א הסאון ההומה של מנהטן לא בלבל את חושיהם של שני התמימים שעמדו באותו קיץ תשל”ט במ

א

הסאון ההומה של מנהטן לא בלבל את חושיהם של שני התמימים שעמדו באותו קיץ תשל”ט במרכז השדרה השביעית, ליד טנק המבצעים, והזמינו יהודים מהעוברים ושבים להיכנס אל הטנק פנימה ולהניח תפילין. “אקסיוזמי, אר יו ג’ואיש?” פנו בסבלנות ובחיוך לעוברים ושבים. מי שהשיב בחיוב, הוזמן ברוב כבוד להיכנס אל הטנק  פנימה, שם הוסבר לו מהן התפילין וחשיבותן, הקשר שמחבר בינו לבין אלוקיו.

שני התמימים שעמדו שעות ארוכות על רגליהם, לא יכלו להתעלם ממבטיו הממוקדים של צעיר שעמד לא הרחק מהטנק ולא הסיר את מבטו מהם. התמימים כמובן לא הניחו לו, ומיד פנו אליו בשאלה ששאלו כבר מאות פעמים באותו היום - האם אתה יהודי? הלה השיב בשלילה תוך כדי נענוע ראש מוחלט. לא, הוא אינו יהודי.

התמימים הניחו לו אפוא לעמוד כרצונו, והמשיכו לפנות אל העוברים ושבים. יש להם שליחות לבצע, לחבר יהודים אל קונם, וזהו צו השעה. חבל על כל דקה.

חלפה שעה ארוכה, והצעיר טרם זז מהמקום. תחושה של חוסר נוחות אפפה את זוג התמימים. מדוע הלה עומד כך ואינו מסיר מהם את מבטו. הם פנו אליו אפוא בשנית ושאלו “שמא בכל זאת יהודי אתה?” אך כמו מקודם, השיב בשלילה חדה.

נפנו התמימים להמשך עבודתם, ועם זאת, כאילו לא נרמז בעדינות, הצעיר המשיך לעמוד כמסומר למקומו, לא מסיר את עיניו מעבודתם אף לא לרגע. בשלב מסוים עמידתו ומבטיו הפכו למטרידים. התמימים שיצאו מכבשונו של בית המדרש הגדול של 770, שם למדו חסידות וקיבלו את מבטו של הרבי על העולם, חשו בעומק לבם כי דברים בגו. שמא ואולי סיפור של נשמה יש כאן, נשמה שנמשכת בעבותות סמויים אל מה שקשור לתורה ולאידישקייט מבלי שהיא עצמה יודעת?!

התמימים התחכמו אפוא בשאלתם, פנו אליו בשלישית ושאלו בעקיפין “אולי הוריך יהודים?”

הפעם התשובה הייתה חיובית. “כן, אבי ואמי הנם יהודים, אבל אני לא יהודי”.

החידה נפתרה. כעת הכל מובן.

חיוך רחב עלה על פני התמימים והם הניחו יד אוהבת על כתפיו של הצעיר. “טעות בידך, ידידי. כן, גם אתה יהודי”, הסבירו בנועם. “על פי דת ישראל, מי שאמו יהודיה - הוא עצמו יהודי לכל דבר ועניין”.

הלה נענע בראש לשלילה נחרצת. “הורי אמנם יהודים, אך אני איני יהודי”. חשו התמימים כי דברים בגו, והרחיבו עמו את השיחה. כאן הצעיר פתח את סגור לבו ושיתף אותם כי הוריו הינם יהודים מ’אירופה של פעם’, ששרדו את מחנות המוות בשואה הנוראה, ולאחר שניצלו, היגרו לארה”ב, התחתנו, אך החליטו לא להקים דור המשך מחשש שמא שוב תבוא שואה על העם היהודי, וגורל ילדיהם יהיה כגורל אותם מיליון ילדים יהודים שנרצחו ונשרפו באירופה, ה’ יקום דמם.

עם הזמן - המשיך הצעיר לספר לשני התמימים - הורי עשו עסקים והצליחו, והפכו לאנשים אמידים. קנו להם בית גדול ויפה בפרברי העיר והיה להם מעמד נכבד בקהילה.

חלפו עשר שנים ויותר, ודאגה החלה לטרוד את מנוחתם. ההצלחה אמנם האירה להם פנים, ואף מעמד מכובד רכשו - אבל הם חששו כי לאחר מותם, באין להם יורש, הכסף שעליו עבדו קשות, יגיע לרשויות הממשלה, ובכך הם לא רצו. לאחר לבטים רבים, החליטו לכתוב צוואה ובה יורישו את כספם למוסדות צדקה קהילתיים הקרובים ללבם. לשם כך פנו ההורים לעורך דין שהכירו, ושטחו בפניהם את בקשתם, להכין צוואה כדת וכדין שתעמוד בכל הכללים החוקיים.

מששמע עורך הדין את בקשתם, פקח לעומתם זוג עיניים משתאות. “סליחה שאני מתערב בחייכם”, פתח בזהירות, “אבל אני רואה שהנכם אנשים צעירים יחסית. כיצד זה שאין לכם ילדים? אם בעיה רפואית יש לכם, אוכל להמליץ לכם על רופא דגול מומחה בתחום שאני מכיר באופן אישי”.

בני הזוג השיבו בשלילה, ופתחו במונולוג עצוב על שנות האימה שחוו בעת מלחמת העולם השניה, ועל חששם ששוב תבוא שואה ותעלה בעשן את העם היהודי; משום כך העדיפו מבחירתם שלא להמשיך את השושלת המשפחתית.

עורך הדין פקח בתחילה עיניים נדהמות. הוא לא ציפה להסבר שכזה, אבל כשהתאושש קמעה, פרץ בצחוק מתגלגל. “נו באמת, אתם נורמלים? אתם חושבים שיכולה להיות עוד פעם שואה כפי שהיה אז באירופה? אנחנו נמצאים בעידן אחר ובתקופה חדשה”.

לאחר שיחה ארוכה וגלוית–לב, בה נדרש אומץ אישי רב, הצליח עורך הדין לשכנע אותם לנסות לקבל את ברכת שמים, ולהביא דור ישרים שימשיך לשאת את שם המשפחה.

ואכן, כעבור תקופה נפקדה האישה, ובשעה טובה ומוצלחת נולד להם בן - והרי הוא אני”, סיפר הבחור לשני התמימים בשדרה השביעית של מנהטן הסואנת, כשהם מרותקים לסיפורו.

“אמנם אני נולדתי, אך הוריי בחששם כי יקרה שוב אסון, הדגישו לי שוב ושוב, מאז היותי ילד, כי למרות שהם היו יהודים, אך אני איני יהודי עוד, וכי עלי להפנים עובדה זו”, סיים הצעיר את סיפורו.

 

ב

‘תמימים’ חב”דיים לא יוותרו על הזדמנות פז כה נדירה, להשיב נשמה יהודית תועה לחיק עמה ומורשתה. הם ניצלו את ההזדמנות להסביר לצעיר שמכיוון שנולד לאמא יהודיה (ומה גם ששני הוריו יהודים טובים וכשרים) הרי הוא יהודי לכל דבר ועניין.

למרות ההפתעה שאחזה בו, התעשת במהירות ושאל האם יוכל להיכנס עמם ל’טנק’ ולראות מה הם עושים שם?

לא היה מאושר משני התמימים. הם הזמינו אותו ברוב כבוד לתוך טנק המבצעים, והסבירו לו מהן התפילין, ועל הקשר והחיבור שהן יוצרות בין יהודי לבין אלוקיו. התרגשות לא–מוסברת ניכרה על פניו. “שמא אוכל גם אני להניח אותם”, אמר בהצביעו על התפילין. “בוודאי, איזו שאלה”, והתמימים ידעו כי האור הגדול של המצווה מקלף במהירות את כל השכבות ומגיע עד לנקודת הליבה של הנשמה היהודית הפועמת בקרבו.

כשחלץ את התפילין, לא היה גבול להתרגשותו. הוא הצביע על התפילין, הכיפה והסידור, ושאל כיצד יוכל לרכוש את כל הערכה הזאת. “אני רוצה את הכי טוב שיש, ואשלם כמה שצריך”, אמר.

הצעיר וזוג התמימים החליפו ביניהם פרטים, וכבר באותו שבוע סיפקו לו את מבוקשו - זוג תפילין מהודרות, סידור וכיפה מעוטרת.

לא היה מאושר ממנו. הוא נטל את ה’ערכה היהודית’ ובשמחה רבה נכנס עמה לביתו.

 

ג

הוריו הביטו בחבילה שבידו, ובין רגע הבינו מהו הדבר… הם זכרו היטב כיצד נראים תפילין… הלם משתק אחז בהם. לרגעים ארוכים בלעו את לשונם. אמו התעשתה ראשונה, והיא החלה לצעוק “מאיפה לך זה? זה של יהודים, ואתה אינך יהודי!”

“אני כן יהודי!” השיב להם בקול שקט. נראה היה שהכין את עצמו מראש לתגובתם.

“לא! אינך יהודי! אתה אמריקאי כמו כולם!” צעקה האם כשזעם וחרדה מהולים בקולה.

“אינכם יודעים מה אתם מדברים”, לא הרפה. “ביררתי את העניין, ואם את יהודיה, גם אני יהודי לכל דבר ועניין”.

הטונים בבית עלו. גם האב, אם כי בקול שקט ורגוע, ניסה להניאו ממחשבה זו. לנגד עיניהם ראו את כל החינוך שהשקיעו בו, יורד לטמיון כמגדל קלפים מתמוטט.

בשלב מסוים נכנסו ההורים לחדר צדדי על מנת לשוחח ביניהם וליצור ‘אסטרטגיה’ נכונה מול בנם. הם הבינו שצעקות לא יועילו להם, והם היו צריכים לגבש דרך ברת–תועלת.

לאחר שעה ארוכה יצא אביו מן החדר והתיישב לשיחת אב–בן כנה.

“ראה”, פתח בטון מפויס. “אתה צודק. אנו מודים בטענתך ואתה אכן יהודי. כל חיינו ביקשנו שתדע שהנך גוי, אבל את האמת ידענו והכרנו, שבן לאם יהודיה, הוא יהודי. פשוט פחדנו עליך…

“אמנם”, הטעים האב והצביע לעבר רפידת הקטיפה שעליה נחו התפילין, “בזה אינך יכול להשתמש”.

“מדוע?” תהה הבן.

“משום שאינך מהול, ויהודי צריך להיות מהול. זה צורך בסיסי חשוב ביותר”.

האב ניסה להניא את בנו מלהשתמש בתפילין. הוא פחד. פחד מאוד. ועל כן השתמש באמתלאות שונות כדי לגרום לבנו שלא להשתמש בהן. אבל הבן כבר היה חשדן וזהיר.

“תודה רבה לך אבא על המידע, אבל מבחנתי זה טעון בדיקה. אני רוצה לברר זאת בעצמי”, אמר וקם ממקומו לאות כי השיחה בנושא זה הסתיימה.

במהלך אותו יום יצר קשר עם הבחור שהכיר מטנק המבצעים, ושאלו לפשר העניין. ה’תמים’ העמידו על השגיאה בדברים. “אכן, ברית מילה זה דבר מהותי ובסיסי ביהדות”, הסכים הבחור, “עם זאת, תפילין אתה בהחלט יכול להניח גם אם אינך מהול. אין קשר בין שתי המצוות.

“זאת ועוד”, הטעים הבחור כשראה שהשעה כשרה, “ברית מילה אתה יכול לעשות גם עכשיו. לעולם לא מאוחר”.

מיודענו התלהב. מאז שפגש לראשונה את היהדות, ניכר כי שלהבת אש אדירה פרצה בתוכו ומאירה את נשמתו באור יקרות, והוא מתחמם לאורה בהנאה רבה.

הוריו התחלחלו לגמרי כששב הביתה וסיפר על דבריו של הבחור, ועל רצונו לעבור ברית מילה. ככל שחלפו הימים, הם החלו לעכל אט אט את הרעיון כי נסיונם “לשמור” על בנם מפני אנטישמיות עתידית, עלה בתוהו, וכי הוא עושה את דרכו במהירות ובבטחה לעבר העם היהודי.

כיוון שבנם זה הוא בן יחיד שנולד להם לאחר שנים ארוכות, גברה אהבתם אליו מיראתם לגורלו, והם החליטו להשתתף בתהליכי התקרבותו. באומץ לב אף החליטו לבוא ולהשתתף בטקס ברית המילה שלו, שנקבעה במרפאה נעימה באחת משכונותיה של ניו יורק. הבחור מטנק המבצעים שעמדו עמו בקשר, ארגן לו מוהל מקצועי וכן רופא מרדים, ואף הבטיח להביא עוד כמה חברים כדי להשלים מניין, כדי שיהיה מושלם…

ד

קיץ תשל”ט.

התרגשות רבה שררה במקום בו התקיימה ברית המילה. רגעים לפני תחילת הטקס, ביקש הבחור את הקשבתם של הנוכחים, שכן ברצונו לומר כמה מילים.

“האמת היא שהברית הזאת הייתה אמורה להתקיים לפני עשרות שנים”, פתח בדבריו. בן 22 שנים אנכי היום, ואני מקיים מצווה זו באיחור רב. מכיוון שהברית מתקיימת באיחור כה רב, אני מבקש שלא לבצע לי הרדמה בעת הברית. ברצוני להרגיש כיצד אני נכנס להיות חלק בלתי נפרד מהעם היהודי”.

המוהל, הרופא המרדים (שהיה יהודי אך מחוגי הרפורמים) והנוכחים נדהמו נוכח הבקשה הלא–צפויה. הם לא היו רגילים לשמוע בקשה כזאת. המוהל אישר שזה אפשרי אך הזהיר את מיודענו מפני הכאב הרב הכרוך בכך. “אם תרצה, תמיד נוכל להשלים לאחר מכן זריקה נגד כאבים”, הסכים לבסוף הרופא המרדים.

עין לא נשארה יבשה באותו מעמד, אפילו המרדים הרפורמי התרגש מאד ובכה כאשר נשמה חדשה–ישנה חזרה לחיק אומתה באופן כה פלאי ומרגש.

* * *

מספר שבועות לאחר מכן - בעשרת ימי תשובה של שנת תש”מ - ערכו ההורים עצמם מסיבה גדולה, ממש כמו חתונה, אליה זימנו את כל ידידיהם ומכריהם. ההזמנה ששיגרו לכל המוזמנים הופיעה תחת הכותרת “מסיבת חזרה ליהדות”.

באותו מעמד חגיגי ורב רושם, גוללו ההורים את סיפור חייהם, את הזוועות שחוו בשואה שגרמו להם לקבל החלטה כה נחושה - לברוח ולהתנתק ככל האפשר כדי שלא לחוות שוב את הנורא מכל. וכאן המשיכו לספר את הסיפור כסדר, כשהם מסיימים שבמעמד זה הם מכריזים כי הם חוזרים לחיק היהדות בגאווה ובראש מורם - - -