לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

בפורים–קטן שבו אין החיוב דמקרא מגילה, אמירת ועל הניסים וכו’ - הרי אין כל סיבה שלא יוכל לקיים את הענין ד”משתה ושמחה” (שזוהי העבודה המיוחדת לימי הפורים) בכל רגע פנוי במשך כל היום כולו (ובודאי יש לו זמן פנוי יותר מאשר בפורים גדול) - ונמצא, שהענין ד”(טוב לב) משתה תמיד” כפשוטו מתגלה בפורים–קטן!  •  משיחת ש”פ תשא, שושן פורים–קטן ה’תשד”מ - בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. בהמשך להמדובר לעיל שכל עניני פורים ושושן–פורים קטן צריכים להיות מתוך שטורעם ורעש כו’ - צריכים גם להבהיר ולשלול את טענתם של בעלי מרה–שחורה בענין זה:

ישנו סימן בשו”ע - טוענים הם - שבו מדובר אודות פרטי דיני י”ד וט”ו אדר ראשון (בסוף חלק או”ח), ולא זו בלבד שלא מצינו דין מפורש שצריך להיות שטורעם מיוחד בפורים ושושן–פורים קטן, אלא אדרבה כו’, כמבואר שם.

[ואין צורך להזכיר את פרטי הענינים שבזה, מכיון שהדבר מפורש בשו”ע, וכל הרוצה יכול לעיין בפנים. ובפרט כאשר מדובר אודות טענתם של בעלי “מרה–שחורה” - אינני צריך לפרט ולבאר את כל פרטי טענתם!].

ומכיון שמדובר אודות הלכה בשו”ע - הלכה הכתובה בלשון ברור שאינו משתמע לתרי אפי - הרי פירוש הדברים הוא כפשוטו!

ואם–כן, טוענים הם, מה מקום לשמחה באופן של שטורעם ורעש כו’ - בפורים ושושן–פורים קטן?!

והביאור בזה - בפשטות:

גם כאשר מדובר אודות הלכה פסוקה (לא רק שקלא וטריא שבתורה, באופן ד”אלו ואלו דברי אלקים חיים”, כי אם הלכה למעשה) - הנה לפעמים ישנם כמה וכמה פרטים בדבר, ובמקרה כזה - הכלל הוא שיש להתנהג על–פי מסקנת הענין.

ועל–דרך–זה בעניננו: לאחרי כל פרטי הדינים וחילוקי המנהגים בנוגע לפורים ושושן–פורים קטן, מסיק הרמ”א וחותם ומסיים: ”וטוב לב משתה תמיד”.

 

ב. אמנם, עדיין צריך להבין:

אמנם, מסקנת השו”ע היא “וטוב לב משתה תמיד”, אבל בכל זאת, מדוע לא נתבאר ענין זה (שיש להרבות במשתה ושמחה בפורים קטן) בפירוש בשו”ע, כי אם ברמז בלבד?!

כאשר מדובר אודות חב”ד’ניק - הנה מכיון שרוצה להבין כל דבר בחכמה בינה ודעת שבנפשו, שואל הוא: מהי בכל זאת ההסברה שבדבר?

בנוגע לפועל - הנהגתו היא באופן דהקדמת נעשה לנשמע, היינו, שמקיים בפועל ממש את מסקנת השו”ע “וטוב לב משתה תמיד”, ולכן שמח בשמחה גדולה ברעש ושטורעם כו’ גם בפורים ושושן–פורים קטן, אבל ביחד עם זה, יודע הוא שעליו להשתדל שענין זה יחדור גם בשכלו (חב”ד שבנפשו), באופן של הבנה והשגה.

וזהו החילוק בין חב”ד’ניק לא’ שאינו חב”ד’ניק: זה שאינו חב”ד’ניק - מסתפק במעשה בפועל (“נעשה”) ואינו להוט כל כך להבין כל דבר בשכלו; אבל החב”ד’ניק - יודע שההתחלה היא אמנם בענין ד”נעשה”, אבל אחר–כך צריך להיות גם הענין ד”נשמע”, הבנה והשגה.

הנה הביאור בזה - מובן על–פי דבריו של אדמו”ר הזקן:

בדרושי סוכות מבאר אדמו”ר הזקן את הענין ד”הקפות”, שלמרות ש”אינו אלא מנהג”, הרי אדרבה - ענין זה מורה על גודל מעלתו, שלכן לא ניתן להכתב אפילו בתורה שבעל פה.

וכמבואר שם שזהו על–דרך העילוי דניסוך המים לגבי ניסוך היין, שלמרות שניסוך היין מפורש בתורה שבכתב וניסוך המים הוא רק בתורה שבעל פה, והרי דבר שהוא מן התורה ספיקו לחומרא, מה שאין כן ספיקא דרבנן לקולא [וזאת - למרות שחמורים דברי סופרים כו’ וחביבים דברי סופרים כו’], מכל–מקום, ניסוך המים נעלה יותר מניסוך היין, ומה שאינו מפורש בתורה שבכתב - הרי אדרבה, היא הנותנת: מפני גודל מעלתו לא ניתן להכתב בתורה שבכתב. ולמעלה מזה - הענין ד”הקפות”, שלא ניתן להכתב אפילו בתורה שבעל פה.

[ויש לומר, שהמנהג ד”הקפות” היה בכל הדורות, החל מזמנו של משה רבינו, וכפי שאומרים בפיוט “אגיל ואשמח כו’” - “משה שמח בשמחת תורה”, שהכוונה בזה - בפשטות - ש”משה שמח בשמחת תורה” באותו אופן שבו שמחים בימינו אלו - “להקיף . . הקפות עם הספרים סביב התיבה”, שלכן מביאים ראי’ מענין זה בנוגע לשמחה שלנו. ואפילו בלאו הכי - לא מסתבר לומר שבדור מסויים החליט מישהו להנהיג מנהג חדש של עריכת “הקפות” ב(שמיני–עצרת ו)שמחת–תורה  - מדוע ילכו כולם בעקבותיו לחדש מנהג חדש, “מה יום מיומיים”?! - בשלמא בנוגע לעירובין ונטילת ידיים שתיקן שלמה המלך, הרי זה מפני שמקודם לכן לא היה צורך בענין זה, ועל–דרך–זה בעניני גזירות וסייגים שנתקנו בזמן מסויים - מכיון שמקודם לכן לא היה מקום לחשש זה. מה שאין כן בנוגע למנהג ד”הקפות” - הרי אין כל סיבה שבתקופה מסויימת יחדשו מנהג זה. אלא ודאי היה מנהג זה גם בזמנו של משה רבינו;

אלא שגם בזמנו של משה רבינו היה זה בגדר של “מנהג”, ולא בגדר של דין והלכה. ועל–דרך שמצינו שמשה רבינו תיקן שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת כדי שלא ילכו ג’ ימים בלא תורה, שענין זה לא נכתב בתורה מכיון שנקבע בתור “תקנה”. ומזה מובן גם בנוגע לענין של מנהג].

ועל–פי–זה יש לומר בנוגע לעניננו (משתה ושמחה דפורים ושושן–פורים קטן): מה שלא מצינו מנהג זה בפירוש אפילו בשו”ע, ודלא כהמנהג דהקפות המפורש (על–כל–פנים) בשו”ע - הרי זה מורה שמנהג זה נעלה כל כך עד שלא ניתן להכתב בפירוש (כי אם ברמז) אפילו בשו”ע.

ג. ויש להוסיף ביאור בזה - ובהקדים:

בנוגע למה שכתב הרמ”א בסיום חלק או”ח בשו”ע “וטוב לב משתה תמיד” - איתא באחרונים: “בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה, שני תמידין כסדרן הוא, פתח בריש הגהותיו שויתי ה’ לנגדי תמיד, וחתם וטוב לב משתה תמיד וכו’”.

כלומר: חלק “אורח חיים” שבשו”ע ענינו - כשמו - לבאר את “אורח החיים” של יהודי במשך כל ימי חייו. ולכן, בהתחלה וסיום דחלק זה מרמז לב’ תמידין, “את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”, “תמיד” אחד בבוקר, בהתחלת “אורח חיים”: “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, ו”תמיד” אחד בין הערביים, בסיום “אורח חיים”: “טוב לב משתה תמיד”.

אמנם, עדיין צריך להבין:

הלשון “וטוב לב משתה תמיד” הוא לשון הכתוב, ואם–כן, הרי חיוב זה הוא במשך כל השנה כולה, ואם–כן, מדוע מביאו הרמ”א בהלכות פורים קטן, שמזה מובן שכוונתו להדגיש חיוב זה בנוגע לפורים קטן - לכאורה, מקומו בהתחלת השו”ע, בהתאם לסדר ההלכות בשו”ע, שלכל לראש באים ההלכות השייכות מידי יום ביומו, הלכות נטילת ידיים, הלכות ברכות השחר, וכיו”ב, ולאחר זה באים הלכות שבת, ימים טובים וכו’, עד להלכות מגילה, ובסופן - ההלכות השייכות לפורים–קטן (מכיון ש”תדיר ואינו תדיר תדיר קודם”). ועל–פי–זה מכיון שהענין ד”וטוב לב משתה תמיד” הוא ענין תמידי, בכל יום ויום, הרי מקומו - בהתחלת “אורח חיים”, ולא בסופו, בהלכות פורים קטן?

ויש לומר הביאור בזה - שהענין ד”וטוב לב משתה תמיד” צריך להיות בכל ימי השנה, “תמיד”, אלא שעיקר ההדגשה בענין זה היא - בפורים קטן, כדלקמן. כלומר: כללות עבודת האדם בכל יום ויום (התחלת השו”ע) צריכה להיות בשמחה וטוב לבב, ואין כל חידוש בדבר - שהרי מקרא מלא דבר הכתוב “עבדו את ה’ בשמחה”, היינו, שבכל רגע ורגע במשך כל השנה כולה צריך יהודי לעבוד את קונו מתוך שמחה וטוב לבב. אמנם, החידוש שבדברי הרמ”א (“וטוב לב משתה תמיד”) בסוף “אורח חיים” הוא - בנוגע לגילוי הדבר בהדגשה מיוחדת, היינו, שענין זה, שישנו אמנם בכל השנה כולה, מתגלה ביתר הדגשה בסוף “אורח חיים” (בפורים–קטן, כדלקמן).

 

ד. והביאור בזה - יובן גם מענין הקשור עם שמחת–תורה. ובהקדים:

שמחת–תורה הוא סיום המועדים דחודש תשרי - חודש שהוא “מרובה במועדות”, שהתחלתו בראש השנה, וסיומו בשמחת–תורה.

ומבואר בדרושי חסידות (החל מדרושי אדמו”ר הזקן, וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה) שהעבודה דראש השנה היא באופן ד”גילו ברעדה”, היינו, שהשמחה היא מכוסה ונסתרת כו’, ובחג הסוכות שמיני–עצרת ושמחת–תורה, “זמן שמחתנו”, באה שמחה זו (שהיתה בראש השנה באופן של כיסוי) לידי גילוי.

כלומר: גם העבודה דראש השנה היא מתוך שמחה, ואדרבה: אם קיום כל המצוות צריך להיות בשמחה, הרי על אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות העבודה ד”תמליכוני עליכם”, שהיא שורש ומקור כל עניני העבודה, כמאמר קבלו מלכותי ואחר כך אגזור עליכם גזירות - בודאי שעבודה זו היא מתוך שמחה. אלא שמחה זו היא מכוסה בענין היראה, והגילוי שלה - בשמחת–תורה, סיום כל המועדים.

והנה, “תשרי” אותיות “רשית”, היינו, שמחודש תשרי לומדים בנוגע לכל השנה כולה, שכשם שבחודש תשרי מתגלה ענין השמחה שישנה בהתחלת החודש (בראש–השנה) - בסיום החודש (בשמחת–תורה), כמו כן מובן בנוגע לכל השנה כולה, שענין השמחה שישנה בעבודת כל ימי השנה (התחלת השו”ע) מתגלה בסיום השו”ע:

בהתחלת “אורח חיים” כותב הרמ”א: “שויתי ה’ לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה כו’, כשישים אל לבו שהמלך הגדול הקב”ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כו’, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך כו’, ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה”.

והנה, דעת לנבון נקל שהתבוננות זו מביאה לידי רגש נוסף (מלבד הרגש היראה כו’) - רגש של שמחה ואושר, כפי שמבין אפילו ילד קטן שלא ניתן לתאר ענין של שמחה ואושר יותר גדול מזה שמלך מלכי המלכים הקב”ה בא לחדרו ועומד על יד מטתו (עוד קודם שנוטל ידיו)! אלא מאי - רגש השמחה מכוסה ונסתר במעמד זה, מכיון שהרגש הגלוי הוא - ענין היראה.

ואם–כן, הרי זה על–דרך ובדוגמת הענין דראש השנה, שעבודת היום היא - “תמליכוני עליכם”, שענין זה פועל רגש של יראה וביטול, כך שהשמחה והאושר הגדול על שזוכה שהמלך מקבל את הכתרתו - מכוסה ונסתרת היא, מכיון שבגלוי נמצא הוא ברגש של יראה וביטול.

מתי מתגלה, איפוא, ענין השמחה באופן גלוי ובהדגשה? - הנה:

ביום השבת - למרות שמקדשים על היין בערב ובבוקר [ועד שיש נוהגים לשתות יין גם בסעודה שלישית], ויין ענינו שמחה, ובפרט על–פי מה–שכתוב בספרי “וביום שמחתכם אלו השבתות”, מכל מקום, ענין השבת בהלכה (שו”ע) הוא - תענוג, ולא שמחה;

בימים טובים, שבהם ישנו ציווי מן התורה “ושמחת בחגך” - הרי השמחה היא במדידה והגבלה, כפסק–דין השו”ע: “חייבים בית–דין להעמיד שוטרים ברגלים כו’” כדי לשמור ולהזהיר שהשמחה תהי’ במדידה והגבלה;

ואפילו בימי הפורים, שבהם ישנו חיוב על–פי שו”ע “לבסומי כו’ עד דלא ידע” - הנה, מכיון שישנם כמה וכמה מצוות מיוחדות שצריכים לקיימם בימי הפורים, מקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, אמירת “ועל הניסים” וכו’, הרי מובן, שאי אפשר לקיים את הענין ד”משתה ושמחה” במשך כל היום כולו.

אמנם, בפורים–קטן שבו אין החיוב דמקרא מגילה, אמירת ועל הניסים וכו’ - הרי אין כל סיבה שלא יוכל לקיים את הענין ד”משתה ושמחה” (שזוהי העבודה המיוחדת לימי הפורים) בכל רגע פנוי במשך כל היום כולו (ובודאי יש לו זמן פנוי יותר מאשר בפורים גדול), - ונמצא, שהענין ד”(טוב לב) משתה תמיד” כפשוטו מתגלה בפורים–קטן!

ובזה גופא - ישנו עילוי בשושן–פורים לגבי פורים: מכיון שבשושן–פורים אין הדינים המיוחדים דימי הפורים - יש זמן פנוי יותר לענין השמחה מאשר בפורים עצמו. ומזה מובן שכן הוא בנוגע לפורים–קטן, שבשושן–פורים קטן ישנו עילוי בענין השמחה לגבי פורים קטן. וכל זה - מלבד הכלל ד”מעלין בקודש” בכל עניני קדושה.

 

ה. ויש להוסיף - שענין זה מודגש ביותר בימינו אלו, דרא דעקבתא דמשיחא:

דובר כמה פעמים שכאשר רואים שישנה הוספה בענינים בלתי–רצויים - צריכים להוסיף יותר בעניני טוב וקדושה. ועל–דרך “בקעה מצא וגדר בה גדר”.

ועל–פי–זה, כאשר נמצאים בחושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, כאשר “החושך יכסה ארץ גו’”, “מלכיות מתגרות זו בזו” - הרי בודאי שצריכים להוסיף בכל עניני קדושה. ובמכל–שכן וקל–וחומר: אם מצב של “בקעה” בלבד מעורר את הצורך ד”גדר בה גדר”, הרי על אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות ענין גרוע יותר - חושך כפול ומכופל.

ולכן, במצב כזה יש צורך להוסיף בכל עניני טוב וקדושה, מתוך שמחה של מצוה.

ואם יש ספק בנוגע לדבר מסויים אם הוא ענין של קדושה - הרי מכיון ש”שני התמידין” [“שויתי ה’ לנגדי תמיד” ו”טוב לב משתה תמיד”] קשורים זה בזה, מובן, שלכל לראש יש להוסיף בענין השמחה. ובפרט שמכיון ש”שמחה פורץ גדר” - הרי על–ידי–זה גופא יפעל שיהי’ זה דבר של קדושה, הקשור עם “שויתי ה’ לנגדי תמיד”.

 

ו. עוד נקודה עיקרית בנוגע להדגשת ענין השמחה בימינו אלו -  מובנת על–פי דברי ה”באר היטב” בסוף “אורח חיים”.

ובהקדים: אף שבדרך כלל מביא ה”באר היטב” את דבריהם של נו”כ השו”ע (מג”א, ט”ז וש”ך), ולכן, לא מציינים (כל כך) לדברי הבאר היטב, כי אם למקור הדברים בנו”כ השו”ע - הרי בכמה  וכמה מקומות מוסיף הבאר היטב עוד ענינים כו’, ואז מציינים לדבריו כו’. ומה גם - שזכה שפירושו יודפס על גליון השו”ע (ברוב הוצאות השו”ע)!

וז”ל הבאר היטב על דברי הרמ”א “טוב לב משתה תמיד”: “תמיד - בית תפארתנו במהרה יעמוד, וביראה אותו נעבוד, נכון יהי’ הר הבית בראש הרים עדי עד”.

ויש לומר, שבזה מרומז שההוספה בענין ד”טוב לב משתה תמיד” ממהרת ומזרזת את קיום היעוד “בית תפארתנו במהרה יעמוד כו’”.