חיים דניאל לוי

חיים דניאל לוי גדל בבית רחוק משמירת תורה ומצוות. יום אחד קרה המהפך בחייו, והוא החל לחפש משמעות. כשהגיע לשיעור תניא, הוא הבין כי יש פה משהו חדש שלא הכיר עד כה. כשביקש לנסוע לציון של אדמו”ר הזקן, ממנו כל כך התלהב, התברר כי נולד ביום כ”ד בטבת * סיפורו של בעל תשובה שגילה את האור הגדול אצל רבינו הזקן וממלא מקומו, הרבי מה”מ. מכתב התשובה וההדרכה מהרבי | ר’ חיים (משמאל) עם הרב יוסף יצחק ניסלביץ

חזותו איננה כשל חסיד חב”ד. הוא לא חובש מגבעת חסידית ואינו לובש חליפה בחול או סירטוק בשבת. הוא לא עבר את כור ההיתוך החב”די; הוא גדל בבית ובסביבה שכולה ניכור וקרירות לדרך אבותינו. לכן מפליא להקשיב לדבריו ולשמוע שפה של חסיד מבטן ומלידה, שפה של התקשרות רוויית אהבה עזה לרבי, אמונה יוקדת בכל תג ובכל מילה הכתובה בשיחות הקודש. כזה הוא ר’ חיים דניאל לוי מכפר סבא.

מסכת חייו פתלתלה ומלאת תהפוכות ונפתולים עד שהגיע הלום. בימים ההם, לפני כעשרים שנה, הוא היה הכי רחוק שאפשר מדרך התורה והמצוות. “לדאבוני הרב לא שמרתי על כלום, לא יום כיפור, לא תשעה באב ולא כשרות; חייתי חיים חומריים מלאי כל טוב גשמי ולצערי לא שמתי לבי אל הנשמה”. השינוי נבט אצלו כאשר התגלגל לשיעור תניא, אותו מסר הרב יוסף יצחק ניסלוויטש באחד מבתי חב”ד בתל–אביב. הציץ ונפגע וכבר בשיעור הראשון חייו השתנו ומאז ממשיכים להשתנות.

כאשר גילה הרב ניסלביץ באחד השיעורים שתלמידו נולד בכ”ד בטבת, יום הסתלקותו של אדמו”ר הזקן, התמונה התחוורה במלואה. “אי אפשר לשוב בתשובה באמת מבלי ללמוד את ספר התניא ולהתעמק במשנתו של אדמו”ר הזקן”, אומר לנו חיים בנינוחות כאילו גדל והתחנך על האקסיומה הזו, “לא לחינם כתוב שעם ספר התניא נקבל פני משיח, תשובה בלי התניא היא חצי תשובה”.

תהפוכות חיים

חיים נולד וגדל במרכז תל–אביב במשפחה ישראלית קלאסית. “הוריי לא שמרו תורה ומצוות, אך היה לנו שכן טוב, יהודי שעלה בגפו מרומניה. הוא היה רופא שינים במקצועו, וד”ר עמרמי שמו. עבורנו הוא היה יותר מאבא, שכן בגלל העובדה שלא היו לו ילדים, דאג לנו כאילו היינו ילדיו. עמרמי שמר מסורת ובכל ערב שבת היה לוקח אותנו איתו לתפילות בבית הכנסת”.

כשהגיע לגיל גיוס, בחר בשירות קרבי והתנדב לצנחנים. “את מרבית השירות הצבאי העברתי בדרום לבנון. הימים היו ימי רצועת הביטחון, ישבנו במוצבי ה’בופור’ ו’דלעת’. לא פעם ולא פעמיים ניצלו חיי וחיי חבריי שעה שהיינו מעורבים בהיתקלויות עם מחבלי חיזבאללה. המציאות בלבנון הייתה קשה; כל הזמן שיחקנו משחקי חתול ועכבר עם מחבלים צמאי דם. את מרבית זמנינו היינו מעבירים במארבים”.

חיים משתף אותנו במארב אחד שנחרט בזיכרונו. “היו שבועות שהוצבנו במארב שנקרא בעגה הצבאית ‘מיטה תשעה שלושה’ — שלושה לוחמים ערים וששה ישנים ומתחלפים. באחד הימים שמרתי עם עוד שני חברים. אחד החברים שהיה כבר עייף ומשועמם, החליט להתלוצץ והשליך אבנים על מפקד המארב. ביקשתי ממנו לחדול אך הוא בשלו, ממשיך להמטיר אבנים על הישנים. החיילים ישנו חזק ולא התעוררו מפגיעות החצץ.

“אך כל זה השתנה ברגע שמפקד המארב ניטר לפתע ממקומו כאשר חש באבן נוחתת עליו, והוא מיהר להקפיץ את כל הגיזרה. בתוך רגעים ספורים נורו פצצות תאורה מארץ ישראל שהאירו את כל העמק שתחת מוצב הבופור. פצצה אחת נחתה על שדה קוצים והבעירה אותה. התברר שהעמק היה מלא מוקשים שהחלו להתפוצץ בזה אחר זה. הפיקוד היה בטוח שמתרחשת מולנו מערכה של מחבלים, הכול חשוך וקשה היה להבין בלילה מי נגד מי, הפחד היה גדול ומסוקי אפאצ’י הוזנקו לאוויר וטנקים החלו להמטיר אש אל העמק.

“בבוקר הכול נרגע וחזרנו למוצב. מפקד החטיבה דאז שאול מופז נכנס לחדר בו התאספנו; הוא היה עצבני ומתוח ושאל על הלחימה העזה שהתרחשה בלילה. אחת השאלות הייתה, מדוע הוא לא ראה מחבלים הרוגים? הבטתי על חברי במבט רב–משמעות. רק אני והוא ידענו את הסוד על מה קמה המהומה. סיפור זה ממחיש באיזה מצב נפיץ היינו שרויים שם. הפחד היה גדול לאחר שמחבלי החיזבאללה זינבו בנו ללא הפסק”.

כשהסתיים השירות הצבאי, חיים עבד בעבודות מזדמנות כדי לממן את הטיול הגדול בארצות הברית עליו חלם. “יום אחד מתקשר אלי חבר מבית הספר  שהיגר לארצות הברית. הוא ביקש לפגוש אותי. לפני זה הכין אותי לכך שהוא נראה אחרת ממה שהכרתי אותו. כשראיתי אותו — נדהמתי. הוא היה עטור זקן, חבוש במגבעת ולבוש בחליפה. בקיצור, יהודי חרדי.

“הוא סיפר לי שהוריו התקרבו לחב”ד והפליג לספר בשבחו של הרבי מליובאוויטש. הקשבתי, שמעתי ממנו על הרבי, אך הדבר לא השפיע עלי, הייתי במקום אחר. בפעם השנייה שפגשתי אותו, הוא כבר סחב אותי למעמד חלוקת דולרים ביום ראשון. שמו של אותו חבר הוא ניר גורביץ’, והוא משמש כיום בשליחות באוסטרליה.

“הייתה לי אז מצלמה משוכללת, והחלטתי שאעמוד מול הרבי ואצלם אותו. בפועל, כשהגעתי סמוך לרבי, שלפתי את המצלמה וצילמתי. התמונה הבאה כבר הייתה של התקרה מפני שהמזכירים דחקו אותי החוצה. לא היה לי יותר מדי זמן לראות את הרבי, אך התרשמתי מהמון האדם שבא לפגוש את הרבי.

“לאחר חצי שנה בארצות הברית שבתי כשאני רחוק לגמרי מדרך התורה עד כדי כך, שבאחד הימים הכרתי צעירה גויה שהתגיירה, והקמתי משפחה”.

את מושבם קבעו השניים בעיר מודיעין, שם נולדו להם שתי בנות. למחייתו עבד בתור מורה לשל”ח (שדה, לאום, חברה) וידיעת הארץ בבית ספר בעיר. הכול היה טוב ויפה, עד שביום בהיר אחד ביקשה האישה לפרק את הנישואין. חיים עשה הכול כדי לחזק את התא המשפחתי, אך דרכו לא צלחה, היא התעקשה והוא מצא את עצמו בלי כל, בבית אמו בתל אביב. “זו היתה הסטירה הכי מצלצלת שקיבלתי בחיי. גרנו בבית מהיפים בעיר, היה לנו כסף, חייתי חיי משפחה טובים שפתאום התאיידו להם”.

רק אז החל להיזכר באותו שכן טוב שניסה להנחיל לו קצת יהדות. כוח פנימי החל למשוך אותו לברר יותר על יהדותו. חיים החל להקשיב לשיעורי תורה ולהרצאות, אך הסטרא אחרא עבדה אצלו שעות נוספות, שכן באחד הימים שוב הכיר צעירה גויה.

“זה היה כאילו יד נעלמת שלא הייתה לי שליטה עליה, ניסתה להכניס אותי שוב לאותו מקום, והתקשיתי לומר ‘לא’. כשכבר דיברנו על סידורי חתונה, הלכתי להסתפר אצל הספר שלי בתל–אביב, בוריס, וכמה הופתעתי לגלות שהאיש עם כיפה וזקן. הוא שב בתשובה והפך להיות חסיד חב”ד. סיפרתי לו כמשיח לפי תומי על האישה החדשה בחיי, אך הוא הגיב בצורה שלילית, ‘אתה עושה שוב טעות’, אמר לי, ‘היום אני סוגר את המספרה מוקדם ואתה בא איתי לכפר חב”ד’”.

“הגענו ל–770 בכפר חב”ד והתרגשתי מאוד. הרגשתי סגירת מעגל מהביקור ההוא אצל הרבי. בהכוונתו כתבתי לרבי, באמצעות האגרות קודש, והמענה היה בערך כך: אם היו שני שליחים טובים למקום ולא עזרו, כנראה שתצטרך לעשות ניתוח. זו הייתה השגחה פרטית, שכן בבוקר אותו היום שלחתי שני שלוחים לגרושתי כדי לפייסה; חשבתי שלפני שאני יוצא לדרך חדשה עלי לברר לחלוטין שהדלת הזו נסגרה בפניי, והנה הרבי אומר לי שאם זה נכשל, עלי לעשות את הניתוח — כלומר: להתגרש.

“בהמשך המכתב הרבי כותב שיזמן לו ה’ ית’ אישה מאנ”ש שהתחנכה במוסדות של מורי וחמי אדמו”ר. לא הבנתי מה פירוש הדברים, וכששאלתי את בוריס, הוא הסביר לי. למען האמת הייתי כל–כך מנותק, עד שחשבתי שמדובר בחלומות. בכל זאת, בחזרתי מכפר חב”ד לבית הוריי, דברי הרבי הדהדו בראשי. דמותו של הרבי מהמפגש לפני חמש עשרה שנה, הכתה בי פתאום בצורה חזקה; עיניו כאילו ננעצו בי. בו במקום החלטתי שלא משנה מה יהיה ואיך יהיה, אני מציית. נפגשתי עם הגויה עימה הייתי בקשר והודעתי לה שאנחנו נפרדים”.

חיים הרגיש שמעמידים אותו בניסיון קשה, אך החליט בהחלטה נחושה לעמוד בזה.

כמה שבועות אחר כך, כשנסע חיים באוטובוס, באחת התחנות עלה בחור מהציונות הדתית, ומכל המקומות הריקים בחר להתיישב דווקא על ידו ובין השניים התפתחה שיחת היכרות שהפכה לשיחה ידידותית. “הוא הזמין אותי לישיבה בה למד, וביחד למדנו את כתבי הרמח”ל, גמרא ומשנה. באחד המפגשים שאלתי אותו למה בחר לשבת דווקא על ידי באותה נסיעה למודיעין? ותשובתו הייתה מפתיעה.

“הוא סיפר כי היה בדרך לבסיס צבאי בצפון לשירות מילואים, ואיך שהגיע לפתח הבסיס, נודע לו שהצו התבטל. כיוון שכך, החליט שלא לחינם שלחו אותו משמים לצפון, והחליט כי בדרכו חזרה, אם יפגוש מישהו ידבר איתו בנושאי תורה ואמונה, וכך ‘נחת’ עלי. הסברתי לו שזו הייתה השגחה פרטית כפולה, מפני שהגיע אלי בדיוק בזמן הנכון. כך נחשפתי לדרכים שונות ביהדות, אך למרות הכול הרגשתי ש’זה עדיין לא זה’”.  

ואז ביום בהיר אחד הגיע הרגע המיוחל ושוב בדמותו של השליח הטוב, בוריס הספר. “הוא שראה שאני כבר עושה צעדים ראשונים בדרך התורה, והציע לי להצטרף אליו לשיעור תניא בשכונת תל כביר בתל–אביב. הסכמתי בשמחה ובערב צעדנו יחד לשיעור. הרב יוסף יצחק ניסלביץ מסר את השיעור, וכשהוא החל לדבר, הדברים שלו הפכו אותי מבפנים. כל הספקות נעלמו בבת אחת מול אותה אמת בדבריו.

• מה לדעתך כל כך תפס אותך בשיעור שלא היה בשיעורים אחרים אצל רבנים רבים וטובים?

קשה להסביר איך ומה. אבל אני זוכר שבשיעור הראשון שאלתי הרבה שאלות והפרעתי למהלך הזורם של השיעור, אך הרב ניסלביץ לא התרגש, וענה לי על הכל בכנות. ראיתי בו מודל לחיקוי, יהודי של אמת שמוסר תורת אמת, את דרך אדמו”ר הזקן. לא רק האישיות שלו תפסה אותי, אלא גם המסרים שהעביר בשיעוריו. הרגשתי לראשונה שאני מפסיק ‘לשבת על הגדר’ ועושה תהליך פנימי של חזרה בתשובה”.

חיים הפך להיות נוכח קבוע בשיעורים ובהמשך גם המארגן שלהם. “יום אחד ביקש הרב ניסלביץ לארגן נסיעה לציון אדמו”ר הזקן לקראת כ”ד בטבת. אני מאוד רציתי בכך, אך העבודה שלי במשרד החינוך מקשה לצאת מהארץ. הייתי צריך אישור מיוחד. בפועל, לא נסעתי באותה שנה, אך כשתעודת הזהות שלי הגיעה לרב ניסלביץ, הוא נזעק. “חיים, אני יודע למה ספר התניא כל–כך מדבר אליך”, אמר–קבע. “אתה נולדת בכ”ד בטבת”…        

עובדה זו דרבנה אותו להעמיק עוד ועוד בלימוד ספר התניא ובחקירת דמותו של אדמו”ר הזקן. ככל שהימים חלפו, כך המהפך בחייו הפך להיות יותר ויותר פנימי ועמוק. יום בהיר אחד אף מצא את בת זוגתו, אישה חסידת חב”ד — בדיוק כברכת הרבי…

בשלב מסויים גמלה בלבו החלטה לעזוב את בית–הספר הלא–דתי בו לימד ולחפש מקום עבודה אחר. הוא שכבר הבין שחסיד לא עושה צעד מבלי להיוועץ ברבי, נסע שוב ל–770 בכפר חב”ד וכתב את בקשתו. התשובה שזכה לקבל מהרבי הדהימה אותו (חלק ה’ מכתב א’שא).

…במכתבך אתה כותב שאתך נמצאים עוד 26 בחורים יהודיים שלעת עתה הם עדיין חפשיים (במובן של תורה ומצוות), בטח אתה עושה כמה שאתה יכול לקרב אותם לתורה ומצוות ושהם אכן יקיימו בפועל ממש, ואינך צריך להתפעל מהתירוצים שהם נותנים לך, אדרבה, זה מוכיח כמה גדולה הרחמנות עליהם, וכשמדברים אתם, סוף סוף משפיעים עליהם, בתחילה מעט ואחר כך יותר ויותר, ובמיוחד בנוגע להנחת תפילין, עליך להסביר להם, שחוץ מזה שזוהי אחת ממצוות השם יתברך, הרי זו גם סגולה לאריכות ימים, ובדיוק כשם שבצבא לומדים איך להתנהג כדי להשמר מהיזק ח”ו, ומי שלא לומד את זה מביא נזק לעצמו וגם פועל נגד השלטון, כך גם כל חייל יהודי, יש לו אמצעי הגנה שלו, שאחד מהם היא הנחת תפילין, וכשאין אפשרות להניח תפילין בבוקר, בזמן ה[מיועד ל]תפילה, יכולים הם לעשות זאת, לפחות, במשך כל היום עד שקיעת השמש. ותקותי שתמצא את המילים המתאימות להשפיע על חבריך היהודיים.

 את החשבונות של השם יתברך אי אפשר לדעת, ויתכן, שזהו אחד הדברים עבורם מחזיקים מישהו במקום זה, וכאשר הוא יבצע את זה, יתכן שאז יחזור לביתו…”

חיים קרא את המענה והיה המום. הרבי לא רק שלא פוטר אותו מעבודתו החינוכית, אלא כותב לו איך לעבוד עם הנערים אותם הוא מלמד. “מובן שתוכניתי לפרישה — נגנזה”.

ואכן, חיים נתרם למלא את בקשתו של הרבי במסגרת פרויקט של משרד החינוך שבו תלמידים נוסעים לבקר מקומות שונים בארץ ישראל המייצגים בית הכנסת, ולהבדיל מסגד וכנסיה.

חיים, בין יתר תפקידיו, הוא אחראי באזורו על הפרויקט הזה. הוא החליט שאם כבר בית הכנסת — אז צריך להביא אותם ל–770 בכפר חב”ד. “אני לוקח את התלמידים לשם, בכל פעם כיתה אחרת, הם רואים קטעי וידאו של הרבי ועושים את מה שהרבי ביקש במכתב — מניחים תפילין, התלמידים לראשונה בחייהם נחשפים וחשים את המימד הפנימי של יהדותם”, הוא מסביר.   

שליח מציל שליח שמציל נשמה

חיים מספר לנו שהוא חש קשר פנימי ועמוק עם הרבי, ומאז שהתקרב לליובאוויטש, ראה בעיניו מופתים והשגחות פרטיות מופלאות שאירעו לו באמצעות ה’אגרות קודש’. “בני משפחתי, חברים ומכרים שנתקלים במצוקה או כשהם בבעיה, הם מבקשים ממני לכתוב בעבורם לרבי”

בפיו של חיים סיפורים רבים שיכולים לרתק אנשים, אך הוא מבקש לשתף אותי בסיפור אחד עם שכנו, אמנון. הוא בוחר בסיפור הזה בכדי להמחיש לי עד כמה הרבי מנהל את העולם, לדבריו. “בבניין בו אנו מתגוררים היה שכן בשם אמנון, יהודי מרומניה ערירי ובודד. יום אחד שמנו אליו לב והחלטנו להזמין אותו אלינו להתארח בשבתות וחגים. הוא שמח על ההזמנה והפכנו להיות ידידים טובים. הוא התלהב במיוחד מסיפורי המופת ששמע ממני על הרבי.

“בכל עת שפגש אותי, ביקש שאספר לו על הרבי ושיתף אותי בכך שזכה לפגוש את הרבי במהלך טיול שעשה בניו–יורק בשנות השבעים. בעקבות ההיכרות איתנו, הוא החל להניח תפילין ולשמור שבת והתחזק בשמירת תורה ומצוות. יום אחד פגש אותי בחדר מדרגות ושיתף אותי בבשורת איוב: לאחר תקופה של כאבים חזקים ביד, ניגש לבדיקות וגילה כי הוא חולה במחלה הארורה בריאותיו.

“מאז הקשר בינינו הפך להיות הדוק יותר, והוא התחבר מאד לרבי. כיוון שאני נוהג לנסוע מדי יום שישי לשיעורו של הרב יוסי גינזבורג ברמת אביב ב’דבר מלכות’, לקחתי אותו איתי באחד מימי שישי. הוא כל–כך התרגש והתלהב, עד שביקש ממני לקחת אותו ל–770 בכפר חב”ד. למרות שהיה זה שעות ספורות לפני שבת, אשתי הסכימה, ונסענו שנינו.

“הוא נכנס לבניין ולא חדל לבכות. כפי שהיה איתי, גם לו המבנה הזה הזכיר את הבניין האמיתי בו ביקר ופגש את הרבי בעבר. לאחר שעשה סיור במקום התיישב לכתוב לרבי. התשובה שקיבל היה מיום ד’ במנחם אב תש”ו. מכתב שמוען לרב אקסלרוד. הרבי כותב שם:  . . במענה למכתבו משבוע העבר א’. ע”ד הנקוד של תיבת לרצות (“רך לרצות” בבקשת עננו והאוחז ביד).    

“שאלתי אותו אולי יש מישהו שפגע בו? מפני שהרבי מבקש שיהיה ‘רך לרצות’. הוא שמע את דבריי ופרץ בבכי חסר מעצורים. הוא סיפר שיש לו אח אחד עמו הוא נמצא בסכסוך כספי שנים ארוכות, והוא ממאן לסלוח לו, ומי יודע אולי מחלתו היא בשל הכעס הפנימי האצור הזה. ביקשתי ממנו שימהר לסלוח לו והוא הסכים. אם הדבר היה תלוי באמנון, הוא היה רוצה להישאר שם כל השבת ב–770, אך אני מיהרתי לחזור הביתה, ושבנו שנינו.

“לאחר חודש ימים אמנון אושפז בשל החמרה במצבו הרפואי, ובתוך כמה ימים נפטר, היינו שליחים טובים לטפל בכל הענינים הכרוכים בכך. מלבדנו לא היה לו מניין בבית החיים. לאחר מכן חשבתי לעצמי איך הרבי שלח שליח טוב שיקרב אותי, ואותי שלח כדי לקרב יהודי נוסף טרם פטירתו. הוא נפטר לאחר שסלח לאחיו, ולאחר שהחל להניח תפילין ולשמור שבת”.

 

“קשה להבין איך אפשר לעשות תשובה בלי ללמוד את ספר התניא”

• הראיון איתך מתקיים ימים ספורים לקראת כ”ד טבת. אתה מספר שספר התניא שינה אותך? כיצד בדיוק?

תקופה מסוימת לפני התחלתי ללמוד יהדות, נחשפתי לשיטות ולגישות שונות ביהדות, זה הדהים אותי, התרגשתי מזה, אך בפועל זה לא יצר אצלי שינוי. המסרים שלמדתי בשיעור עם הרב ניסלביץ מתוך ספר התניא, נגעו ללבי, ריגשו אותי באופן כזה ששינו אותי. כל הנושא של מבנה הנפש שבעל התניא מדבר עליו, לא תמצא אותו באף מקום אחר. זה לא רעיונות מפרשת השבוע, גם לא הלכות או עניני מוסר; אדמו”ר הזקן יורד לפרטי פרטיה של הנשמה ועושה בה סדר.

כך לדוגמא את פרק ל”ב בתניא, עמוד וחצי בספר התניא שמניח את היסודות לאהבת ישראל פנימית ואמתית. מה שתפס אותי, הם הפרקים של שער היחוד והאמונה. הפרקים הללו הציתו בי את אש האמונה. אפשר לומר שתחילת ההתקרבות שלי הייתה כשהבנתי את הדברים בהיגיון, אך מהר מאוד זה כבש גם את הלב ומהלב הגיע למעשה בפועל. קשה לי להבין איך אפשר לעשות תשובה שלמה מבלי ללמוד את ספר התניא.

• האם מנקודת מבטך, גם מי שאין לו רקע תורני יכול לפתוח אותו ומיד להתחיל להתחבר?

ספר התניא שייך לכל יהודי באשר הוא. גם מי שאינו יכול להבין לבד, יכול ללמוד עם חברותא מתאימה. כמו כן ישנם ספרים רבים המבארים את ספר התניא ומנגישים אותו בצורה נפלאה לכל יהודי. ישנם ספרים שאפילו מפשיטים מושגים עמוקים בתניא כך שאפילו ילדים יכולים להבין אותם.

בנוגע לרף הגבוה שמציב אדמו”ר הזקן — זה נכון וזה טוב. היום אנחנו נמצאים בדור כל–כך רדוד וגשמי, עד שבשלב מסוים בחיים אתה מחפש עומק ורצינות; אתה כבר שבע מכל הנאות העולם הזה, מבין שהכול בלוף ומגיע לספר התניא שגם קריאה בלי הבנה מרימה אותך טפח מעל הקרקע. כל מי שנחשף לספר התניא נדהם מהעוצמה שלו.  

• אתה עובד למחייתך כמחנך ומורה בבית ספר לא דתי. איך ניתן לחשוף תלמידים בגיל הזה ומהרקע הזה למסרים מספר התניא, וכיצד זה יכול להשפיע עליהם?

הדור שלנו הוא דור של מסרים חזקים אך קצרים וקליטים. החבר’ה הצעירים נוטים שלא להעמיק. כשהם נחשפים לדבר מה ומתלהבים ממנו, אז יהיו רבים מתוכם שיעמיקו בזה. לכן טוב שישנם כמה אנשים מתוך חב”ד שמפיצים חסידות בדרך הזו. יש את הוידיאו היומי של הרב ישעיהו גולדברג מרמת אביב, זהו פרויקט נהדר וישנם עוד כדוגמתו.

אבל אני רוצה לספר לך דווקא על ההשפעה של ספר התניא עלי במסגרת הכיתה. כשילד מפריע לי בכיתה מכל סיבה שהיא, אני יודע כיום לא לסווג אותו לתלמיד טוב או רע. ספר התניא מגלה לנו שכל יהודי הוא טוב אלא שהרע שבו התגבר מפאת שתי הנפשות שמתרוצצות בתוכו, ולכן אני אשקיע מאמצים רבים כדי לגלות אצלו את הטוב ולהעצים אותו כדי שיתגבר על הרע. אם כל מחנך היום במשרד החינוך היה מבין שכל מחונך אצלו הוא חלק אלוקה ממעל ממש, וכשאתה פוגש ביהודי אתה פוגש את הקב”ה, כל המערכת הייתה שונה.

• לסיום הייתי רוצה לשאול אותך על הרבי בחייך? עד כמה הוא נוכח ואיך אתה מסביר את העניין של משיח וחי וקיים?

הרבי בשבילי זה אמת ניצחת ושלמה מול כל השקר של העולם הזה והשקר שנמצא בכול מקום. אני מתעורר בבוקר עם הרבי ועולה על יצועי עם הרבי. היום הרבי הוא כל עולמי. כל דבר ועניין שאני מתלבט בו, אני כותב לרבי. באגרותיו ובשיחותיו של הרבי יש את התשובות הכי מדויקות לכל השאלות.

לגבי משיח, בעבר הייתי מתווכח עם אנשים ומסביר להם, וזה היה בימים שבהם אני עצמי לא הבנתי דיו את כל הנושא הזה והוא היה אצלי רק ברגש. כיום, לאחר שלמדתי את שיחותיו של הרבי בדבר מלכות, הפסקתי להתווכח; מי ששואל אני מפנה אותו ללמוד, כשלומדים ‘דבר מלכות’ נעלמות כל הקושיות.