ר’ יצחק דאיזדה הוא אמן וצורף המפיק היום מוצרי חב”ד וגאולה באמצעות האמנות שלו. בע

ר’ יצחק דאיזדה הוא אמן וצורף המפיק היום מוצרי חב”ד וגאולה באמצעות האמנות שלו. בעבר הרחיק עד לאוסטרליה כדי למכור את יצירותיו האומנותיות אך שם גילה את אור היהדות והחסידות. כיום, לצד עבודתו הוא פועל עם בני נוער הזקוקים לחיזוקים ומפיץ יהדות וחסידות בקודים אומנותיים צרופים

מגיל צעיר מאוד התחבר ר’ יצחק דאיזדה לעולם האומנות. בעידוד הוריו נהג להשתתף בחוגים שפיתחו את חוש היצירתיות שבו. כבר מגיל חמש עסק באומנות מורכבת, ציור והרכבה. אנשי מקצוע בתחום ניבאו לו גדולות. עם שחרורו מהצבא החליט ללמוד צורפות ובהמשך הפך לאומן ברחוב האומנים – ‘נחלת בנימין’ בתל-אביב. בטיול ארוך באוסטרליה, שנתיים אחרי, נחשף לשלוחי הרבי מה”מ והחליט לחזור לחיק היהדות, מה שהוליד אצלו אומנות יהודית וחסידית.

בימים אלה מתגורר ר’ יצחק עם משפחתו בשיכון חב”ד בלוד, לאחר שנים ארוכות בהן התגורר עם משפחתו בצפת ובאילת, שם עסק באומנות וניהל גלריות מצליחות שעסקו לא רק במכירת תכשיטים וכלי כסף, אלא גם היו מרכזים להפצת המעיינות ובשורת הגאולה. בגלריה שלו ששכנה במלון ‘הרדוס’ היוקרתי באילת, פעל וידאו עם מראות קודש של הרבי מלך המשיח לאורך כל היממה. אנשים נכנסו להניח תפילין, לשמוע על פרשת שבוע; תיירים רבים סיפרו על רגעים שחוו בעצמם במחיצת הרבי. “ראיתי איך הפגישה עם הרבי הפכה להיות מוחשית”.

תוכלו לפגוש את ר’ יצחק עם הפקותיו ומוצריו בכינוסים חב”דיים לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. הוא בהחלט רואה בעבודתו שליחות. בין שלל מוצריו תוכלו למצוא תכשיטים וכלי כסף עם אלמנטים גאולתיים, אך גולת הכותרת שעליה גאוותו, זאת פעילותו עם ילדים ונוער במרכז הצורפות שהוקם במרכז כפר חב”ד בברכת הרבי. “יש ילדים שביטחונם העצמי רופף, וכל חוויית הצלחה תורמת להם רבות. כשהם באים הנה ומצליחים ליצור תכשיט או כלי כסף תוך הכוונה נכונה ועם הרבה אמונה וסבלנות, ביטחונם מרקיע שחקים”.

פעמיים ניצלו חייו

את שנות ילדותו ובגרותו העביר דאיזדה באשדוד בבית מסורתי בו עשו קידוש ולאחר מכן התיישבו לצפות בטלוויזיה או לבילוי מועדף בחוף הים. “בתור ילד אהבתי מאד את הים. הייתי צולל כבר מגיל צעיר. אהבתי את המחזות היפים בקרקעית הים, האלמוגים, הצבעוניות, ובעיקר את השקט שיש בעולם שמתחת לפני המים. נהגתי מדי פעם בפעם לדוג דגים במהלך הצלילה. פלאי הבריאה תמיד הקסימו אותי.

יום בהיר אחד הגיע דודי מניו-יורק לביקור. כמובן שהלכנו יחד לבילוי המועדף עלי – חוף הים. הכנסנו את הראש למים כדי לבדוק מי מצליח להישאר יותר זמן מתחת פני המים מבלי לנשום. כשהוצאנו סוף סוף את הראשים, הבחנו שהתרחקנו מאוד מהחוף. ניסינו להתחיל לחזור, אבל התחלנו להסחף מגל אל גל. מערבולות סחפו אותנו אל מתחת לפני המים. ראיתי שהדוד החל לטבוע וניסיתי להצילו. בהלה גדולה אחזה בי.

בשלב הזה אזרתי כוח לא לי, לא ידעתי מאין שאבתי אותו, והתחלתי לשחות על הגב כשאני מושך אותו אחריי. מי הים הפכו רגועים ושלווים ולאחר זמן מה הגענו לחוף עייפים, שבורים ורצוצים. מאז היה לי פתגם שהייתי חוזר ושונה אותו כמנטרה בפני כל הסובבים: “בורא עולם נותן יותר מצ’אנס אחד לחיים”. אולם בפועל, זה לא הביא אותי לשום חשיבה מחודשת או מעמיקה, אולי כי לא ידעתי אז באמת על מה לחשוב.

זה לא היה המקרה היחיד שבו חיי ניצלו מתהומות הים. בחופשה שלפני הגיוס לצבא, ניצלתי בשנית. רכשתי עם חברים מזרן ים גדול ושטנו בו לא הרחק מהחוף. בוקר אחד עליתי לגבעת יונה הסמוכה לחוף, ומשם ראיתי אוניה שלערכתי עגנה לא הרחק מהחוף. החלטתי להגיע עם המזרן עד לירכתיה. אני שוחה לכיוונה עוד ועוד, בכל רגע נראה לי שבעוד רגעים ספורים אני מגיע אליה, אך הזמן חלף והסתבר שטעות בידי. במשך שעה וחצי שחיתי ועדיין לא מגיע אליה. כשהגעתי, אנשי הצוות הטורקי של האוניה ירדו אלי עם תפוחים ומים, לא מבינים את השיגעון לשחות עד אליהם. הייתי כבר עייף ומותש. השמש קפחה עלי וראשי החל כואב.

לתומי חשבתי שהדרך חזור תהיה קלה יותר, אולם הסחף סחף אותי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. שלוש וארבע שעות של שחיה, לא הצלחתי להתקדם. בשלב מסוים המזרן התהפך והתחלתי לשחות. בתחילה הציף אותי פחד נורא, אבל כשהבטתי לחוף, הבנתי שאני כן מתקדם. ואכן, לאחר שעתיים נוספות של שחייה, הגעתי לחוף ניצנים, כשבעה קילומטרים מנקודת ההתחלה בחוף באשדוד”.  

כשהתאושש קמעה לגם כמויות של מים שהפיגו את מצב ההתייבשות בה היה נתון. לאחר מכן יצא בריקוד ספונטאני אותו לא יישכח כל חייו. “רקדתי משמחה על העובדה שאני בחיים. אנשים שעברו שם הצטרפו אלי לריקוד, והמחזה היה לא רגיל אפילו בעבורי – צעיר בודד שמחפש את השקט”.

הניסים בבונקר הפיקוד

בגיל גיוס התגייס יצחק למודיעין אוויר, שם שירת בעת מלחמת המפרץ וראה יחד עם חבריו ניסים גלויים. “באזעקה הראשונה ירדנו מיד כל אנשי הצוות לבונקר הפיקוד ועקבנו אחרי כל הלוויינים והמכמ”ים שנתנו לנו תמונה מלאה איפה עומד ליפול כל טיל. היו שם בבונקר כל המוחות השכלתניים.  לא היה אחד שלא דיבר במונחים של ניסים גלויים. הצורר מבגדד ידע היטב לאן הוא שולח את הטילים שלו. אני זוכר שטיל אחד נפל ליד בתי הזיקוק, אחד ליד בסיס הקריה בתל-אביב, עוד אחד ליד ‘מקווה ישראל’ סמוך למשרד התקשורת. גם על הבניין של בזק נפל טיל ובו טון וחצי של חומר נפץ שלא התפוצץ. אנו מביטים במכ”ם שמראה את מקום הנפילה, ונדהמים: כל טיל סטה מאות מטרים מהמטרה ופספס. כשכבר כן פגע במטרה, הוא לא התפוצץ. לא היה אפשר שלא להתפעל. גם אנשים שמוגדרים כ’לא מאמינים’, החלו להאמין.

“רק שאז לא ידעתי לקרוא לזה בשם. השיח לא היה על בורא עולם. אני זוכר את הפאניקה ששררה בבונקר הפיקוד ברגע שאנשים הבינו שהעיראקים יודעים היטב לאן הם יורים, ואיך הנימה התחלפה להתפעלות כשראו נס רודף נס”.

במהלך השירות הצבאי מתחיל דאיזדה ללמוד את אומנות הצורפות. חלומו היה לייצר יהלומים, זהב וכלי כסף. כשהשתחרר מהצבא, הפך להיות סוחר מן המניין ברחוב האומנים – נחלת בנימין בתל-אביב. “עוד בהיותי עלם צעיר נמשכתי ליצור דברים אומנותיים, ובחרתי בנישה של הצורפות”.         

בחלוף שנתיים בתל-אביב חסך די כסף כדי להגשים את חלומו לטוס לאוסטרליה ולהציע לאוסטרלים את יצירותיו. באותה תקופה המצב הכלכלי ביבשת הרחוקה היה בכי רע, והם היו מגרשים כל תייר שהיה נתפס מתעסק במסחר בטענה שהוא מוציא את הכסף מהמדינה. רבים מחבריו הזהירו אותו שזה לא הזמן לטוס לשם, אך הוא היה נחוש להגשים את חלומו. עם תיק תרמילאים מלא בציוד צורפות ומספר רב של תכשיטים שייצר בתקופה האחרונה, עלה על טיסה לתאילנד ומשם לאוסטרליה, נושא ייחול פנימי  שלא ייתפס על-ידי שלטונות המכס. 

“באותם ימים הייתי נראה כמו ‘פריק’. במהלך הטיסה לאוסטרליה היה לי ממש פיק ברכיים. רק זה חסר לי שאת כל הטיסה הארוכה הזה אצטרך לעשות למחרת היום בחזרה לארץ ישראל, כי מאן דהו במשמרת הגבולות יבין שבאתי לעשות מסחר. בשלב מסוים הבטחתי להקב”ה שאם אני מצליח להיכנס ליבשת, אני אלך להתפלל לראשונה בבית כנסת. אין לי מושג עד היום למה קיבלתי החלטה כזו, שכן למעט יום כיפור בילדותי, מעולם לא ראיתי בית כנסת מבפנים.

כפי שחששתי – נעצרתי במעבר המכס. הייתי בטוח שיחזירו אותי על עקבותיי כמו רבים וטובים שנתפסו, אך להפתעתי הרבה, לאחר דין ודברים קצר עם פקידי המכס, החליטו הללו לאשר לי את הכניסה לאוסטרליה”.

התעוררות נשמתית

התחנה הראשונה במסע הייתה שכונת ‘בונדאי’ בה מרוכזים יהודים רבים. כבר ביום הראשון זכר את הבטחתו ויצא לחפש בית כנסת. “במהלך החיפוש עליתי לבניין וראיתי על אחת הדלתות שלט ‘בית חב”ד’, לא הבנתי אז מה זה חב”ד, אך כיוון שראיתי אותיות בעברית, חשבתי שזה בית הכנסת. דפקתי על הדלת ויצאה אישה שהסבירה לי שהם בית פרטי אך כיוונה אותי ל’בית הכנסת’ במעלה הגבעה.

בית הכנסת היה מרשים בגודלו והדרו. באחת הפינות עמד בחור עם כובע קסקט. ניגשתי אליו, ביקשתי ממנו סידור וניגשתי לאחת הפינות. אותו בחור התברר לי לאחר-מכן כר’ יוסי ארזואן, כיום בצפת. לא ידעתי איך מתפללים, פתחתי את הסידור והתחלתי לקרוא. ואז קרה לי משהו שמעולם לא היה לי: פרצתי בבכי עמוק! מעולם לא בכיתי כך. זה היה בכי עמוק ופנימי הפורץ מעומק הנשמה. אני בוכה ואומר לעצמי במחשבה ‘מה אתה בוכה? מה אתה תינוק? הרי לא עצוב לך, הכול בסדר, למה הבכי הזה?’ אבל הוא חזק ממני. כשניגבתי את הדמעות חשבתי לעצמי, ‘למה הייתי צריך להגיע עד אוסטרליה בכדי להתפלל כשמול בית הוריי באשדוד יש בית כנסת?’  

יצאתי מבית הכנסת אדם אחר ממה שנכנסתי אליו. יחלפו עוד חודשים ארוכים עד שאשלים את התקרבותי ליהדות, אבל ההתחלה ונקודת המפנה היו אז.

הקהילה בסידני הייתה מאוד חמה ולבבית. אנשים הזמינו אותי לביתם כמעט בכוח להשתתף בסעודות שבת. חסידים התווכחו בניהם מי יזכה בי, וזה הדהים אותי. המשפחתיות המדהימה הזו שבאה לידי ביטוי סביב שולחן השבת, ריגשה אותי בכל פעם מחדש. גם כשהייתי הולך לבלות לאחר הסעודות, בתוכי פנימה הבנתי שהשמחה האמתית בוקעת לא מהרמקולים, אלא מבפנים.  

התחלתי לחוש את הריקנות שבהבלי העולם הזה. עד אז לא הכרתי אלטרנטיבה אחרת, ועכשיו כשנשמתי התעוררה, הבנתי עד כמה כל החופשיות המדומה הזו היא הבל ורעות רוח.

התקרבתי מאוד לתמימים השלוחים שהגיעו לפעול בעיר במסגרת הישיבה. הגאווה היהודית של החבר’ה הצעירים הללו, הרשימה אותי. בד בבד התחלתי להתפרנס ממכירת תכשיטים. לאחר כמה חודשים, עזבתי את סידני לטובת מלבורן. חברים הזמינו אותי.

בערב שבת הראשון במלבורן, יצרי גבר עלי ומכיון שרציתי לצאת לראות את העיר, ירדתי מעליית הגג, אלא שלפתע רגליי כשלו ונפלתי פצוע. החברים לקחו אותי לרופא יהודי שגיבס את ידיי וטיפל בי. כששכבתי במיטה, היה לי מספיק זמן לחשוב איך נפלתי ומסקנתי הייתה שזה קרה מפני שבתוכניתי היה לחלל שבת. כעת, כשכבר ידועה לי טעמה המיוחד של השבת, נענשתי. מאז הפכתי להיות אורח קבוע בבית הכנסת של הרב גוטניק, לא רק בשבתות אלא גם בימות החול. מי שקירבני רבות היה הרב סרברנסקי. רכשתי תפילין ובתוך תקופה קצרה הכנסתי לסדר יומי הליכה למקווה, השתתפות בשיעור של הרב שלמה סבח שלימד אותנו תניא. רק לאחר כל ההכנות הללו ותפילת שחרית, ניגשתי לעבודת הצורפות.

אחת החוויות שחקוקות אצלי ממלבורן, קשורה לשליח הרב יצחק דוד גרונר שמאוד חיבב אותי. הוא היה חסיד עם נוכחות; דבריו נאמרו תמיד בקול ובתוקף אך יחד עם זאת, בחביבות גדולה. בכל פעם שהיה רואה אותי, היה מביט בי ואומר “נוו…” ידעתי שהוא מתכוון למחלפות ראשי הארוכות שהיה קשה לי להיפרד מהם. כיוון שכך, לא עניתי לו והסתפקתי בחיוך, אך הוא לא הרפה והדבר חזר על עצמו במשך כמה חודשים.

רק אחרי תשעה באב הלכתי להסתפר. למחרת הגעתי לבית הכנסת מסופר כאחד האדם. כשהרב גרונר ראה אותי, נהרה התפשטה על פניו. הוא ניגש אלי חיבקני ונישקני. הרגשתי טוב עם עצמי שגרמתי לו נחת.

את חג השבועות בשנה הבאה, תשנ”ב, החלטתי לעשות בסידני. עליתי בשנית לבונדאי שם פגשתי כמה שלוחים מתלמידי התמימים שהגיעו בינתיים ופעלו רבות. באותה תקופה כל הדיבורים על משיח היו בשיא השטורעם והפירסום. באוויר הייתה תחושה חזקה שתיכף ומיד מלך המשיח מתגלה. בדיעבד, הדיבורים על הגאולה קירבו אותי לחב”ד ולרבי.

ידעתי כבר שיש ‘רבי’ ויש חסידות, אך הבחורים הללו הסבירו לי לראשונה מה זה רבי, מה תפקידו, מה תפקידה של תורת החסידות, ולמה הרבי שולח שלוחים. מדי יום היינו מקבלים פקסים עם דיווח מפורט מה קורה ב-770. כל הזמן כינו את הרבי “מלך”, זה הדהים אותי שיש מלך בעם ישראל; פתאום הרגשתי שזה משהו שלא היה רק בתקופת הנביאים, אלא חלק מתהליך אלוקי שמתהווה ונרקם ממש כעת.

אחרי תקופה קצרה עם הבחורים הללו ובאווירה המיוחדת שהם יצרו סביבם, החלטתי להפוך מ’מקורב’ לבעל תשובה. ההחלטה הראשונה הייתה להוציא את הציציות החוצה.

גלריה חסידית 
במלון אילתי יוקרתי

אחרי חג סוכות תשנ”ג החליט ר’ יצחק לחזור לארץ הקודש. עוד קודם יציאתו ביקש מהרב לשס, אחד הרבנים החב”דיים באוסטרליה, לברר בעבורו על ישיבה לבעלי תשובה, והוא הפנה אותו לצפת. “שמחתי שבצפת ישנה ישיבה חב”דית שכן לפני טיסתי לאוסטרליה ביקרתי בצפת ואף טבלתי במקווה האר”י.

היו לי מחשבות לחזור להפעיל את הדוכן שלי בנחלת בנימין, אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום. ראש הישיבה הרב ווילשנסקי קיבלני בחום רב ובלבביות. שלוש שנים למדתי בישיבה שבנתה את עולמי החסידי במובן העמוק והפנימי. 

לא הפסדתי אף שיעור של המשפיע הרב משה ארנשטיין. תוכן שיעוריו בחסידות היו כמו מים קרים על נפש עייפה. הספר שהכי השפיע עלי באותם ימים היה ‘דרך מצוותיך’”.

בחודש תשרי תשנ”ד שהה ב-770 ובאדר תשנ”ו השתדך עם רעייתו שהתקרבה ליהדות ולחסידות דרך ‘מכון אלטע’ בצפת. החתונה נערכה בכפר חב”ד ואת ביתם הקימו בצפת, שם למד שנה בכולל ‘צמח צדק’ ולאחר מכן פתח גלריה לאומנות בסמטת האומנים המפורסמת בצפת. ההצלחה הייתה רבה עד שהחלו ימי הפיגועים והתיירות לארץ ישראל נפסקה כמעט לחלוטין. רבים מענפי התיירות קרסו. “גלריה אחרי גלריה סגרה את שעריה”, נזכר ר’ יצחק דיאזדה, “והמצב היה קשה מאוד. החלטנו לצאת לחופש עם כל בני המשפחה, מה שלא עשינו במשך שנים ארוכות. ירדנו אפוא לאילת שם מתגוררים הורי אשתי ומשפחתה. אילת הדהימה אותי. בתודעה הקולקטיבית הישראלית, אילת נתפסת כעיר של הוללות, אולם במציאות מדובר בעיר מסורתית. ברחבי העיר אין כמעט מכוניות שנוסעות ברחובות בשבת. ניתן להרגיש בה אווירה אחרת ביום השבת.

לפני חזרתנו לצפת, ביקש האחראי על גני חב”ד הרב עוזי קפלון מרעייתי, להיכנס להחליף באחד הגנים. היא עבדה כמחליפה זמן מה, ואז הוצעה לה משרה קבועה. שאלנו את הרבי כיצד לנהוג, וקיבלנו תשובה שמוענה לרב יוסף הכט מאילת. יותר ברור מזה לא צריך… סגרתי את הגלריה בצפת וחיפשתי מקום נאות לפתוח גלריה באחד מבתי המלון בעיר. לאחר מסע חיפושים מצאתי שמלון ‘הרודס’ היוקרתי הכי מתאים לכך. בעזרתו של הרב העכט שכרתי שם חנות בה מכרתי את יצירותיי. החנות גם הייתה מקום להפצת המעיינות. בקדמת החנות קבענו מסך בו הוקרנו קטעי וידיאו של הרבי מה”מ. אנשים רבים היו נכנסים לספר לי על החוויות שלהם עם הרבי, אפילו גויים”.   

באמנות נשמות 
צריך להיות ‘מייבין’

לאחר יותר מעשור, חזרה משפחת דאיזדה למרכז הארץ וקבעה את מגוריה בשיכון חב”ד בלוד. באינספור מכתבים שזכה לקבל במהלך השנים באמצעות ה’אגרות קודש’, זכה לקבל תשובות נפלאות העוסקות בחינוך ילדי ישראל, אך ר’ יצחק לא האמין שיש ביכולתו וכישוריו לחנך. “האומנות שלי היא צורפות, מה לי ולחינוך?!” הוא מסביר, “ניסיתי למצוא הקשרים אחרים במכתבים שיענו על שאלותיי. בכל השנים הייתי עובד עם ילדים מתקשים.

“בזמן שגרנו בצפת, הייתה ישיבה לנערים אמריקאים ש’נשרו’ והוריהם שלחו אותם לישיבה שהקים ר’ יעקב אורמלנד בארץ ישראל. הוא היה שולח אותם מדי פעם לגלריה שלי כדי שאפעיל אותם, וכך הייתי מלמד אותם צורפות ובד בבד מדבר איתם על בורא עולם, על הרבי ועל תורה ומצוות. גם באילת היה הרב ארז בנדטוביץ, ראש הישיבה בעיר, שולח אלי בחורים נושרים שהגיעו אליו מקהילות חב”ד בכדי שאעבוד עמם ותוך כדי נשוחח על אמונה ודרך האמת. אני קורא לזה ‘תראפיה נשמתית’. לכן, כשהייתה לי הצעה לקבל מקום בכפר חב”ד בו אוכל לעבוד עם בני נוער, זכרתי את המכתבים של הרבי ואת הניסיון שהיה לי, וקפצתי על המציאה.

“נערים אלו הגיעו אלי מדי יום ביומו, ואני העברתי להם חוגים לצורפות, ודרך זה סייעתי להם רבות. הראיתי להם שהם שווים, שהם יכולים להתעסק במקצוע שלמי שמביט מהצד נראה כקשה ומורכב, ואילו הם רואים הצלחות. עובדות אלו היו מעלות להם את הביטחון העצמי, וכשביטחונם גדל, הם לא יחפשוהו במקומות נלוזים. אני רואה את זה על כל צעד ושעל. כל הצלחה היא עוד רובד של בניית האישיות. אלו נשמות טובות עם יכולות מדהימות.

“האומנות היא כלי שמפתח אצלם, לאט אבל בטוח, גישה אחרת לחיים, גישה מלאת בטחון. אני מרגיש בזה שליחות לכל דבר ועניין. מאז שהתחלתי לעבוד איתם, ספרתי ששה עשר פעמים שכתבתי לרבי על נושאים שונים, ובכל התשובות הייתה התייחסות לנושא של חינוך הנוער. הרבי ראה בזה חשיבות רבה ויש לי מכך סיפוק עצום. כשילד בשיעור ראשון ‘נשבר’ ואומר לי ‘אני לא יצליח’, ובעצם בודק אותי עד כמה אני מאמין בו, אך אני בהרבה אהבה וחום נוסך בו אמונה. אחרי כמה שיעורים הוא מוציא תחת ידו תוצרת מדהימה. במקרה כזה – אין מאושר ממני”.

לעשות בזהב בכסף ובנחושת

בד בבד עם עבודתו האינטנסיבית עם הנוער במרכז שהקים בכפר חב”ד, מתעסק ר’ יצחק בהפקות חב”דיות ויהודיות פרי יצירתו. “בעבר הייתי מייצר מוצרים סטנדרטיים מכסף, מזהב ומשאר חומרי הגלם שאנחנו עובדים איתם, אבל פעם אחת כתבתי לרבי וקיבלתי תשובה שעד היום מנחה את דרכי: להתעסק מפעם לפעם גם עם הפקות שמתאימות למגזר החב”די. הרבי ענה לי מדוע אני נוטר בכרמים אחרים והרי צריך לנטור את כרמי שלי, כרם חב”ד. הבנתי מזה שהרבי רוצה שאצור כלי אומנות המתאימים לרעיונות חב”דיים המובאים בחסידות.

“לאחרונה הפקנו גביע שאנו קוראים לו “הגביע של אדמו”ר הזקן”. זה ממש חולל מהפכה והגביעים נחטפו. מדובר בגביע בגודל של מאה ושש עשרה גרם כשיטת אדמוה”ז (לפי דעת הרב דבורקין רבה של קראון הייטס). רבנים ומשפיעים בירכו אותי והודו לי ואף רכשו בעבורם גביעים. בעבר ייצרנו ‘כינור ימות המשיח’, בכינור בעל שמונה נימים. יצרנו גם תכשיט שנקרא ‘פארבריינגען’ – תכשיט שעשוי מכמה אבני חן בצורות וצבעים שונים המסמלים סוגי נשמות, והשרשרת עליה כולן תלויים היא כמו שולחן ההתוועדות. השרשרת הזאת היא אחת ההפקות שהצליחו. אפילו גויים, להבדיל, התלהבו ממנה לאחר שהבינו את הרעיון שעומד מאחורי זה. ההפקה האחרונה שעשינו היא תליון של 770, נתנו לזה את השם ‘770 של זהב’. התכשיט עצמו מצופה זהב טהור”.

לסיום, מהי מהותו של צורף שלומד חסידות וקשור לרבי?            

“לפני התקרבותי למאור הגדול ולדרך החסידות, הייתי ככל הצורפים. ישבתי בפינה ברחוב ‘נחלת בנימין’ בתל-אביב ועסקתי בצורפות, וכיום אני כמובן נמצא במקום אחר לגמרי. השוני הוא עצום והוא נוצר רק אצל מי שקשור לרבי. צורף רגיל ירצה להתפרנס דרך העבודה שלו, ועל-כן הוא יייצר כל מה שיכניס לו כסף. צורף חסידי יחשוב כל הזמן חושב איך הוא יכול לנצל את כישוריו ועבודתו ולהחדיר אלוקות ומסר יהודי וחסידי בעולם. זה מה שאני משתדל לעשות. זה בא לידי ביטוי הן ביצור, והן בתחושת השליחות עם האנשים שאני עובד מולם ואתם”.