי, היו לי כמאתיים וחמישים תלמידים. רכשתי אפוא 11 ק”ג של מצות, וישבתי עד השעות הקטנות של הלילה כדי לשבור ‘כזיתים’ של מצות והכנסתי לשקיות אותם חילקתי לכל התלמידים באותו שבוע.

“בשנה הבאה כבר היו לנו כשלושת אלפים תלמידים. זכרתי את הוראתו–ברכתו של הרבי מהשנה הקודמת, והפעם חיפשנו תורם למיזם. הכנו שקיות מיוחדות עם מצות לצד דף מנהגים וברכות. לא אשכח שכאשר משאית המצות הגיעה ופרקה את משטחי מצות, חשבתי לעצמי שאנחנו מריונטות על חוט בעוד הרבי מוביל את הדברים. הרי ברור שבלי ברכתו של הרבי לא הייתי כלל חושב להרים פרויקט שכזה”.

בשנה האחרונה הוסיף הרב רטהאוז נדבך נוסף לפעילותו הבלתי פורמאלית עם התלמידים, וכל מי שרצה נרשם לאות בספר התורה. “אני בטוח שהדבר גם מביא שמירה והצלה על הילדים כדברי הרבי וגם גורם לרבי נחת רוח גדולה”, הוא מסביר. 

להכניס רגש ואמונה בלבבות

בשיחות עם המורות עולה שהעבודה אינה מתחילה ומסתיימת עם התלמידים, אלא נוגעת גם בצוות החינוכי של בתי הספר, כפי שמספרת אחת המורות: “במסגרת עבודתי בבית הספר בתוכנית ‘משחקים מבראשית’ שוחחתי עם המורה לתורה על חומר הלימוד אותו היא מלמדת. מהשיחה עלה כי היא מסבירה להם את המקרא על פי פירושים ישראלים שהיא מלקטת מספרים שונים. ‘ומה עם פירוש רש”י?’ שאלתי אותה. היא ענתה שזה לא נכלל בחומר. שאלתי אותה בספונטניות מה הנושא שהיא מלמדת השבוע, ופתחתי את החומש בנושא שציינה; היה זה בפרשת המן. הסברתי לה את פירוש רש”י והיא הוקסמה והחליטה מיד שמעתה והלאה גם פירושו של רש”י יעשיר את שיעורי התורה בבית הספר.

“בנוסף היא ביקשה שאפנה אותה לסיפורי חז”ל שיכולים להמחיש לתלמידים מידות והנהגות טובות. סיפרתי לה על ספרי ‘כה עשו חכמינו’ —  והיא ביקשה שארכוש לה אחד. לאחר שרכשתי לה ספר, היא אימצה אותו מיד ושיתפה אותי כי היא מספרת ממנו לתלמידים על מנת להמחיש את עשרת הדיברות ועוד נושאים שונים הנלמדים בכתה”.

אתה מצייר אידיליה שכזו… לא היו חששות מצד מנהלי בתי הספר להכניס חרדי שילמד את התלמידים שלהם?

“אני מאמין שאנחנו מציעים תוכנית מקצועית ברמה גבוהה מאוד, ומנהלי בתי הספר יודעים להעריך איכות. ברבים מבתי הספר הממלכתיים, כל התחום של התנ”ך הוא די יבש, ואנחנו עושים את זה מעניין והם בהחלט שמחים על כך. זאת ועוד, כשאני נכנס לכיתה, אני לא בא במגמה של החזרה בתשובה; אין כאן ניסיון לכפות דעה, יש כאן ניסיון להציג את היהדות כדבר יפה, נכון ועמוק.

“תשעים אחוז ממנהלי בתי הספר וההורים לא רוצים שילדיהם או תלמידיהם יהיו בורים בכל מה שנוגע לתורת ישראל, ולכן התוכנית שלנו מתקבלת בצורה טובה ויפה”.

ובכל זאת, זה נשאר רק בתחום היפה והקוסמטי או שיש בתוכנית נגזרת חינוכית?

“בוודאי שיש. ראשית, אנחנו מלמדים נושאים שחופפים את תוכנית הלימודים של אותה כיתה. אם אותה כיתה לומדת פרשה מסוימת בחומש, אנחנו נעשה את הדרמה על הנושא הזה. אם הכיתה עסוקה בשיעורי תנ”ך בסיפור דוד המלך או כל סיפור אחר, בזה אנחנו נעסוק בשיעורי הדרמה. את מה שהם לומדים במסלול הלימודים הרגיל, אנחנו נעשה מזה ‘דרמה’ (תרתי משמע), וכמובן נוסיף עוד נדבכים על חומר הלמידה שלהם.

“בחמש הדקות האחרונות של כל שיעור, אנחנו מספרים סיפור חסידי שמתקשר אסוציאטיבית לנושא שלימדנו. זאת ועוד: על כל נושא שאנו מלמדים, אנו מביאים גם את הפן המעשי. כמו למשל, כשלומדים את הסיפור על אברהם אבינו שהגיעו המלאכים לבקרו מפני שהיה חולה לאחר הברית, אנחנו מעצימים את הערך של ביקור חולים. כן נדבר על כיבוד הזולת, אהבת הזולת, וכמובן על החשיבות שיש בהכנסת אורחים. בחלק מהמקרים, יחד עם התלמידים ניזום פעולה של תלמידים שיקבלו על עצמם להיות חברים בוועד ביקור חולים, וכדומה”.      

איפה במהלך כל השיעור נכנס הממד של ‘הדרמה’?

“מתוך ארבעים וחמש דקות, חצי או לעיתים אף פחות מזה, מוקדש לחלק הרעיוני ובחצי השני אנו עוסקים עם הילדים במשחקים שאמורים להביא לידי ביטוי את הרעיונות שדיברנו עליהם בחלק הרעיוני. למשל, אם אנחנו עוסקים בפרשת יהושע בן נון והמרגלים, הילדים יתרגלו ויעלו לאחר מכן הצגה שקשורה לסיפור”. 

בפני התפתחות

את ההתעצמות הגדולה בפעילות, חב הרב רטהאוז לתורמים הגדולים של המיזם ובראשם ‘קרן מרומים’ בראשות הרב משה שילת שמסייעים רבות לארגון לגדול ולהתפתח. לדבריו, בימים הללו ארגון ‘לשחק מבראשית’ נמצא בהליך גיוס של מורות חב”דיות חדשות כדי לענות על הביקוש הרב מצד מנהלי בתי ספר נוספים להכניס את הפעילות לבית ספרם.

“אנחנו מחפשים מורות מקצועיות עם תעודת הוראה, מורות החדורות ברוח שליחות ורוצות גם שכר טוב. כן אנו מחפשים מורות שהצטיינו גם במסגרות לא פורמאליות כמו מחנות קיץ וקייטנות אבל הן יודעות להפעיל ילדים בצורה חווייתית. בתי הספר בהם אנו פועלים, פרוסים מחיפה ועד אשדוד. חשוב שיהיה ניסיון בעבודה עם ילדים במוסד חינוכי, עם ידע או נטייה לדרמה ולהוראת הדרמה, כריזמטיות ויכולת לסחוף ולהלהיב מחד, וסמכותיות מאידך.

“הארגון שלנו מכין את מערכי השיעור, יוצר את הקשר עם בתי הספר ומלווה את עבודת המורות בצורה מקצועית, שעות העשרה, הכשרות, חונכת וותיקה, ועוד. את פעילות הארגון מלווה הרב חיים שלמה דיסקין, רבה של קריית אתא לצד צוות אנשי חינוך חב”דיים”.