לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

בהכנסת אורחים ברוחניות — השייכות להגילוי ד”וירא אליו ה’” היא באותו ענין עצמו, שהרי, פעולתו בגמילות–חסדים היא לקרב יהודי להקב”ה, ולכן, זוכה אף הוא להתקרב יותר להקב”ה>שיחת ש”פ וירא, ח”י מרחשון ה’תשמ”ט. מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א

 

דובר כמה פעמים שכל סיפורי התורה הם חלק מ”תורה” לשון הוראה, הוראה לכל אחד ואחד מישראל בחיי היום–יום ובמיוחד בזמן שבו לומדים וקורין פרשה זו בתורה, כפתגם רבינו הזקן ש”צריכים לחיות עם הזמן”, כלומר, לחיות עם ההוראות דפרשת השבוע, על מנת להמשיכן במשך כל השנה כולה.

ובנוגע לפרשתנו, פ’ וירא, שהתחלתה וראשיתה “וירא אליו ה’” — צריך להבין: מהי ההוראה שכל אחד ואחד מישראל יכול וצריך ללמוד מהסיפור ד”וירא אליו ה’”, התגלותו של הקב”ה לאברהם אבינו?!

 

 

ב

 

לכאורה יש לבאר הלימוד מ”וירא אליו ה’” — על–פי מה–שכתב רש”י “וירא אליו, לבקר את החולה”, שמזה למדים החיוב דביקור חולים, כדאיתא בגמרא “אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה’ אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה . . אלא הלך אחר מדותיו של הקב”ה . . הקב”ה ביקר חולים, דכתיב וירא אליו ה’ באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים”.

ולימוד נוסף — גודל העילוי דהכנסת אורחים, כדאיתא בגמרא “גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר אדנ–י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו’”, ש”הניחו (להקב”ה) והלך לקבל האורחים”.

אמנם, לימודים הנ”ל הם פרטים נוספים על עצם הענין ד”וירא אליו ה’”: (א) המטרה והתכלית שבשבילה “וירא אליו ה’” — “לבקר את החולה”, (ב) הנהגתו של אברהם אבינו בעת ש”וירא אליו ה’”, ש”הניחו (להקב”ה) והלך לקבל האורחים”; ומכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שיש לימוד והוראה גם מעצם הענין ד”וירא אליו ה’”, עצם ההתגלות האלקית לאברהם.

 

ג

 

ובהקדים — המדובר כמה פעמים בפירוש מאמר רז”ל “מעשה אבות סימן לבנים”, שלא זו בלבד שמ”מעשה אבות” יודעים מה יהי’ אצל הבנים, אלא יתירה מזה, ש”מעשה אבות” הוא הגורם להיות כן אצל הבנים.

ובפרטיות יותר:

ידוע שיש ב’ סוגי “סימנים”: (א) “סימן” שאינו אלא בירור הדבר, כלומר, הסימן הוא ענין חיצוני שאינו ממהות הדבר, אלא, שבגלל שייכותו החיצונית נעשה על ידו בירור הדבר, (ב) “סימן” שגורם הדבר, להיותו (חלק) ממהות הדבר.

ויש להביא דוגמא פשוטה — בסימני אבידה, שיכולים להיות בב’ אופנים: (א) ה”סימן” שרק מוכיח שחפץ זה שייך לפלוני שהרי יודע סימניו ואפילו אם סימן זה נעשה על ידו (לא רק שמכיר הסימן שהי’ בו לפני זה), אין זה אלא שהוסיף בו דבר צדדי, (ב) ה”סימן” הוא ממהותו של פלוני, ועד שניכר כח הפועל (האומן שעשאו) בהנפעל, ולכן, איו זה דבר צדדי שמברר השייכות לפלוני, אלא דבר הגורם שייכותו לפלוני.

ובנדון–דידן, “מעשה אבות סימן לבנים” — ה”מעשה אבות” הוא סימן שגורם הדבר, כי, להיותו ממהותם של האבות, לכן נמשך ונעשה גם חלק ממהותם של הבנים.

ועל–דרך הסימנים דבני–ישראל, “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים”, ג’ המדות של האבות, “מעשה אבות” (החל מגמילות חסדים דאברהם, כמו–שכתוב בפרשתנו “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו גו’”) — ש”סימנים” אלו הם (לא דבר חיצוני, אלא) ממהותו של יהודי, כלומר, לא רק סימן שמברר שזהו יהדות, אלא ממהותה של היהדות, ובמילא, החסרון בסימנים אלו הוא חסרון ביהדות.

ומזה מובן גם בעניננו — שהסיפור ד”וירא אליו ה’” כשלעצמו נעשה “סימן לבנים”, סימן הגורם ענין זה אצל הבנים, שנעשה ממהותם של הבנים, היינו, שגם אצלם יכול וצריך להיות הענין ד”וירא אליו ה’”.

 

ד

 

ויש לומר הביאור בזה:

מהמשך הכתוב “וירא אליו ה’
. . והוא יושב פתח האוהל גו’”, משמע, שהישיבה פתח האוהל “לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו” (שהיתה לפני ש”וירא אליו ה’”) גרמה לכך ש”וירא אליו ה’”.

[ואין זה סתירה למה–שכתוב בפרש”י “וירא אליו, לבקר את החולה” — כי, גם ביקור חולים קשור עם הכנסת אורחים, מכיון ששניהם “בכלל ואהבת לרעך כמוך” (כפס”ד הרמב”ם)].

ועל פי זה מובן שהענין ד”וירא אליו ה’” שייך לכל אחד ואחד מישראל — שעל–ידי התעסקותו בהכנסת אורחים (וגמילות חסדים בכללותה) זוכה לגילוי ד”וירא אליו ה’”.

ויש לומר, ש”וירא אליו ה’” שנעשה על–ידי הכנסת אורחים הוא ענין נעלה יותר מ”הקבלת פני שכינה” שעלי’ אמרו “גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה” — להיותו “שכר” על הכנסת אורחים ש”גדולה מהקבלת פני שכינה”.

וזוהי ההוראה שלמדים מ”וירא אליו ה’” — “והחי יתן אל לבו” — שבכחו וביכלתו של כל אחד ואחת מישראל (בנו ובתו של אברהם אבינו) לזכות לגילוי ד”וירא אליו ה’”, על–ידי השתדלותו בהכנסת אורחים, מתחיל הכנות לזה (וגמילות חסדים בכלל).

ומזה מובן עד כמה צריכים להשתדל בהכנסת אורחים וגמילות חסדים — דוגמת הנהגתו של אברהם אבינו שחיפש אחר אורחים, וכשראם, רץ לקראתם כו’, והאכילם והשקם דברים משובחים ביותר, כמו “ג’ לשונות בחרדל”, ועל דרך זה צריך כל אחד ואחד מישראל להשתדל בהכנסת אורחים, מתוך זריזות, ובסבר פנים יפות וכו’.

 

 

ה

 

והנה, כשם שהדברים אמורים בהכנסת אורחים וגמילות חסדים בנוגע למזון גשמי דהגוף — כן הוא גם (ובמכל–שכן וק”ו) בהכנסת אורחים וגמילות חסדים בנוגע למזון רוחני דהנשמה, על–ידי הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה.

ויש לומר, שבנוגע להכנסת אורחים וגמילות חסדים ברוחניות מודגש יותר הגילוי ד”וירא אליו ה’”:

בהכנסת אורחים וגמילות חסדים בגשמיות — השייכות להגילוי ד”וירא אליו ה’”, היא, מצד כללות הענין דגמילות–חסדים, שמכיון שגמל חסד לזולת, זוכה שהקב”ה יגמול לו חסד ויתגלה אליו.

אבל בהכנסת אורחים וגמילות חסדים ברוחניות — השייכות להגילוי ד”וירא אליו ה’” היא באותו ענין עצמו, שהרי, פעולתו בגמילות–חסדים היא לקרב יהודי להקב”ה, ולכן, זוכה אף הוא להתקרב יותר להקב”ה — “וירא אליו ה’”.

 

ו

 

ובאותיות פשוטות — בנוגע לפועל ממש:

ישנם יהודים רבים שנמצאים במעמד ומצב של רעב וצמא למזון רוחני, יהדות, תורה ומצוותי’, עד לפנימיות התורה, כלשון הכתוב “לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה’”, ולכן, חובתו וזכותו של כל אחד ואחד להשתדל לחפש אחריהם (ובפרט שאין צורך לחפש אחריהם מכיון שפוגשים אותם בכמה מקומות), ולהאכילם ולהשקותם במזון רוחני — תורה, שנקראת לחם,  וכן מים, עד לפנימיות התורה שנמשלה לחלב ודבש, שמן ויין.

ומובן גודל ההכרח והנחיצות שבדבר — מכיון שזהו ענין של פיקוח–נפשות (ברוחניות), שהרי, לא מדובר אודות יהודים שחסר אצלם רק ענינים של תענוג בלבד (שגם אז צריכים להשתדל לתת להם, כאמור, “ג’ לשונות בחרדל”), אלא, אודות יהודים שחסר אצלם המזון הרוחני המוכרח לקיומם, יהודים שאין להם אפילו “לחם” צר ומים לחץ”!

ובלשון הרמב”ם — “חיי בעלי חכמה (כל אחד ואחד מישראל, “עם חכם ונבון”) . . בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין”, ולכן, כשפוגשים ברחוב יהודי שהי’ צריך להיות ניכר עליו שהוא “חכם” “במעשיו כו’ ובדיבורו ובהילוכו וכו’” (עשרה דברים), ובפועל ממש לא ניכרת בו תכונת החכמה (אפילו באחד מעשרה דברים הנ”ל), הרי, מובן ופשוט גודל הרחמנות עליו, להיותו במצב של פיקוח–נפשות (“כמיתה חשובין”)..

ומכיון שכן, צריך כל אחד ואחד להשתדל בהכנסת אורחים וגמילות חסדים ברוחניות — על–ידי הפעולה דהפצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה.

 

 

ז

 

יכול מישהו לטעון (וכן הוא באמת) שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, וכבר קירב יהודים רבים לתורה ומצוות, ומהו ההכרח כל כך שגם ברגע זה יעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה?

והמענה על זה — בהנהגתו של אברהם אבינו:

במשך שנותיו של אברהם אבינו (לפני המילה) — עסק רבות בפירסום אלקות בעולם, כמו–שכתוב “הנפש אשר עשו בחרן”, “שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים כו’”, ובלשון הרמב”ם “התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והי’ מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא כו’ עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות כו’”.

ואף על פי כן, בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו (לאחרי שזה עתה מל (לא רק את עצמו, אלא גם) את “כל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף”) — ישב פתח האוהל לראות אם יש עובר ושב שיכניסם בביתו, אולי יעבור עוד אדם אחד שיוכל להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והי’ העולם, ומיד כאשר “וירא והנה שלשה אנשים”, אזי “וירץ לקראתם וגו’”.

ומזה מובן גם בעניננו — שאף על פי שכבר עסק ופעל רבות בהפצת התורה  והמעיינות, עליו להמשיך ולהוסיף יותר ויותר, לקרב עוד יהודי ועוד יהודי כו’.

ובפרטיות יותר — המשך הפעולה (לא להסתפק במה שפעל עד עתה) נוגע הן מצד הזולת והן מצדו הוא:

מה שטוען שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות, הרי זה בבחינת “אני את נפשי הצלתי”, למלא חובתו בהפצת התורה והיהדות; אבל אותו יהודי שנמצא עתה במצב של פקוח–נפש — לא יוושע מזה שפלוני עסק אתמול בהפצת התורה והיהדות!

ואפילו בנוגע לחובתו לעסוק בהפצת התורה והיהדות — הרי, עצם העובדה שרואה (“וישא עיניו וירא”) יהודי שנמצא במצב של פקוח–נפש, בהשגחה פרטית (כתורת הבעש”ט הידועה), מהוה הוכחה ברורה שענין זה שייך אליו, היינו, שהפעולה על יהודי זה היא חלק מתפקידו ושליחותו (ובודאי ניתנו לו הכחות הדרושים לכך, שהרי אין הקב”ה מבקש אלא לפי כחו), ולכן, עליו להניח כל עניניו ולרוץ (“וירץ לקראתם”) כדי לגמול חסד עם יהודי זה, לקרבו להקב”ה, לתורה ומצוותיו.

ובפרט לאחרי שכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו הכריז שתפקיד דורנו — צו השעה — לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כפי שהכריז גם אתמול ושלשום כו’, בשנה שעברה, ולפני עשר שנים וכו’, וחוזר ומכריז בעצם היום הזה!

ויש להוסיף ולהדגיש שהמדובר אודות הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה שייך לכל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן, האנשים והנשים והטף — שיכולים וצריכים להשפיע על כל אחד ואחד מהם, וכל אחד ואחד מהם יכול וצריך להשפיע על אחרים (ואם טוען שאינו יודע כו’, הרי, בכל מקום ומקום ניתן למצוא מי שילמד אותו, ויוכל להשפיע כו’), גם הקטנים, שכן, בימינו אלו נתבארו גם עניני החסידות באופן המובן גם לקטנים, ובלשון הזהר בפרשתנו “כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא כו’” (בבחינת “וירא אליו ה’”).

[ולהעיר, שיכולים וצריכים להתחיל בזה תיכף ומיד, וגם במקום זה, שבודאי נמצאים כאלו שיכולים להוסיף אצלם ידיעות בתורה, הן בנגלה דתורה והן (ועל אחת כמה וכמה) בתורת החסידות, החל מענינים שהזמן גרמא — עניני שבת וכו’].

 

ח

 

והוראה נוספת מסיום הפרשה (בשיעור דיום השבת–קודש) — שגם היא נכללת ב”וירא אליו ה’” (כנ”ל ס”א) — פרשת העקידה:

התוכן דפרשת העקידה הוא — ענין המסירת נפש להקב”ה. וההוראה מזה — שהענין ד”וירא אליו ה’” צריך לחדור וחודר בכל מציאותו, עד למסירת נפש,  כולל גם שעבודתו בגמילות חסדים (שעל ידי זה נעשה הגילוי ד”וירא אליו ה’”) נעשית מתוך מסירה ונתינה מוחלטת, עד למסירת נפש, על–דרך ובדוגמת המסירת–נפש דאברהם אבינו לגלות אלקות בעולם.

ועד לתיבה האחרונה שבפרשה — “מעכה”, ר”ת מלך על כל הארץ, תכלית הביטול, שהרי, מציאותו של המלך היא המציאות של כל אנשי המדינה, שאין להם מציאות מצד–עצמם, אלא כל מציאותם היא מציאות המלך, וענין זה פועלים בכל העולם כולו — “מלך על כל הארץ”.

ומזה באים לפרשת חיי שרה (שמתחילין לקרוא בתפלת מנחה) — “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”, “כולם שוין לטובה”, היינו, שאצל כל אחד ואחת מישראל (בנה ובתה של שרה, ראשונה שבאמהות) חודרת נקודת המסירת–נפש (“פרחה נשמתה”, שלימות העבודה) בכל שנות החיים — נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, יותר מקכ”ז שנה, עד לחיים נצחיים.

 

 

ט

 

אמנם, עדיין יכולים לשאול על האמור לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל יכול להיות הענין ד”וירא אליו ה’” — מדוע לא רואים הגילוי ד”וירא אליו ה’” בפועל ממש?!

והמענה לזה:

א) לכל לראש — העובדה שאינו רואה בעיני בשר, אינה משנה את המציאות בפועל, כידוע המשל דכ”ק מו”ח אדמו”ר מחכמים שנוסעים בעגלה רתומה לסוסים ומדברים דברי חכמה שמחשבתם של הסוסים על התבן כו’ אינה משנה את מציאותה של החכמה שבה עוסקים החכמים היושבים בעגלה.

ב) מצינו בכמה ענינים ש”אף על גב דאיהו לא חזי מזלי’ חזי”, ועל דרך זה בנדון–דידן, ש”מזלי’ חזי” הגילוי ד”וירא אליו ה’”, ובמילא, פועל פעולתו גם בחלק הנשמה המלובשת בגוף, עד לפועל ממש.

ג) ועיקר: “וירא אליו ה’” בפועל ובגלוי ממש — יהי’ בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, וכל פעולה ופעולה (ובמיוחד בענין דהכנסת אורחים וגמילות חסדים ברוחניות) ממהרת ומזרזת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי’ “וירא אליו ה’” בפועל ובגלוי ממש.

ומכיון שכן, יש להוסיף בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ביתר שאת וביתר עוז, וביתר חיות והתלהבות כו’, כדי למהר ולזרז את הגאולה האמיתית והשלימה, אשר, אפילו זירוז ברגע אחד בלבד הוא ענין גדול ביותר, מכיון שמדובר אודות גאולת כל בני–ישראל שבכל הדורות, וגאולת השכינה!

וכן תהי’ לנו — שתיכף ומיד ממש זוכים לגילוי ד”וירא אליו ה’” בראי’ חושית, כפי ש”כבר הי’ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה”, כולל גם הגילוי בכל העולם כולו (בכל שבע ועשרים ומאה מדינה שעליהם מלכה אסתר בתה של שרה שחייתה שבע ועשרים ומאה שנה), כאמור, “מלך על כל הארץ” — בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, ולהר הקודש — “הר ה’ יראה”, תיכף ומיד ממש.